אתמול ניהלתי שיחה על האמונה ועל החיים פוסט האתאיזם.
במשך רוב חיי דיאלוג עם עצמי על כך שבאמונה אין צורך ושמושג האלוהות איבד כל רלוונטיות, ועל כך שהירטואלים הדתיים רק מפריעים לחיים התקינים. אבל אז קרה משהו ששינה את החיים מצד אחד לצד שני. שמעתי לראשונה את Love Supreme, יצירת המופת של ג'ון קולטריין, וזה היה ברגע הנכון ביותר שיכולתי להקשיב לה.
אז בשיחה אתמול, כבר הייתי אדם אחר. אני אדם אחר כבר כמה שנים טובות מאז אותה תקופה קשה אך מכוננת.

לפני כמה חודשים, נתבקשתי על ידי אורן מהבלוג הנפלא והאדיר The Gospel According To Whom, לכתוב על האלבום ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה. זו הייתה משימה קשה מצד אחד, כי כל כך הרבה אלבומים שינו לי את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, כל מיני סגנונות וז'אנרים שהפכו לי את הבטן. אבל היה אלבום אחד, נדיר ומיוחד, ששינה לי לא רק את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, אלא את החיים כפי שהכרתי אותם. התחיל פרק חדש, דף חדש. אז החלטתי להביא כאן את מה שכתבתי. אולי זה ישנה אתכם ויעזור לכם להפטר מהאתאיזם.
————

בסוף שנת 2002, אבא שלי בירך אותי ברכת דרך צלחה ונתן לי מעיין 'תפילת הדרך' כזה. זה היה אמור ללוות אותי במשך שנתיים בלונדון ולשמור עלי מכל פגע. צחקתי לעצמי. ברכת הדרך? נו באמת. עזבו אותי מהשטויות האלה. ישמור אותי האל מפני האמונה.
וככה נסעתי, אתאיסט גדול. לא מאמין באלוהים, יהודי בפוקס, בעל מורשת באגורה, בודד בעולם. בלי שום דבר להאחז בו.

בתחילת שנת 2003 הגעתי ללונדון.שלושה שבועות אחר כך, חבר הילדות הכי וותיק שלי, אולי הנפש התאומה שלי עלי אדמות, נהרג. והחיים החלו להתהפך. והם התהפכו, אוי כמה שהם התהפכו.
הם התהפכו לרמת למצוא את עצמך בתחנת רכבת בלי לדעת למה אתה שם. הם התהפכו לרמת פרצי צחוק בלתי נשלטים ולילות על גבי לילות של בכי היסטרי. ככה הם התהפכו.

ג'ון קולטריין, לעומת זאת, היה כבר סטאר. הוא היה אמן מקליט שהוציא תקליטים ב'בלו נוט', 'פרסטיג', ניגן עם ההוא ושיתף פעולה עם הזה, והיה חבר בחמישיה הכי מפורסמת של מיילס דיוויס.
לאט לאט ההרואין התחיל לאכול אותו. והחיים התהפכו לו. אוי, כמה שהם התהפכו. מיילס בעט אותו מההרכב ("תחזור כשתהיה צלול"), הוא לא מצא עבודה והיה זרוק לחלוטין.
פתאום הוא גילה את אלוהים והחל להתחזק. אז קראו לזה פשוט 'מצא את האור'. הוא נפטר מהסמים, והחל את התקופה שלו ב-Impulse, הלייבל שממנו עשה קולטרין בית, והלייבל שבזכותו בעליו של הלייבל קנו הרבה מאד בתים.
אחרי שגיבש לעצמו את ההרכב הקלאסי של הרביעיה שלו, עם מקוי טיינר על פסנתר, אלווין ג'ונס על תופים ורג'י וורקמן על בס, הוא נכנס הביתה יום אחד, לקח את הסקסופון, ישב בפינה, ולא זז ממנה. והלחין את כל A Love Supreme.


פשוט לא הצלחתי להבין איך דבר כזה קרה לי. ולמה דווקא לי. ומה עשיתי שזה נחת עלי. ולמה דווקא עכשיו. לך תסביר לעצמך בגיל 22 מוות של חבר כל כך קרוב. אח. לא מצאתי תשובות.
השלישי של אהוד בנאי ליווה אותי ברכבת התחתית נון סטופ. חשבתי שאמצא תשובות דרך השפה העברית, שנשאה איתה ריח של מוכר, ובית, ופרדס, וניצה בחלון חדרי הציצה, ופסטיבל הזמר והפזמון ו'ליל חניה' ולהקת כוורת. זה היה מנחם, אבל לא פתר לי את הפינה הזו.

A Love Supreme היה תקליט שכולו תודה לאל, תקליט של נתינה חסרת גבולות, נטולת פשרות, של ארבעה מוזיקאים מובלים על ידי קולטריין, שכולם שמו לעצמם מטרה אחת – להודות לבוראם ולאמת הפנימית שלהם, לטוהר המידות, לנקיון הכפיים, לאותנטיות, לכנות, לאמיתי. בעיטה בשקר, בעיטה בחוסר האמונה, התכנסות פנימית. וחיים. חיים עשירים בתובנות ובהכרת תודה.

ואז התחלתי לשמוע ג'אז פתאום. ואז שמעתי מינגוס. ואז שמעתי מיילס. ואז שמעתי לי מורגן. ואז שמעתי את קולטריין. ואז שמעתי את לאב סופרים. לא הכרתי את הסיפור מאחורי האלבום, ואיך הוא השתמש בו בתור כלי להעברת מסר לעצמו, לפנימי גובלן שלו. אבל אני זוכר שבכל נשימה שלו ובכל תקיעה שלו בסקסופון ובכל תו וחצי תו וצפצוף וחריקה, הייתה יותר משמעות מאשר בכל העולם הצר, המנוכר, הציני והכל כך אתאיסטי שלי.
ואז החלה תקופה שבו שמעתי את האלבום הזה פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. נון סטופ. הכרתי את כל הסולואים בעל פה, והרגשתי כאילו קפצתי לתוך הנשמה התועה של קולטריין, שבאלבום הזה מצאה את המקום שלה סוףסוף. הוא הצליח לשבור את כל המחסומים, הוא הצליח ליצור את האלבום הכי חשוב בשבילי, ולקח אותי איתו לתוך הכלי הזה לתוך עולם מלא בהכרת תודה על החיים ועל הנפש הבריאה.

ואז התחלתי להבריא. זה האלבום היחידי שאי פעם שמעתי, שהצליח להפוך נשמה חולה ומוטרדת, לתוצר בריא.
ואז התחלתי להסתכל על העצים אחרת, על הבתים, על הפארקים ועל הרחובות. והרגשתי מאושר. הבנתי לחלוטין את הסוד. יש הרבה אנשים שישלמו הרבה כסף בשביל לדעת אותו, או יקנו את הדיוידי. אני הייתי צריך שהקרקע תשמט לי מתחת לרגלים בצורה הברוטלית ביותר שלא יכולתי לייחל לה, כדי לפגוש בנקודה המסוימת הזו בחיים את A Love Supreme, ולהבין את מה שאני צריך להבין.

אחרי A Love Supreme, שום דבר כבר לא נשמע אותו הדבר. מכרתי 20 דיסקים לחנות יד שניה בקיימדן מרקט, כי פשוט הפסקתי להאמין לקולות ששרו את השירים שפעם, חודשים לפני כן, כל כך אהבתי. לא מצאתי את הכנות הזו, שנוכחתי לדעת שהיא באמת קיימת כי ראיתי ושמעתי אותה בכל תו אצל קולטריין. באותה תקופה למדתי מה זו מוזיקה כנה. מהי הכוונה. מהו הדבר האחד הזה שעושה את רוברט פלאנט למה שהוא, את רוברט ג'ונסון למה שהוא, ואת ניל יאנג למה שהוא. הכוונה. היכולת להוציא אוויר מהפה ולנסוך בו נשמה שתתפוס צורה של מילה, או של תו מוזיקלי. מה מפריד את הגברים מהילדים. זה היה קולטריין שעשה את זה.

חזרתי לישראל בסוף שנת 2004. כבר הייתי אדם שונה ב-180 מעלות. לא התקרבתי לדת. לא התחזקתי בשום דבר. אבל למדתי להכיר את התהום הגדולה ביותר, להסתכל לה בעינים, וללכת הצידה ולעקוף אותה. למדתי את הצביעות באתאיזם. למדתי שלכל אדם, חייבת להיות סיבה לקום בבוקר, מעבר לאישה ולילדים ולעבודה ולספר. למדתי שהאדם חייב גרעין מסוים בתוך עצמו, שבו הוא יאמין ושלא יאבד לו לעולם, ושהוא צריך תחזוקה שוטפת ממקום טהור.

בסוף כל ארוחה, אבא שלי אומר בשקט 'ברוך הוא וברוך שמו'. אבא שלי מצא את המקום שממנו אתה מוקיר תודה על מה שיש ומודה לבורא, על שלל שמותיו, על מה שניתן לך בתקופה הקצובה הזו פה. פעם לא הבנתי אותו. היום, בנאדם בריא לחלוטין, אני מודה גם על הברכה שלו, שבכל פעם, כשאני קצת שוכח, מזכירה לי את הדברים החשובים בחיים.

ג'ון קולטריין כבר איננו מוזיקאי בשבילי. הוא הסיבה שהיום אני.

[אודיו]
John Coltrane  – Acknowledgment

יש משהו בסטייל של Bedroom Recordings שאני מאד אוהב. זו מעיין נקודת היתוך בין האמן לשירים שלו, הסביבה הטבעית, המוכרת,
הנוף הוכר מחוץ לחלון והחופש להקליט ברגע שמתחשק ושמרגיש נכון, ולא על פי אילוצי אולפן חיצוני.
Isbells הוא בעצם שם הבמה של הסונגרייטר הבלגי Gaëtan Vandewoude שניגן במספר להקות מקומיות במשך השנים אבל החליט
ללכת סולו, להקליט את שיריו באווירה שהזכרתי למעלה.
התוצאה מקסימה, אלבום יפה, מרגש ואינטימי, עם תחושת כמיהה שמציקה מתחת לעור, ומלים בוחנות ומתבוננות.
קול הפלצט שלו חודר עמוק והמלודיות קליטות, שילוב שישר מקפיץ לראש את אליוט סמית', אבל גם את ניל האלסטד עם עבודות הסולו שלו,
את עמית ארז והעדינות שבכתיבה שלו, ואת ההגשה של ג'וזף ארתור.

אלבום מצויין לשבורי לב, ולאלה שהספיק להם כל הרעש בחוץ

[Audio]
Dreamer
B.B Chevelle
[קנו] Zeal Records
[מומלץ אם אהבתם את] Elliott Smith, Amit Erez, Neil Halstead

עמוס הופמן הוא גיטריסט ג'אז ונגן עוד, בעל רפרטואר מרשים שכולל נגינה בלהקתו של אבישי כהן וארבעה אלבומי סולו.
אני נחשפתי למוזיקה שלו לפני כמה שנים כשהוציא את האלבום הנפלא שלו Na'ama, אלבום של מוזיקת עוד ששילבה מוזיקה ערבית ביחד עם נגיעות פיוז'ניסטיות שנתנו הצצה לעולם המוזיקלי העשיר של הופמן.
לפני כחודש, השתתפתי בפסטיבל הגיטרה בלבונטין, והופעתי מיד אחרי הופמן שנתן סט של עשרים דקות על עוד. הוא היה אדיר. הרגישות שלו על הכלי, הרעיונות המוזיקלים והשליטה המלאה שלו היו פשוט מפעימים. לא הרגשתי נוח לעלות לנגן אחרי מישהו כמוהו, אבל בסוף צעדתי ועשיתי מעשה, אבל זו לא הנקודה.

הנקודה היא שבמאי האחרון, הוציא הופמן את אלבומו החדש – Carving.
קארבינג הוא אלבום הרבה יותר מתון ונגיש מאלבומו הקודם Evolution. כבר באלבום הקודם התחיל הופמן לצעוד מערבה בכיוון המוזיקלי שלו, והכניס אלמנטים של 'פופ' לתוך המוזיקה שלו. ב'קארבינג', הוא ממשיך את המגמה הזו, ויוצר אלבום נפלא, עשיר, פופי ומהנה. חובבי ג'אז אקספירמנטלי ומאתגר, סביר שלא ימצאו את עצמם באלבום ואולי אפילו יפטרו אותו בביטול. המוערבות ההפקתית של אבישי כהן מורגשת לכל אורך האלבום, ובאה לידי ביטוי במיוחד בעיבודים ובתוספות הכלים באלבום – ובראשם אילן סאלם שמנגן על חליל צד.

אבל אותי לא כל כך מעניינות הדעות של חובבי הג'אז האקספירמנטלי. אותי מעניינות האוזניים של יאיר. ובאוזניים של יאיר מתנגנת בחודש האחרון מוזיקה ננפלאה שמגיעה מ'קארבינג'. הופמן את כהן הצליחו ליצור אלבום מרגש ומגוון, שנע בין המוטיבים הערביים של The Well, לחולמניות חמה ומנחמת ממש באותו הקטע ובקטעים כמו All Along הנפלא, סולו גיטרה בלוזי וחם שמזכיר שבתוך כל תדמית העודיסט הנהדר שהוא הופמן, הוא גם גיטריסט ג'אז מלא הבעה ורגש והבנה מעולה של פראזות 'בופ'.
הייתי קורא לאבום הזה Roller coaster כי זה מה שיש כאן – רכבת מהירה ומזגזגת בין סגנונות ומצבי רוח. Brown Sugar הוא קופצני ומחבר את הג'אז, הערבי והעולם ואת הרית'מיקה המושרשרת של הופמן (Ras), ויחד עם זאת יש לו את הרגוע והבלדי (A Minute To Smell The Flowers). יש דבר אחד שמאחד את כל הקטעים באלבום, וזו אהבה.

אני אפילו לא אתנצל על כך שאולי אני נשמע קיטש (הרגע עשיתי את זה?), אבל Monique (שמה של אשתו של הופמן) הוא הקטע האהוב עלי ביותר באלבום, הוא נעים וחם והחליל של סאלם חודר לתוך העצמות, רגע לפני שנכנס הקטע שנשמע כמו איזה רגע אבוד ברפרטואר של הרכב הענקים 'ששת'. ולמה 'מוניק' כל כך אהוב עלי? כי הוא בעצם ה DNA של האלבום. אלבום של משפחה וחברים, שבו חלק מהקטעים קרוים על שם אנשים, חלקם קרוים על שם רגעים ('רגע להריח את הפרחים', All Alone) והאוזניים של יאיר, מנסות לשים את הציניות בצד ולהתמכר לדברים החשובים בחיים. אז אולי זה קיטש, אבל הופמן צודק. קנו לעצמכם מתנה לחג.

[אודיו]
Monique

A Minute To Smell The Flowers

[קנייה]
קנו לכם במוזיקהנטו, החנות השווה ברשת.

'שמש שמש' או אלה בשמה האמיתי, פנתה אלי לפני שנה או משהו כזה וביקשה המלצות למוזיקת קאנטרי רוק טובה, שתתאים לנסיעות ארוכות בארה"ב. הסכנה בזה היא ליפול למלכודות הדולי פארטון (תחשבו על מושיק עפיה של הקאנטרי), אז הרכבתי רשימה ושלחתי לה. היא הייתה בארה"ב, הקשיבה למוזיקה, והתאהבה בלוסינדה וויליאמס. עכשיו, היא החליטה להחזיר טובה, ולשלוח לי פוסט אורח על Car Wheels On A Gravel Road הנפלא שלה. הבמה לרשותך.:
——–
על האלבום הזה צריך לחשוב בנסיעה, לא משנה לאן. זה אלבום של אישה שנוסעת, עוצרת, מבקרת, מתרשמת, ממשיכה לנסוע, מתגעגעת, נקרעת , עוצרת בצד הכביש, מתיישבת על אבן גדולה מתחת לעץ, כותבת שיר-סיפור, חוזרת לאוטו כשמתחיל להחשיך. חיים בתנועה.
***
מוכר נחמד בחנות מוזיקה שאל אותי פעם אם אני יודעת מה ההבדל בין פולק לקאנטרי. "אין לי מושג", עניתי."פולק זה של שמאלנים וקאנטרי זה של ימניים", ענה המוכר בחיוך. טוב, אז מסתבר שאני בצד הרפובליקני של המוזיקה בנסיעה הזאת. עדיין קצת מביך אותי להודות שאני שומעת מוזיקת קאנטרי. כן כן, קאנטרי על אמת, לא אלטרנטיב קאנטרי מתוחכם עם סאונד מורכב.
אני מאשימה את הנסיעה לאוסטין, טקסס. הייתה לי מאזדה 3 שחורה ונהגתי בה לעבודה בהיי-ווי במהירות לא ידועה (כאילו שאתם מסוגלים לחשב את היחס בין ק"מ למייל תוך כדי נהיגה), לצד משאיות של 16 גלגלים. בדרך לעבודה ביום שני בבוקר שמעתי ברדיו שירי גוספל. זה היה משמח ונפלא והפך ביזארי באחד משירי ההודיה לאל שכלל את השורה הבאה:
“If you lose weight – be happy!”.
נדמה לי שבסוף השיר הזה החלפתי את התחנה ברדיו. מצאתי תחנה ששידרה קאנטרי.

***
Car wheels on a Gravel Road יצא ב1998. מתארחים באלבום הזה סטיב ארל ואמילו האריס (שניהם בנגינה), אבל האישה היפה עם קול החצץ היא הנהגת היחידה בנסיעה הזאת. עוצרים רק כשהיא מחליטה לעצור.
ללוסינדה וויליאמס יש קול חרוך ומבטא דרומי. כל אחד מהשירים שלה הוא סיפור קטן, זיכרון של מישהי, אולי אפילו של וויליאמס בעצמה. על חוברת המילים של הדיסק יש תמונה של שלושה ילדים מחייכים בשדה כותנה מאפריל 1966, הילדה הגבוהה מצד שמאל היא כנראה כותבת השירים והמבצעת המרשימה לכבודה התכנסנו.
***

בשיר הנושא של האלבום וויליאמס נוסעת בג'ורג'יה, ממייקון לג'קסון ובחזרה, ונזכרת בקולות ובריחות ילדות. וויליאמס המבוגרת מסתובבת בין חדרי בית גדול וישן ומדמיינת את עצמה באותם חדרים בתור ילדה. היא מחייכת, נאנחת קצת, חובשת את כובע הcow-girl הלבן שלה ויוצאת החוצה. המגפיים שלה מרעישות על השביל – עכשיו כבר שביל סלול. היא נכנסת לטנדר, מתניעה, מדליקה את הרדיו, נוסעת ברוורס ויוצאת מהחנייה.
***
מאיר אריאל כתב פעם:
" מה את כל כך צודקת
מה את כל כך באמת חושבת שאת
הצדק היחידי עלי אדמות עלי אדמות
הנה תסתכלי גם עלי רגע
תראי איזה חתיכת צדק לא מי יודע מה
אולי רק עפר לרגלייך
אבל גם כן חתיכת צדק של עפר לרגלייך." (מתוך: "היכנסי כבר לאוטו וניסע")

כשוויליאמס גומאת מרחקים בדרום העמוק של ארה"ב בנסיעה אינסופית, אני נוסעת בהאזנה הזאת איזו חתיכת נסיעה לא מי יודע מה. בסך הכול מירושלים לדירתי הפעוטה בת"א, ולא אל מוטל דהוי ומג'ויף כמו בסרט של האחים כהן, אבל גם זאת חתיכת נסיעה. הפסקול שלה הופך אותה לכזאת.
***
Concrete and Barbed Wire הוא השיר האהוב עליי באלבום הזה. זה שיר על בתי כלא בניו-אורלינס (Algiers אינה אלג'יריה, אלא שכונה בעיר), והוא לא קשור לחיים שלי בשום צורה. הוא גם לא שיר על נסיעה, למרבה הפלא, ועדיין הוא מרגיש כמו עוד תחנה בנסיעה המתמשכת של וויליאמס. המבטא הדרומי שלה כבד כל-כך בשיר הזה, מדהים שאפשר להבין את המילים שהיא שרה.
אני עוברת ליד נתב"ג בנסיעה שלי. אולי אסע לשם השבוע, כמו ב'טרמינל לומינלט', לראות את לוח הטיסות היוצאות, לראות מטוסים ממריאים. מעניין אם יש טיסה ישירה מארץ הקודש לניו-אורלינס, לואיזיאנה. נראה לי שוויליאמס אוהבת את לואיזיאנה במיוחד, בעיקר את Lake Charles, אגם שזכה לשיר משלו.
***
Joy הוא שיא נוסף באלבום מבחינתי. אם תתרגמו את השיר הזה לעברית תקבלו שיר מתבכיין, פשטני, מביך קצת. אין לי אלא להצטער שהעברית, אהובתי הנצחית, לא מסוגלת להכיל את הכעס והגעגוע של וויליאמס מבלי ליפול לפשטנות ולקיטש. ההגשה של וויליאמס בשיר הזה, כמו בשירים אחרים, משכנעת מאוד: אישה מנוסה שמחפשת לעצמה דברים טובים ונתקלת לפעמים בדברים רעים, ממשיכה הלאה, מתגעגעת וזוכרת.
***
Car Wheels on a Gravel Road יצא בשנת 1998 (ואף זכה בגראמי בתור "Best Contemporary Folk Album"), את מילות השירים ואת רוב הלחנים כתבה וויליאמס. אני חושבת שזה אלבום מצוין. קחו אותו לנסיעה מתישהו.

[אודיו]
Lucinda Williams – I Lost It
Lucinda Williams – Concrete And Barbed Wire