הנרי מנצ'יני הוורסטילי, המסיבה, והבוקר שלמחרת

English Version

לפני מספר ימים, הודיתי בפה מלא, שכן, למרות שאני מאד אוהב מוזיקה אקספירמנטלית ורעש וקדיחות של סקסופוניסטים, אני גם מאד אוהב מוזיקה נוסטלגית ולאונג'.
אמנם יש כמות נוסטלגיה מוגבלת שאני יכול לשאת בשבוע אחד, אחרי הכל אנחנו ב-2010. אבל אולי בגלל שזו 2010, ומהירות העניינים, הזטה-בייט של אינפורמציה, והמהירות להשיג את וואטבר שאנחנו רוצים כל כך להשיג – אנחנו לא נינוחים והופכים עד מהרה לאנשים עם סף קשב וריכוז של ילדים בני שלוש, לא יכולים לדבוק בדבר אחד מההתחלה עד הסוף ומאבדים ענין מאד מהר.
ביום שבו מצאתי עצמי בודק מיילים בסלולרי בשירותים, הבנתי שאני שקוע עמוק בח*א (חיל האויר). המידע הזה בכל מקום, ואני חלק מאותו מכניזם שטני של העולם. אני צריך להרגע. אז הלכתי והתחלתי לחפור את התקליטים הנוסטלגים האלה מהפיפטיז שאני אוהב כל כך. נזכרתי בגן עדן.

הנרי מנצ'יני, הוא שם שאוטומטית מתקשר לסרטי 'הפנתר הורוד', כמי שעשה את הפסקול ואת הנעימה המפורסמת לסדרת הסרטים המפורסמת בכיכובו של השחקן האהוב עלי כל כך – פיטר סלרס.
המוזיקה של מנצ'יני, מתאימה איכשהו בצורה מושלמת עם כל מה שסלרס עשה. סלרס היה שחקן ורסטילי, שהצהיר על עצמו פעמים רבות שהסיבה ליכולת המשחק שלו היא שפשוט אין אדם בתוך סלרס, אין לו ישות ואין לו זהות והוא פשוט לובש זהויות של הדמויות שלו. הוא היה קצת מחופף. קצת כמו שרינגו מככב בסצנה הכי טובה ב'הארד דייז נייט', סצנת הבוקר הדכאוני, בה הוא לא שיחק בכלל. הוא באמת היה בהאנגאובר. וכל מה שהוא היה צריך לעשות, זה להתנהג בטבעיות.
אז המוזיקה של מנצ'יני היא קצת אותו הדבר. כשצריך ג'אז, הוא יספק ג'אז. כשצריך נעימת מיתרים מרגשת ונימוחה – הוא יספק אותה. קולות מההרים? אין בעיה, קיבלת.

המוזיקה של מנצ'יני מעוררת לעתים קרובות אסוציאציות של שמאלץ וקיטש. איזו נוסטלגיה של זקנים, צבועה בוורוד ומלאה במסטיקים ורודים מסביב, גם בזמן אמת. זה כנראה בגלל שירים מונומטלים כמו Moon River ו-Tender Is The Night ,ושלא נדבר על נעימת הפנתר עצמה ונעימות אחרות בסדרת הסרטים הזו. אבל אתם יודעים, להתיחס למעבד והמלחין הגאון הזה כנוסטלגיה דביקה היא למעשה לעשות עוול לעצמנו. שכחו אותו, הוא לא צריך את ההערכה שלכם, אלוהים ירחם על נשמתו. זה פשוט הפסד אדיר לכם, לפספס אותו.
קחו למשל את השיר המרגש Nothing To Lose, ששרה השחקנית\זמרת\פצצה סקסית Claudine Longet, בסרט 'המסיבה' (1968). זה יופי טהור ומענג וחתיכת שיר ג'אז מורכב ומסובך שמתחבא מאחורי מלודיה קטנה ונעימה. אני זוכר שניסיתי להוציא את האקורדים של השיר ושברתי את האצבעות בנסיון לנגן את האקורדים שלא נועדו לגיטרה.

אם לא ראיתם את הסרט, ואין לכם מושג על מה אני מדבר, כדאי להגיד שזה אחד מסרטי הסלפסטיק האהובים עלי אי פעם. מרפא מחלות ידוע. כשהייתי ילד ולא הייתי הולך לבית הספר בגלל שפעת, דוד שלי הידוע בחוגים מסוימים כ-א', היה מביא איתו קלטת וידאו של הסרט. חצי סרט ואתה בריא, יותר טוב מאנטיביוטיקה. זה סרט כל כך מצחיק, מלא בבדיחות קטנות וחבויות, וסלרס שם באחד מרגעיו היפים. בעצם, אולי כדאי לתת את הבמה לסלרס עצמו :

(אגב, מהסרט הזה, נלקח אחד השמות המגניבים ביותר ללהקת אינדי עכשוית – Birdy Nam Nam).
בכל מקרה, מעבר לפסקול המצוין של המסיבה, למנצ'יני היו אינספור אלבומים. אחד הטובים שלו לדעתי, ואחד מאלבומי האקזוטיקה\לאונג' שיש, הוא The Versatile Henry Mancini.

מנצ'יני והתזמורת שלו באלבום מוקדם, מתועדים באחד מרגעי השיא בקריירה שלו. בגלל שזה אחד האלבומים המוקדמים שלו, אם לא הראשון שלו, ניכר פה פרץ היצירתיות שיצא החוצה ביג טיים. הוא עוד לא היה מנצ'יני המפורסמים משוברי הקופות כמו הפנתר, הוא היה רק עובד של אולפני יוניברסל במחלקת המוזיקה, שנלקח זמן קצר לאחר מכן על ידי הבמאי בלייק אדווארדס לסדרה Peter Gunn, שיתוף פעולה שיוביל אחר כך לפריצת הדרך שלו עם Breakfast At Tiffany's ואחר כך גם לפנתר.

מה שהופך את האלבום הזה לכל כך יוצא דופן לעצמו, הוא שהמלודיות הן חופשיות יותר, רגועות ואיטיות יותר. הוא מעביר אווירת געגוע מהורהרת, בלי תזמור כבד. הכלים העיקרים הם אורגן, אקורדיון, גיטרה נפלאה שמנוגנת על ידי Laurindo Almeida ומדי פעם קולות שמיימיים והמהומים ווקאלים שבוצעו על ידי Loulie Jean Norman.
ההקלטה טובה מאד, והגרסה המחודשת של האלבום שיצאה ב 2008 מכילה את המיקסים המקוריים במונו, ביחד עם מיקסים חדשים בסטריאו. אל תשאלו אותי איזו גרסה טובה יותר, מעולם לא הייתי טוב בדברים האלה.
העיבודים הם רחבים ואווריריים יותר ומאפשרים לכלים המנגנים בכל קטע להשלים אחד את השני וליצור יחד סינרגיה של שלם הגדול מסכום אורגניו – חבילת רגש מהפנטת. זה באמת תקליט חובה לכל מי שקרא עד עכשיו וזיהה את עצמו בשורות האלה, כי הוא תקליט מנחם בסוף יום מעפן, כשצריך משהו להרגע איתו וכשלא בא לכם מוזיקת דולפינים. התקליט הזה יכול להציל לכם את היום.
הוא ייתן לכם חוזק, תקווה ונוסטלגיה במחיר של אלבום אחד ויחזק אתכם שמחר יבוא יום חדש. קחו את החמלה שניתנת לכם וחבקו אותה חזק חזק. קר בחוץ.

Henry Mancini – The Party (From The Party OST)
Henry Mancini – Poinciana
Henry Mancini – Free And Easy
Henry Mancini – Moon Of Manakoora
Henry Mancini – Return To Paradise

Buy : Insound

Related posts: