זה לא שעמום, זה סתם ניוון אוזניים.

עמית קלינג כתב מאמר בנענע, וטען בתוקף כי התרבות הישראלית צריכה להוציא את עצמה מהשעמום וטען בתוקף שאין פה סצנה.

אני לא אזדעק להגנה על הסצנה המקומית, רוב מי שקורא את הבלוג הזה יודע שאני שותף לניהול של הלייבל אנובה מוזיק, ש(תאהבו או לא) עובד עם מוזיקאים מה'סצנה'.

המילה סצנה מצחיקה אותי בהקשר הזה כי זו עיר כל כך קטנה, עם המון חיילים, אתה יכול לישון אבל למה לך. בסצנה לא חייב להיות קו מקשר, יכולה פשוט להיות מוזיקה מצוינת מבלי להיות מוקף בגדרות הגטו של סצנה. בפורטלנד, אורגון יש מוזיקה בת זונה אבל אף אחד לא מדבר על סצינות, כי אין קשר בין סטיבן מלקמוס, יקיר העיר, לבין הרכב איזוטרי כמו Rollerball. אבל מכיוון שהשנה היא 2010, כולנו חייבים להגדיר, אז שתהיה סצנה. אבל לא בשביל זה התקשרתי.
הוא כבר הזדקן, יש לו ילדים והוא מכור לטיפקס. הלהקה.

ידידי קלינג, שאני חושב שהוא צודק בכמה אחוזים במאמר שלו, אבל אני לא רואה את המוזיקה הישראלית משעממת. לא תמצאו אותי יוצא להגן בחרוף נפש כי אז אסריח מחוסר אובייקטיביות, אבל אני חושב שיש פה מוזיקאים מעולים, גם כאלה שלא קשורים ללייבל שלי.

קלינג רואה את המוזיקאי הישראלי כנושא עיניו אל האמנים מחו"ל שמהווים השראה וסיוע הומניטרי בשבילו ואני שואל האמנם?
האם בואם של הפיקסיז היה יכול לתת לתרבות המקומית השראה כלשהי? ממש לא. האמנים שמגיעים לכאן, לרוב כבר מבוססים ונטולי תשוקה. הם מהונדסים ונותנים הופעה בת זונה, אבל כמוזיקאי, ההשראה לא נמצאת שם. יש רגעים ספורים בתרבות הלייב פה, שמגיע אמן שבא לדרוס את מי שעומד בדרכו ואז אתה יכול לצאת מהופעה עם השראה ל-18 אלבומים. ראו ערך מארק ארם וההופעה של מאדהאני באוקטובר האחרון שזכתה אצלי בתואר 'הופעת החו"ל הכי בת זונה שראיתי במחיר של 100 ש"ח מוניות ו-200 שקל כרטיס'.

אז מה הבעיה של ה'סצנה' הזו?

הבעיה שלה, בצורה כוללנית, היא הפיקסיז. וקוסטלו. ומטאליקה. ואפילו ווילקו אם יגיעו לכאן. כמובן שאין לי בעיה עם הלהקות האלה, אפילו לא עם מטאליקה. הבעיה היא שהמוזיקאי הישראלי, שוב – בכוללניות, לא שמע משהו חדש כבר שנים וזה ממש באחריותו עד שזה הופך לאשמתו.

לפני כשנה השתתפתי ב'כנס תל אביב לתרבות' ומגזין טיים אאוט ביקש מהמשתתפים וממני לתת עצות למוזיקאי המתחיל. קודם כל גיחכתי. מי אני שאשיא עצות כשאני חובק אלבום אחד וחיי כה צעירים? אבל מכיוון שנתנו לי פתחון פה ואני אוהב לדבר, אמרתי שהעצה הגדולה שיש לי למוזיקאי המקומי היא לפתוח את האוזניים ולשמוע מה קורה בחוץ.

גאוני ללא ספק, אבל זה היה לפני 13 שנה, העולם המשיך לנוע

המוזיקה, מעבר ליצירה ואמנות, לאלה שרוצים לראות בה ככה, היא לא רחוקה מחנות מכולת. את החנות צריך לתקצב, צריך לעשות הזמנות ולמשוך קונים ולשמור על סחורה טובה כל הזמן. אבל יותר מהכל, אתה צריך לדעת איזה פרודקטים חדשים יש בחוץ, ולהביא אותם לחנות שלך. אם תמשיך למכור דיאט קולה וגרעינים כל החיים שלך, כמו אלף מכולות אחרות, לא תהיה לך זכות קיום, העסק שלך יקמול ואתה תלך להקים את אותו עסק בלוקיישן אחר, כי אולי זה הכל בגלל החניה. זה לא.

אני שואל מוזיקאים, מה האלבום האחרון ששמעת. ב 99 אחוז מהמקרים, אני נחרד מהתשובות. סרפר רוזה? נוורמיינד? מאסטר אוף פאפטס? טורי איימוס? הלו? העולם זז, אנחנו ב-2010, מה עם משהו מהשנים האחרונות? In Rainbows זה יפה, אבל כבר שמעת את זה בגלגול מוקדם אי שם ב 97 עם Ok Computer.
להקה של טי שירטים וריי באן?

אז נוצר מצב שבו המכולת לא מביאה סחורה חדשה, ולכן לא יכולה להביא קונים, ואז סוגרים או קונים זכיון מ AM:PM ונהיים עוד משהו חסר מעוף. ופה הבעיה. המוזיקאים מחו"ל שיגיעו או לא יגיעו, לא יצילו את המצב. הם באו לתת גוד טיים. לא לדבר על פוליטיקה או להציל את עצמנו מעצמנו. למוזיקאי שלא מקפיד כל הזמן לשמוע משהו חדש, אין זכות להתלונן על תקיעות ולנו נשאר לבלוע את הדוליטל המר.

פעם, לפני שנים רבות, המורה שלי לבס אמר לי משפט נכון, שכאשר מוצרט ניגן את התו 'דו', לדו שלו הייתה משמעות עמוקה ונדירה מכל ה'דו' האחרים שאנשים ינגנו. מעבר לעובדה שהוא גאון בלי קשר לכלום וכך הוא נולד, הוא פשוט עבר סקאלה כל כך גדולה של השכלה מוזיקלית, עד שההבנה שלו את ה'דו' היא אחרת. ובגלל זה אם הוא ינגן את יונתן הקטן, זה יהיה מחושב, אחראי, רציני ועמוק, בשונה מהיונתן הקטן שאני אנגן. והמורה צדק.

אהבה גדולה גדולה, אבל אפילו הגברת בתמונה לא זוכרת שהיא הצטלמה לזה

אין שום בעיה שתעשה מוזיקה כמו ניל יאנג, אבל כדי שלניל יאנג שלך תהיה משמעות ומשקל, אתה חייב לעבור את מוצרט ודיפלו וגריזלי בר, ו-Can ויוסי בנאי שר ברסנס וכל דבר אחר שיגניב אותך, רק צא למסע הזה. אני לא מצפה מאף אחד להמציא את הגלגל, למי שיש את זה – יש. למי שאין, לפחות תעשה מהגלגל שלך אליפסה, או תצבע אותו באדום, או תקרא לו 'חזי'. רק תעבור דרך, מסע, תראה נופים, תראה מה יש לעולם האדיר הזה להציע. ואז תחזור ל'דו'.

הסיבה שפתחתי את הבלוג הזה, מעבר לרצון שלי לתת לגרפומניות שלי דרור, היא להדליק אנשים על מוזיקה. כמו אז באוזן השלישית, שדחפתי לאנשים את No Other של ג'ין קלארק כאילו זה היה בגט מ'בונז'ור' שיצא כרגע מהתנור. זה היה חשוב לי, כי אני מאמין שתרבות היא השכלה היא התקווה שלנו, של הדור הזה. הניוון, הXYZ פרץ, ה'מרוץ למליון' והרובין שארמה – הם הסכין שלנו. יש סיבה למה אירופה היא אירופה, על כל צביעותה והתחסדותה והכנסיה המושחתת. זה כי יש באירופה ערך לתרבות, מבינים את החשיבות שלה בתור מה שיחזיק את המדינה ואת ערכיה, את החברה ואת עקרונות המוסר שלה. על המוזיקאים מוטלת אחריות, לגרום לאנשים שמחה ולגרום לאנשים קצת לחשוב. אבל אם אתה מוזיקאי ש'נורא מושפע מרדיוהד', אז שיהיה לך לבריאות, הצלחה לא תראה מזה. לקוסטלו יש מה לעשות פה כבדרן, כגוד טיים. אבל השראה, קלינג? אותה אפשר למצא אם תביא לכאן את בילי צ'יילדיש. מטאליקה? עדיף לגרור אנשים בזקן התיש שלהם לראות את Earth ואת הארווי מילק במופע בק טו בק. אני לא אומר שאין ערך בלהביא את האמנים האלה, ברור שיש. זה כייף, וצריך גם את זה. אבל אם אתה מחפש השראה לאמנינו, עדיף שתתן להם משהו חדש לשמוע, ורצוי שיהיה מברוקלין.
מדהים ומרגש ומושלם, אבל גם וובן האנד עונה על ההגדרה וגם ניק קסטרו וגם סטיב וון טיל

ואני מקווה שאף אחד לא יעלב, כי אני לא מתיחס לאף אחד ספציפית. שיעורי הבית שעליהם אני מדבר, תקפים לכל אחד, וגם אני שמחובר לWFMU כל היום בעבודה וחוזר הביתה כדי לשמוע דברים חדשים וכותב בלוג כי ככה זה גם מכריח אותי להשאר בתנועה – גם אני צריך עוד בעיטה בתחת הגדל והמתהווה שלי.

נ.ב. הבהרה – אני לא חושב שאני מגניב בזה שאני חופר את האינדי לסוגיו, אני די חנון כשחושבים על זה. אני לא חושב שהמוזיקה שאני עושה היא הכי מעניינת בעולם, אני סבור שיש בה ענין. אני מקווה שכיסיתי את כל הטוקבקים הצפוים אבל המקטרגים מוזמנים להפתיע אותי עם כיוונים חדשים.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

46 תגובות על זה לא שעמום, זה סתם ניוון אוזניים.

  1. מאת אורי לובין‏:

    מאמר מעניין ומעורר מחשבה על אנכרוניזם מול עדכניות.
    אולם אני חייב לציין שלדעתי (ואני יודע שלדעת רבים אחרים) מה שעשו פעם פשוט יותר טוב מ 99% ממה שעושים היום, העשור הטוב ביותר של המוסיקה היה בשנות ה 70 וזה לא אומר שלא היו דברים טובים אחריו.
    לא מעט דברים שעושים היום לא נשמעים בהכרח עדכניים,
    Chicken Foot לדוג' ועוד רבים אחרים שמושפעים מקודמיהם ורק הטובים במיוחד מצליחים להעניק לנו חדשנות איכותית (לצערי כי אני כן אוהב להיות מעודכן)

  2. פינגבאק: Tweets that mention זה לא שעמום, זה סתם ניוון אוזניים. | Small Town Romance -- Topsy.com

  3. מאת אורי לובין‏:

    תגובה שקשורה למאמר של עמית קלינג בנענע :
    לדעתי קלינג לא מעודכן בסצנת השוליים התוססת והמלאה באמנים משובחים שפשוט לא מוכרים ,מושמעים במשורה ב 88FM בלבד ומופיעים במועדנים קטנים שלא תמיד מחמיאים למוסיקה.
    יש המון אמנים איכותיים שחלקם בלייבל של בעל הבלוג וחלקם לא, כמה אנשים האזינו לאלבום המצויין של נטע וייסמן "האלכימאי" ? לא רבים וחבל זה אחד האלבומים המרתקים שיצאו לאחרונה בישראל ויש עוד.
    מה שכן סצנת ה"מיינסטרים" בישראל נשלטת מצד אחד ע"י המוסיקה הים תיכונית ומצד שני על ידי כ 3 אייקונים נצחיים (ריכוזיות יש בישראל לא רק בכלכלה :-) ).
    המיינסטרים הישראלי הפך במרוצת השנים האחרונות לחסר השראה , עם רצון לסיפוק מהיר והתחנפות מלוקקת לאוזן הממוצעת.

  4. מאת הליברוב‏:

    מאמר טוב מאוד, ואני מסכים עם רובו. רק הסתייגות קלה:
    אני הייתי נמנע דווקא מלהצביע על 'חדש' כעל מה שנחוץ למוזיקאי המקומי. ההקבלה למכולת היא לא טובה, והיא מתאימה למוזיקה המסחרית – מוזיקה כמו 'רוני' ופופ ים תיכוני לייט.
    ברור שזה מעשיר לבדוק דברים חדשים, אבל אני נפגשתי עם מספיק אנשים מחרידים (לאו דווקא היפסטרים) שטוחנים המלצות של פיצ'פורק בלי שיש להם זמן לנשום ולעכל את מה ששמעו, ואני לא בטוח מה יותר גרוע.
    כיוצר היפ הופ (סוג של) וחבר של די ג'יים איזוטרים אני יכול לומר שמעט מאוד שהמוזיקה שאני חוקר נוצרה בעשור האחרון. כי כשאני חוקר באמת היפ הופ (ממאדליב ודילה דרך לורד פינס ופרמייר ואפילו דברים משנות השמונים) אז אני מגיע לפ'אנק, סול, ג'אז פולק איזוטרי ושפע באמת בלתי נגמר. והדברים האלה עושים לי כל כך טוב, אפילו בלי קשר למוזיקה שאני יוצר. זה בטח יותר קשה כשמדובר ביוצרי רוק\ פולק, אפילו בהקשר הראשוני של בכלל להגיע לדברים כמו ביל דינג או זלדה.
    נכון, הבעיה היא שמקשיבים בעיקר לפינק פלויד ורדיוהד ודברים שמשמיעים הרבה ברדיו, ובימים של אינטרנט חופשי ומלא בכל טוב, זה מראה על עצלות.
    או סתם חוסר מעוף וכשרון.
    הרי אם תשאל כל יוצר פופ ים תיכוני הוא יגיד לך שזוהר הוא המלך, והמוזיקה שהם עושים הרי כל כך רחוקה ממנו. טוב, אולי השורה האחרונה לא קשורה ממש

  5. מאת גיאחה‏:

    לא קראתי עדיין את קלינג (הולך לקרוא עכשיו) אבל בגדול אני מסכים איתך מאוד.

    יותר מדי אמנים ישראליים מחשיבים את אוקיי קומפיוטר כדבר הכי חדש ופורץ דרך שהם שמעו ונתקעים שם (או בקיד איי, או בקולדפליי, או ווטאבר). זו בינוניות והיא פושה בכל.

    מצד שני חייבים להודות, כמו שאמרת, שיש בארץ המון להקות ואמנים כן מעודכנים שכן יוצרים מוזיקה מרתקת ומרחיבת אופקים, גם בלי קשר ישיר להשפעות העדכניות שלהם.

    מצד שלישי חייבים להודות שגם רשימת השפעות סופר-עדכנית ורחבה לא מובילה בהכרח ליצירת מוזיקה מרתקת, חדשנית, עדכנית או מעמיקה. דוגמאות יש למכביר.

    • מאת Small Town Romance‏:

      נכון ,אני רק אומר – הדרך למקוריות כרוכה בהכרח בלפתוח את האוזניים.
      מה תעשה מפה – זה כבר ענין שלך והכשרון שלך..

  6. מאת שרון רז‏:

    מסכים איתך יאיר לגבי המוזיקאים הישראליים שאינם מעודכנים. אני תמיד נדהם שוב ושוב מהראיונות הללו עם מוזיקאים ישראליים כששואלים אותם מה הם שומעים. רדיוהד, קולדפליי. הכי הכי מעודכנים הם אלו שאומרים הסטרוקס, הווייט סטרייפס וארקייד פייר. כל הכבוד, באמת. זה בסדר, אבל יש גם מיליון דברים חדשים מאלו. אם אני שלא מתעסק במוזיקה, אלא רק נהנה ממנה, מאזין ליותר ממאתיים אלבומים חדשים בשנה אז מדוע מוזיקאי שזה המקצוע שלו וחייב להתעדכן לא יכול להאזין לפחות ל-20 או 50 חדשים בשנה? לא ברור לי, לא רק זכותו אלא חובתו.

  7. מאת קלינג‏:

    אני בדרך כלל משתדל להמנע באופן כללי מלהשתתף בדיונים שקשורים לדברים שכתבתי, אלא אם כן הם אצלי בפייסבוק/טוויטר. אבל אני א) שמח שיאיר קיבל השראה מהטקסט שלי לכתוב פוסט, זה תמיד נחמד ב) אין לי בעיה לחרוג ממנהגיי מפעם לפעם.

    בקיצור, רק רציתי להגיד לאורי לובין שאני דווקא כן מעודכן באינדי הישראלי. את האלבום שהזכרת באמת לא שמעתי, אבל אני מניח שהוא היה דוגמא שרירותית באיזושהי רמה. גם אם הוא האלבום הכי טוב שיצא בישראל אי פעם, אם הוא יוצא באמצע שיממון אז הוא לא מעיד על איזשהו שינוי מקיף לטובה.

    העצבים שלי תקפים גם לגבי המיינסטרים, גם לגבי המיינסטרים ה"איכותי", וגם לגבי האינדי. זו הייתה הסתייגות מאיזושהי טעות עובדתית/השערה שגויה שלך, מעבר לזה אני מעדיף באמת להשאיר את הדיון לאחרים ולעבוד על הכתבה הבאה במקום.

  8. אחד הפוסטים החשובים ביותר שקראתי בזמן האחרון והלוואי שכל מוזיקאי בארץ יקרא אותו.

    למרות שאני גם אקצין ואגיד שאני חושב שחלק מאוד גדול מהאמנים בארץ לא רק שלא שומעים מוזיקה חדשה מחו"ל, אלא גם לא לוקחים את הזמן להקשיב לאחיהם המוזיקאים הישראלים.
    אני לא מדבר על מוזיקאים שמשתפים פעולה / תחת אותו לייבל / ניגנו בלהקה אחרת ביחד וכו'. אני מדבר על להגיע להופעות של אחרים, לפרגן, לשמוע, להפנים מה עוד יש פה וכו'.
    את יחצ"ני הסצנה, מנהלי האמנים וכו' ואני רואה במיליון הופעות ואירועים, את האמנים הרבה פחות.

    משפט שאני שומע מהם לעיתים קרובות זה "אני לא אוהב ללכת להופעות".
    מישהו יכול להסביר לי את ההגיון הקלוקל הזה של מוזיקאי שלא אוהב ללכת להופעות ומצפה שאנשים יבואו להופעות שלו?

    מוזיקאי שלא פותח אוזניים נתקע. את זה אפשר להגיד גם על אמנים ישראלים וגם על בון ג'ובי.

  9. מאת יוסי‏:

    צודק בריבוע!
    יש כל כך הרבה אמנים מעניינים שפועלים היום, וגם אם לא כולם מייצגים את המקוריות בהתגלמותה – אין הצדקה לשוב ול"חפור" באלבומים שאפילו גלגלצ כבר התעייפו לנגן אותם…
    דוגמאות מהחודשים האחרונים שקשה להניח שמושמעים יותר מדי בנגנים של אמני ישראל, ולהלוואי ואני טועה (ברשימה שמות אמנים בלבד, כאלו שהוציאו אלבומים מעניינים בחודשים האחרונים):
    Anais Mitchell
    Ariel Pink's Haunted Graffiti
    Beach Fossils
    Bettie Serveert
    Blitzen Trapper
    Broken Bells
    Dirtmusic
    Drink Up Buttercup
    Doug Burr
    ויש עוד עשרות… הגבלתי עצמי רק עד האות D
    כמובן שהאמנים הללו משקפים טעם מסוים,(שלי), וכאמור חלקם מושפעים קשות מהסיקסטיס והסוונטיס, אבל מי שלא עוקב אחרי הסצנה העכשווית – מפסיד. ובגדול.
    כל אומן וחובב מוסיקה שאין לו לפחות לינק ל Daytrotter למשל, או ל 2-3 בלוגים מובילים כמו Indie Rock Cafe מפסיד. ובגדול.

  10. מאת הדר ג‏:

    רגע רגע, זה לא מתחבר לי.

    מה אכפת לי, כמאזין, מה המוזיקאי שומע להנאתו? כשאני מאזין לשיר, כל מה שאכפת לי זה השיר, ואם השיר לא טוב לטעמי זה ממש לא משנה אם היוצר מעודכן באלבום האחרון של Beach Fossils או שהולך למסיבת דראום אנד בייס כדי לפתוח את הראש.

    אני כמובן בעד שמוזיקאים כן יפתחו את הראש ויאזינו לכמה שיותר דברים – אבל אני מתמקד במבחן התוצאה – אני רוצה שאמנים ישמעו גם כמו 2010. לא כולם כמובן, יש מי שפולק אקוסטי יושב עליהם ממש טוב (כמו למשל אחד, יאיר יונה) אבל אני לא רואה את הצד השני של הסקאלה, של מוזיקה יותר מתאגרת ומתקדמת.

    דווקא מנהיג אחת הלהקות עם הסאונד הכי עכשווי ומעניין – רן שם טוב – אומר שהוא ושירי לא מקשיבים למוזיקה בבית, ולא מעודכנים בדברים חדשים. זה כמובן לא אכפת לי, כי הוא נשמע מעולה.

    ואם כבר אתה כן חוזר לבייסיקס, המשמעות של נגינת 'דו' לא תבוא כי חפרת בבלוגים של מוזיקה, היא תבוא כתוצאה מהרגש שאתה מכניס באקורד הזה.

  11. מאת מרדר‏:

    רוב "סצנת" האינדי בשנים האחרונות שוחה בבינוניות משעממת. זה לא שהפיקסיס או אפילו האדיטורס יביאו בשורה, אבל אולי הם יוציאו את החברים מהדיכאון שבה הם נמצאים בשנים האחרונות. אלו לא ההשפעות הישירות או המוזיקה ה"ישנה" שכולם שומעים ומתענגים כאילו יצאה אתמול – אלא ההשפעות אחד מהשני. אני מסכים עם רועי, דרך אגב, אבל אלה שלא הולכים להופעות כן ילכו לפיקסיס, אדיטורס או דבנדרה – אז אולי הם יפתחו להם את האוזניים

  12. מאת נועה‏:

    לרועי,
    אני אומנם לא מוזיקאית, אבל אני כן יכולה להעיד על עצמי כמי שמחוברת למוזיקה בסוג של אינפוזיה. זה הדלק שלי. וכן, לא תמיד כיף לי בהופעות. ומוזיקאי הוא אדם ככלל האדם, וגם לו מותר להנות בהופעה על במה ופחות כצופה. אני לא חושבת שאותו מוזיקאי מצפה מאנשים שלא אוהבים ונמנעים מהופעות להגיע להופעות שלו, אלא מצפה מאנשים שכן אוהבים הופעות, כן להגיע להופעות שלו.
    ותכלס, זה לא צריך לשנות לאף אחד מי אוהב מה.
    אולי זו הבעיה עם המילה סצנה, כי היא אוטומטית יוצרת קליקות או קומונות. ותהחייבויות, והתחשבנויות, ולא נעים כן נעים, הוא היה בהופעה שלי, אני חייב ללכת לשלו וכן הלאה. זסה נורא מאולץ.
    כנ"ל לגבי "לא מקשיבים לאחיהם המוזיקאים הישראלים" שכבר נשמע ממש מגייס.
    לפי מה שהבנתי, המאמר מדבר על חדשנות ומעוף במוזיקה הישראלית, ויש לזה נוסחה פשוטה מאד:
    סקרנות ופתיחות מוזיקלית * כישרון (בחזקת שתיים) = יצירת קרקע מאד פוריה לתרבות המוזיקה בארץ.

    ויאיר,
    שאפו. באמת חתיכת מאמר מעניין וחשוב.

  13. אהלן, אהלן
    קודם כל לא ידעתי שאתה מנכ"ל אנובה :-)
    אני חושב שאתה צודק לגבי הנושא של המסע המוסיקלי שצריך לעשות, ובעיקר לגבי העומק שבו מנגנים משהו.
    העומק ביצירה לדעתי חשוב יותר מכל, ואני מתכוון לעומק ההבעה.
    מסע מוזיקלי יכול בהחלט להתחיל משנים מאד מוקדמות, אבל הוא לא יכול להיות מנותק ממה שעושים עכשיו, מההווה, מקו החיים.
    הבעיה העיקרית בחיים ובמיוחד במוסיקה שככל שאתה נחשף ומגלה יותר מקצועיות, אתה גם מאבד מהמקוריות. היתרון של מוצארט שהוא הפך למקצועי לפני שהוא היה מבוגר, ואין מה לעשות הראש עובד אחרת מבחינה יצירתית בגיל 15 ובגיל 20, לעומת גיל 50, למשל.
    זה לא סתם שמשינה ואריק אינשטיין לא מצליחים לעשות אלבומים כמו שהם עשו פעם.
    אז מצד אחד להיות טבולה ראסה זה המקור לכל הגאוניות, מצד שני מקצועיות וידע וחשיפה יוצרים את יכולת ההבעה שלך. יש כאן פרדוקס.

  14. מאת Jack-In-Box‏:

    לא אוהב את הגישה שלך, יאיר. כל אחד יושפע ממה שבא לו. אני מעדיף מוזיקאי טוב שמושפע מרדיוהד והפיקסיז מאשר מוזיקאי רע שמושפע מכל האינדיהו שמסתובב בברוקלין. אם אתה מחקה את רדיוהד אז כמו שאמרת – טוב לא ייצא מזה. אבל אפשר להיות מושפע מליידי גאגא ועדיין לעשות מוזיקה מצויינת. ולא צריך לגור בלונדון או בברוקלין לשם כך. אני מוצא את הגישה שלך אפילו פרובנציאלית משהו, כהפוך על הפוך שכזה.
    מוזיקה טובה היא טובה, לא משנה כמה ישנה או מוכרת היא. מאוד מוזר לי שאתה נותן לדוגמא דווקא את מוצארט שהוא אולי השחוק מכולם. מוצארט היה אולי גאון, אבל ה"דו" שלו לא טוב יותר מה"דו" של הבאס של קים דיל או זה של נובוסליק.

    • מאת Small Town Romance‏:

      ברור שכל אחד יושפע ממה שבא לו. תקרא את מה שאני כותב שוב. אין לי טענות כלפי מי ששומע רק ליידי גאגא, שיהיה לו לבריאות, אבל שלא יחשוב שאחרי האלבום הגאוני הראשון והשני והשלישי, הוא יוכל להתפתח.
      מוזיקה ואמנות נוצרים כתוצאה מהשראה, והשראה מקבלים כשפותחים את האוזנים.
      כמובן שיש מקרים בודדים וחריגים, אבל אנחנו מתיחסים למאסה, ולא לפרטני, בדוגמאות שלנו.

      אני מסכם – מוזיקאי, כדי לעשות מחר משהו שונה מהיום, צריך לדעת מה יש בחוץ. ולא אכפת לי למה יקשיב, אינדי שמינדי, גם ככה 50 אחוז מהאינדי העכשווי הוא הייפ של בלוגיסטים מיותרים כמוני, אבל לפחות תשמע משהו חדש. זה הכרחי.

  15. מאת Jack-In-Box‏:

    ועוד משהו – נדיר, נדיר מאוד שמוצאים להקת אינדי מהשנים האחרונות שהיא להקה באמת באמת טובה. בסופו של דבר, על אף מגניבותם של הברוקלינאים, אחרי שיישקע האבק וייעלה העשן, מעט מאוד חומר משמעותי באמת יישאר משם, וזה אני אומר לך כאחד שניסה להקשיב למגוון גדול של להקות מהאינדיהו העכשווי, וכמעט תמיד זה פשוט לא זה.

  16. מאת Jack-In-Box‏:

    אוקי. רק לא מובן לי איך נתת דווקא את מאדהאני כדוגמא. אין בעיה עם זה שאתה אוהב אותם, ולדעתי פה זה גם מסתכם. אתה מושפע ממה שאתה אוהב יותר, ככה זה, וזה בסדר. אני הייתי בהופעה של מאדהאני בארץ, וגם בהופעה של פיקסיז בשנה שעברה. מארק ארם מפצה באנרגיות רוקנרול ותזוזה על הבמה על מה שחסר לו – וזה שירים טובים. שלא תבין לא נכון – אני מאוד אוהב את מאדהאני, אבל לדעתי הופעה של יותר משעה וחצי זה קצת גדול על החומר הלא מאוד רחב שלהם. יש שלהם כמה שירים אדירים, והשאר טובים אבל לא מעבר לזה. הפיקסיז לעומת זאת בימינו לא זזים באמת על הבמה. הם כן עושים שטויות כמו להפסיק באמצע שיר ולהתחיל להתווכח, אבל בעיקרון יש להם חומר שירים אדיר שאני לא חושב שיש לאף להקה אחרת. הם יכלו לעשות גם שעה וחצי של בי-סיידים והאי-פי ולצאת גדולים.
    זה כמובן טעם אישי. למרות כל זה, הפיקסיז מאוד שונים ממאדהאני. כל אחד והגישה שלו, אין מה לעשות. אני אישית הייתי מובך אם פראנק בלאק היה קופץ על הבמה.

    • מאת Small Town Romance‏:

      ג'ק – אתה מפספס את הנקודה
      בסהכ אמרתי שאני מעדיף הופעה של מאדהאני, אין לזה קשר לכל שאר הפוסט שנוגע בכלל בענין אחר.

  17. מאת דקסטר בוכניק‏:

    מסכים כמעט עם כל מילה, והפוסט מענג כרגיל,
    אבל –

    ילד מוכשר בן 20 ששומע עכשיו לראשונה את אוקיי קומפיוטר או נברמיינד או אפילו, רחמנא ליצלן, את לד זפלין 2 , יכול לקבל מזה השראה לא פחות מאשר אם ישמע את הפאנטום בנד או את סרפר בלאד. (סליחה, זה בערך הכי מעודכן שאני הגעתי להיות).
    ואגב, אני בדיוק הרגע גיליתי את "נו אות'ר" של ג'ין קלארק. העיף לי את התחת.

    • מאת Small Town Romance‏:

      דקסטר – זה לא קשור ל'חדש' במובן שנת יציאה, אלא משהו חדש למאזין עצמו
      וברכות על no other, מצאת את גן עדן.

  18. מאת עפר סקר‏:

    יש פה איזון עדין – להיתקע על אוקיי קומפיוטר זה באמת לא הכי מגניב ותוקע את המוזיקה בארץ וכאלה, אבל גם להתמכר לעדכניות זה מתבטל ומסוכן. זכורה לי בחיבה ההרצאה של דיוויד לינץ' שבה שאלו אותו איזה סרטים הוא רואה והוא ענה "איי'ם נוט א פילם באף". ואף אחד לא יכול להאשים את לינץ' בהיעדר מקוריות. הרחבת אופקים והעמקה זה חשוב, אבל בסופו של דבר מה שעושה את ההבדל זו היכולת לפתוח את השסתומים ולהעז להיות מקורי ומעניין, ובכלל, אתה עצמך, וזה בעיני משהו שעוד יותר חסר במוזיקה כאן.

  19. מאת דרור‏:

    אני חושב שחלק מהמגיבים נתקעו על המילה חדש, במובן של שנת היציאה. יש המון מוזיקה מצויינת לשמוע, להינות ולחקור מלפני 20/30/40 שנים. אין שום דע בלקבל השראה מרדיוהד, נהפוך הוא. אבל אני כן מסכים עם יאיר כשהוא אומר שהבעיה היא אם האמן לא יתקדם עם זה וייסחף לשמוע גם דברים אחרים. יאיר ניסח את זה יפה ב"מסע" שהוא מתאר.

    בשורה התחתונה, אם לאמן אין את זה, אז לא משנה מה המסע שיעשה. ולצערי, לפחות במיינסטרים המקומי, להרבה פשוט אין את זה, כך שהרוב ששולט פה נתקע בבינוניות של עצמו, וחושב שזה פאר היצירה. או שלא מעניין אותו אם זה פאר היצירה שלו, אלא רק להיות במיינסטרים ולעשות עוד כמה ג'ובות. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

  20. נחמד הדיון פה…לפחות יש דיון….בתור מוסיקאי אני יכול להגיד כמה דברים , אבל המרכזי הוא שמי שלא ממשיך לשמוע מוסיקה חדשה אחרי גיל מסויים – באמת שומעים את זה במוסיקה שלו….וכמו שיאיר אמר,חדש זה לא רק 2010 – אני מגלה לאחרונה כמה אלבומי הופעה של מיילס דיוויס שמפוצצים לי את המוח, שנוצרו בסבנטיז(ודרך אגב,פרידום – מיילס עשה את השיא היצירתי הזה בגילאי 40 פלוס…)
    בתור נותן שירות לשעבר בגורם קימעונאי של מוסיקה, המפגשים המשמימים ביותר של רכישת מוסיקה היו עם מוסיקאים מוכרים ביותר.במיוחד זמרות מסויימות מביה"ס מסויים,שקנו דיסקים של עצמן ועוד להקה ותיקה מליוורפול שהם "חייבות להכיר".את הפתיחות הגדולה ביותר ראיתי אצל אנשים בני 30 40 פלוס שהיו מוכנים לנסות הכול….

  21. מאת Shoegazer‏:

    המאמר מצויין ומאתגר. אני לא בטוחה שאני מסכימה עם גישתך- צא וראה את הסופרים שמעולם לא יצאו מדלת אמותיהם וכתבו ספרים חובקי עולם. סביבה מוזיקלית מאתגרת ומפרה בהחלט מהווה קרקע פורייה ליצירה כשם שכל רכישת ידע מעשירה אותנו ומרחיבה את הכלים שעומדים לרשותנו בכל התנהלות שהיא , אבל היא לא הדבר עצמו והיא יכולה גם לבלבל ,להרחיק אותנו מהאמת שלנו ובמקרה של בריאן וילסון ,גם לתסכל מאד.
    :)

  22. מאת מאי‏:

    אהבתי את המאמר ואת הרעיון שמאחוריו. באמת שהקהל היותר רחב נחשף למעט מאוד מוסיקה חדשה. הבעיה היא שבאמת הרבה מלהקות האינדי ששמעתי לאחרונה לא מאוד חידשו לי משהו באוזן, למעט להקות ואמנים ממקומות נידחים שפחות מושפעים ממה שקורה במקומות ה"מאגניבים" ויוצרים איזו שפה חדשה משל עצמם (למשל האינדי האיסלנדי או האינדי הניו-זילנדי).
    אני אישית לא הולכת להופעות השחוקות אבל אני גם לא הולכת להופעות המעניינות (כי הכל יקר…חחחח) אבל כן, היה יכול להיות נחמד לרענן את האוזן כמה שיותר.
    בתור יוצרת מישראל אני מחשיבה את עצמי כיוצרת ממקום נידח ומנסה להיות קשובה ל"דו" שלי……. :)
    ויש כאן כמה אמנים מסקרנים וטובים אבל בדרך כלל לא שמים עליהם זין, וחבל.
    בכל מקרה אני מכירה את אנובה ומאוד מעריכה את הנסיון ללכת עם הבטן ולנסות להזיז הרים.

  23. מאת Jack-In-Box‏:

    אוקי, הבנתי. פשוט היה לי מוזר האזכורים שהבאת, שכאילו קצת התנגשו לי עם הרעיון שהבאת. לא נורא :)

  24. מאת Thor Rec‏:

    יאיר, יישר כוח על הבאת הדיון המעשיר הזה אל מפתן דלתנו.
    מי ייתן ואולמות יתמלאו באמנים שמפרגנים ובקהל שמאזין ופותח אוזניים ומרחיב אופקים, ליוצרי האינדי הישראלי שלנו שמפתחים מוסיקה איכותית ומגוונת. נכון שאני לא מבין גדול כמו ידידי מלומדי הניסיון (ויש שיאמרו כי אני משוחד…זה נכון) אבל כמו שנאמר קודם לכן (פוברצ׳יק), הגיע הזמן שיפרגנו לא רק למה שמתנגן אובר אנד אובר בגלגל״צ, שוב מבלי לפגוע בשום שכבה של מוסיקאים, אבל באמת, תנו קצת יותר במה ועניין לאותם יוצרים שכן מעיזים להיות מקוריים. האם באמת צריך לצאת לחו״ל ולפרוץ שם בשביל לקבל הכרה בארץ? כנראה שכן… 

  25. מאת נועה‏:

    רגע, שאני אבין. אם קיד איי הוא אחת ההשפעות הגדולות על היצירה שלי עד היום הזה, אז אני לא מגניבה? שיט.

    • מאת Small Town Romance‏:

      כמובן שלא הזכרתי את המילה 'מגניב' בפוסט – אין לזה כל קשר למגניבות.
      אני רק מצפה ממוזיקאים שרואים במוזיקה מקצוע , שיקשיבו לעוד דברים. זה הכל.

  26. מאת אורי לובין‏:

    דיון מעניין עם תגובות ענייניות של המגיבים, אפשר לסכם ולומר שמי שכתב שהשורה התחתונה קובעת ללא כל קשר לחדשנות ועדכניות צדק בהחלט אם כי לפחות במחינתי אמן שנשמע מעודכן מקבל "נקודות" נוספות.

  27. מאת פלג‏:

    האינדי בארץ, או האינדיאהו ,כמו שראיתי באחת התגובות ,ממש , אבל ממש על הפנים.

    אפשר לקרוא לזה גם שעמעום, או ניוון, או משהו אחר.
    וזה לא קשור לזה שהיוצרים ישמעו יותר.
    זאת בדיחה לחשוב ככה.

    אגב, היפסטרים, בלוגספירה, תומכים בזבל הזה חופשי חופשי.

    • מאת Small Town Romance‏:

      יפה
      אז זרקת טיעונים ולא נתת שום הסבר לטיעונים שלך?
      מסקרן לשמוע למה לדעתך אין קשר בין היצירה לבין הרחבת העולם המוזיקלי.

  28. מאת פלג‏:

    אלה לא טיעונים.
    זה מה שאני מרגיש.
    האינדי פה דליל רש ומרושרש.
    אל תאמין להמלצות של "אטמי אוזניים".

    אבל, לא הבנתי את דרישתך.
    נימוק יעשה את דבריי נכונים?
    נימוק משכנע (בזווית עינו של מי ?) אפילו ישלול את דבריך ?

    לא הבנתי את דרישתך.
    אתה הבנת את דרישתך?

    נימוק ?

    ואם הסתקרנת לגבי יצירה והרחבה …

    עמיר לב, למשל, מקרה בודד שיסתור לך את התיאוריה, יכול לשמוע את כל העולם מאה פעמים.

    התוצאה תישאר "עמיר לב", כפי שהיא כבר מוכרת.

    מפה, זה עניין של טעם אישי, מה זה העמיר לב הזה.
    גם אם ישמע, רוק, בלוז, אמריקנה, אינדיהו, זה לא יעזור.
    הוא ישאר עמיר לב.
    לטוב ולרע.

    מה שכתבתי פה, נכון לכל היוצרים בעולם.
    אולי תמצא איזה מאה, או מאתיים, אבל מה עם כל שאר עשרות המיליונים.

    הם תמיד ישארו ברדיוס של עצמם, כפי שנקבע מתישהו.
    מאותו רגע, לא תהיה שום פרופורציה לבין כמה מוזיקה שישמעו, וכמה שתהיה מגוונת, כמה בלוגים יקראו, כמה יחפרו,את הרדיוס לא יחצו, מקסימום יצבעו את העיגול, בפנים בצבעים וניואנסים למיניהם.

    וזה לא קשור אם היוצר הזה "נחשב" (בעיני מי?) או לא.

    יוצר טוב, קשוב לשורה שקרא בעיתון, למשפט ששמע מחבר … וכאלה.

    אני חושב שרשמת שטויות, אבל הנימוק שלי לא צריך לתמוך בי.

    גם הדרישה הזו שלך לדרוש הסבר – היא בדיחה.
    אל תעלב.
    תחשוב על זה עוד דקה.

    • מאת Small Town Romance‏:

      אל תבין לא נכון – דבריך נכונים כך או כך, אף אחד כמובן לא קובע כלום והמרחב הזה הוא חופשי .
      אני תוהה למה אתה כל כך משוכנע שהאינדי המקומי לא יתפתח אם יפתח יותר

    • מאת Small Town Romance‏:

      ואגב פלג, בהתיחסות ל:

      מה שכתבתי פה, נכון לכל היוצרים בעולם.
      אולי תמצא איזה מאה, או מאתיים, אבל מה עם כל שאר עשרות המיליונים.

      הם תמיד ישארו ברדיוס של עצמם, כפי שנקבע מתישהו.
      מאותו רגע, לא תהיה שום פרו

      ————-
      אתה צודק, אבל מה זה שונה מכל מקצוע אחר? יש אלף נגרים בכל עיר אבל רק אחד יצליח להיות הכי מפורסם . תמיד יש לך ים בינוניות ואף למטה מזה, וכמה יהלומים שבוהקים מעליהם

  29. מאת davecom‏:

    שיחקת אותה. וגנבת לי את המילים מהפה. מה שמעניין זה שגם אתה וגם קלינג לא כותבים דברים שונים כ"כ.

  30. מאת בועז כהן‏:

    1
    בעיה – אין באמת מקום מצוין להופעות בישראל. לא בארבי, לא לבונטין, לא אוזן בר. לא זאפה. אפילו ב"תמונע" מעשנים, לא אוכפים את החוק, מוכרים אוכל באמצע הופעות ולא מתחילים בזמן. והופעות, רוב ההופעות, עדיין מתחילות בשעות בלתי אפשריות לרוב רובו של הציבור. לא. אני מצטער. 23:00 זאת לא שעה להתחיל הופעה באמצע שבוע. זה לא קורה בשום מקום "מגניב" ו"עדכני" בעולם.

    ומצד שני: זה אכן מגוחך, מוזיקאי שלא אוהב ללכת להופעות ומצפה שאנשים יבואו להופעות שלו. אותה תופעה קיימת עם הדיסקים עצמם. רוב המוזיקאים הישראלים שאני מכיר, לא קונים דיסקים ישראלים, אבל משום מה מצפים שיקנו את האלבום שלהם.

    2
    מוזיקה פועלת במרחב הזמן. הווה ועבר מעורבבים. ולכן, לרוב רובם של המוזיקאים, NO OTHER המופתי של ג'ין קלארק, יהיה על תקן של אלבום חדש, למרות שהוא מ-1974. כנ"ל אלבומים של נינה סימון, ג'ון קולטריין או
    West Coast Pop Art Experimental Band
    הנפלאים משנות השישים
    http://www.cduniverse.com/search/xx/music/pid/1879564/a/Part+One.htm

    3
    איש התרבות האמיתי, המוזיקאי המוצלח באמת, הוא מי שמתעדכן נון-סטופ במה שקורה. מי שמחפש ריגושים חדשים במה שנוצר בסביבתו וגם בארצות רחוקות.

    4
    הסקרנות והתשוקה. אלה שתי התכונות שאמורות לייצר את המוזיקה הטובה של המחר. סקרנות לגלות מקומות אחרים וחדשים, ותשוקה להכיר, להפנים, להתפתח ולהביא משהו מרגש או מאתגר.

    5
    גם קולדפליי, שמשום מה אוהבים לשנוא, היא להקה שהחלה את דרכה (בשני התקליטים הראשונים) מתוך סקרנות ותשוקה (והערצה לרדיוהד ולאלטון ג'ון). היכולת של קולדפליי לשלב את ההשפעות עליהם, הביאה אותם אל המקום שבו הלהקה נמצאת היום. ובעיני קולדפליי, כמו גם טראויס הסקוטית, הרבה הרבה יותר מעניינות ומרגשות מאלף אמני ולהקות אינדי, מברוקלין או מתל אביב, שאינם יודעים לכתוב שירים, במובן של שידוך טקסט פשוט למוזיקה. בית-פזמון-סולו (לאו דווקא בסדר הזה, אתם יודעים).

    6
    רוב ההופעות שאני רואה (ואני רואה ה-מון) סובלות ממחסור בשירים טובים. וגם את השירים הטובים לעיתים קרובות הורסים, בגלל גישה.
    ברוב המקרים האנרגיה והכוח מנצחים את המלודיה והגוונים המעניינים. אישית, אני לא בא להופעה כדי לשמוע את הסאונד באס-תופים. האמת, שאני בכלל לא בא לשמוע סאונד. אני בא לשמוע עיבוד, מקוריות, רגש, ענין.
    וכל כך הרבה מאמץ וזיעה מושקעים בנסיון "לייצר סאונד", במקום שבו אין מספיק שירים טובים.

    7
    וזה מביא אותי לסיכום: יש היום שירים טובים, ומי כמוני יכול להעיד על כך – אבל הרבה יותר קשה לאתר אותם, את האיים הנפלאים, בתוך האוקיינוס העצום של הבינוניות והשיממון.

    יותר מדי מוזיקאים שאני פוגש ושומע, פוחדים לשעמם את הקהל שלהם. איפה הסולו גיטרה חשמלית של הארבע דקות? איפה הפתיחות המפוארות שהיו פעם לשירים,
    מ-ALONE AGAIN OR של לאב ועד HOW SOON IS NOW של הסמית'ס. בכל שיר שני של הביטלס יש יותר אומץ והשראה מרוב הדברים שנוצרים היום. זו הצרה.

    פעם, בתוך לב לבו של המיינסטרים (ביטלס. יותר מזה?) היו יוצרים קטעים של 7 דקות, רעש, שקט, מלודיות, דיבורים, סולואים מפוארים, כלי נגינה מעניינים. המיינסטרים הנוכחי לא מאפשר את זה.
    לחשוב, לדוגמא, ששיר כמו I'm not in love של
    10CC היה שיר השנה במצעד הלועזי, זה בלתי נתפס. או רפסודיה בוהמית של קווין. או אפילו "מלון קליפורניה" של האיגלס, עם סולו גיטרה של 3 דקות בסופו.

    ברגע שמוזיקאים יחזרו לחפש את המוזיקה, את המוזיקה עצמה, ולא את העטיפות שלה – כתבו פה "אופנתי", כתבו "מגניב", כתבו פה "עדכני" כתבו כאן "מעודכן", ואני, מבחינתי, שזמרת ב-2010 תישמע כמו ארית'ה פרנקלין, שלהקה עכשווית תישמע כמו הקיור, אם יש הם מסוגלים להביא את המוזיקליות הזו שהיתה שם.

  31. מאת רוני‏:

    יש כמה דברים שקצת הפריעו לי בקטע הזה, ואני מצטער מראש אם יצא קצת עמוס מדי.
    לפני הכל אני חייב לציין שאני לא מסכים כמעט בכלל עם הטענה של עמית קלינג, שאנו זקוקים להופעות מבחוץ כדי שיוציאו אותנו מן השעמום המוזיקלי שקיים פה בארץ. אני לא כל כך בטוח שבכלל אפשר ושזה כדאי למדוד את מה שמתרחש בארץ לעומת מה שקורה בעולם. האשמה מוכרת כלפי המוזיקה הישראלית היא העובדה שהמוזיקאים הם אף פעם לא עם היד על הדופק לדברים חדשים שקורים בעולם. אני לא מוצא כל כך טעם בלרצות להיות חלק מן התהליכים העולמיים שמתרחשים במוזיקה (הכוונה שלי היא לא התנגדות לשירה באנגלית או כל יציאה לשוק הבינלאומי, אלא נסיון עיקש להיות ניו יורק או לונדון או איזושהי עיר שעכשיו נחשבת למגניבה ואני לא מעודכן לגביה) כשיש אפשרות להתפתח במרחב התרבותי שלנו ולהפוך אותו לייחודי (וכל מרחב תרבותי הוא ייחודי, אני חושב, במובן מסוים). לי אישית, כמאזין מהצד, זה נראה יותר נכון, ויותר מעניין.

    בנוגע לקטע שכתבת:
    הדבר הראשון שקצת חורה לי הוא שאני לא כל כך מצליח להבין למה אתה מתכוון. כמעט כל פלייר להופעה או תיאור באיזשהו בלוג על מוזיקת אינדי ישראלית על איזושהי להקה התיאור של אותה להקה (שנראה לי שהרבה פעמים היא מוסרת אותו בעצמה) מלא בכל כך הרבה שמות מפוצצים של ז'אנרים סותרים שיוצרים ביחד זרם מוזיקאלי ייחודי כביכול לאותה להקה ומראים את הטעם המוזיקאלי הכה מגוון ואקלקטי של אותם חבר'ה. כלומר, לפחות בכל הדבר הזה שהוא אינדי רוב הלהקות עליהן שמעתי בארץ מתקשטות במגוון סגנוני רחב וייחודי ומגוון השפעות רחב, לפחות בלכאורה. כמובן שזה לא הופך אותן לטובות יותר או פחות. מתוך ההתקלויות האלו אותן חוויתי אני, קצת קשה לי להבין מאיפה צמח המיתוס הזה (וזה לא רק אתה כותב ככה, אני זוכר שבכל שנתיים ישנה כתבה בידיעות אחרונות על זה שהמוזיקה הישראלית לא מתקדמת מעבר לבוב דילן, פינק פלויד ורדיוהד). יותר מזה, לפעמים זה מרגיש קצת עצוב כשאתה רואה על הבמה כמה חבר'ה שמתעקשים בכוח לשלב הכל ביחד כדי להראות שהם לא חלק מאותו שיממון כביכול. זה נראה כאילו מחליטים על הכל עוד לפני שיש בכלל להקה ומכריזים באופן מלאכותי על סגנון חדש, שלפחות לדעתי צריך להיות איזשהו תוצר בתהליך שהוא אורגאני.

    דבר שני: אף אחד מאיתנו לא יודע איך מוצארט ניגן "דו" כשהוא ניגן "דו", אין לנו הקלטות מאותה התקופה. אנחנו יודעים איך מוצארט כתב "דו" ואיך מוזיקאים היום חושבים שצריך לנגן את הדו הזה, לפי פרשנותם האישית, אותם הם תופסים כהכי נכונה. אנחנו לא באמת יכולים לדעת בוודאות איך רצה מוצארט שננגן את יצירותיו. את מוצארט ואת גאוניותו אנו מכירים רק לפי התווים שהוא כתב על הדף. מה זה משנה? לדעתי זה די משנה. יש הבדל בין לשבת מול דף תווים ולקרוא מוזיקה מאשר לשמוע אותה. אם בעולמו של מוצארט, יכולת לשבת ולראות מול העיניים שלך איך היצירה בנויה, לנסות לנגן אותה בעצמך ומכך להבין את עולמו הרחב ואת השפעותיו הרחבות אשר מובילות לאותו תו נכון במקום הנכון, היום, העיסוק הוא לא באותו דף תווים, לפחות במוזיקה הפופולארית, אלא יותר בביצוע עצמו, בהקלטה עצמה בחוויה האנושית אותה מעביר לנו היוצר. כתבת בעצמך על מה שאתה כל כך אוהב באלבום ההופעה החיה של ריצ'ארד ת'ומפסון ועל החוסר בטחון שמשתקף מדי פעם בשירתו באלבום זה. אלו דברים שלא קשורים למה שת'ומפסון כתב או לא כתב על הדף, אלא על אותה קרבה רגשית שיש לך עם האמן בגלל דברים שהם מעבר לתיאוריה של המוזיקה. אני מאמין, ואולי זה סתם בגלל טעם אישי, שהגדולה הכל כך גדולה במוזיקה פופולארית לדורותיה היא אותה חוויה בלתי אמצעית עם האמן, שמעבר למוזיקה מציג לך אישיות, בין אם היא שלו ובין אם היא מבוימת המשתקפת באיך שהוא ינגן ואיך שהוא יגיש ופחות באיזה השפעות הוא ספג או לא ספג. כנראה שאפשר להגיד את זה גם על מבצעים קלאסיים, אבל קטונתי מלהגיד זאת שכן אני לא מבין דבר וחצי דבר במבצעים קלאסים, אבל עדיין מוצא הבדל בין מוזיקה שנועדה להיות מוקלטת, כלומר מנציחה רגע מסוים, לעומת מוזיקה שנועדה להיות מבוצעת שוב ושוב. צריך עוד לחשוב על זה קצת.

    נקודה אחרונה היא העובדה, שלמרות כל ההסתייגויות שלך, שאני מאמין שהן אמיתיות, עדיין עברה לי איזושהי הרגשה שמוזיקאי צריך לטפח לו טעם מוזיקאלי מגוון, אנין ומשובח. מוזיקה לדעתי, בדומה לכל תחום אמנות אחר היא משהו שהחיבור אליו הוא מלכתחילה רגשי מאוד ואישי מאוד ומבוסס על החוויות האישיות של אותו האדם מן המוזיקה שהוא שומע. קצת קשה להגיד לאדם שאוקי קומפיוטר של רדיוהד הוא הלאבום האהוב עליו ושזה הדבר היחיד שהוא רוצה לשמוע, או שהוא מחפש דברים דומים כדי להתרגש באותה הצורה שוב, שילך ויתפתח. יש הבדל בין לייף סטייל לבין מוזיקה. מוזיקה זה לא ארון חדש או אגרטל פרחים או סכו"ם מעודכן שקניתי למטבח, מדובר במשהו שהוא עמוק הרבה יותר, לפחות בשבילי.

    וואו. זה באמת יצא ממש ממש ארוך. לפחות בתיבת תגובות. אולי אחרי שהתגובה תאושר זה יראה קצת קצר יותר.
    שיהיה שבת שלום בכל מקרה.

  32. מאת עדי ס.‏:

    יאיר-
    שמחה מאוד שגיאחה שם את המאמר הזה בעונג, אני מאוד מסכימה איתו.
    יש כאן איזה עניין שכמה אנשים ציינו, לגבי רגש. שאם אתה מנגן מרגש אז הרי המוסיקה שלך תצא מעניינת. יש רגעים שבהם זה מתאים לי- לשמוע מישהו שפשוט "רוצה לנגן עם כנות וגיטרה על במה", במין גישה צנועה משהו. רוב הזמןזה לא מספיק כדי לעניין אותי, אישית.
    אני לא חושבת שצריך להיות עדכני בפיצ'פורק (שאני אף פעם לא מסתנכרנת עם הטעם שלהם). מה שכן, הרבה פעמים אני מרגישה שהמוסיקה המקומית לא באה ממקום אמנותי, מאתגר, משחק. הצלילים לא נהיים חומר בידיים. ומבחינה זו הרבה מהמוסיקה, עבורי, לא מגיעה לעומק.

    נ.ב. אגב אינדי שאפאחד לא זוכר ומכיר- מישהו זוכר את מאירה אשר (שמאז ברחה לאירופה)?

  33. מאת עדי ס.‏:

    עוד דבר קטן, אחרי שקראתי את התגובה המעניינת של רוני-

    בהחלט ובהחלט מה שקשה לראות בארץ זה אינדיבידואליזם. דברים שחורגים מקטגוריות וז'אנרים, שלא טורחים אפילו להשתמש בהם. זה כולל גם אופנה. גם השוליים משתמשים הרבה בז'אנרים, וכמו שנער יעדיף להיות שבלונה גותית/פאנקיסטית מאשר הוא עצמו, כך במוסיקה יש באמת הרבה מאוד להקות ש"מתקשטות במגוון סגנוני רחב וייחודי ומגוון השפעות רחב, לפחות בלכאורה", במקום להיות יצור ייחודי ופלאי.

  34. הרבה דברים שהייתי רוצה להגיב אליהם נכתבו פה, אבל אני אנסה לקצר.

    ממה שאני מבין (ומזדהה) עם המסר של יאיר הוא הרעיון של מסע.
    המוזיקה "החדשה" היא לא עניין של כרונולוגיה בעולם (אם האלבום יצא ב 2010 או ב1977) אלא המסע שהמוזיקאי עושה וצריך להמשיך לעשות. הכרת את רדיוהד? התלהבת? מגניב, אל תעצור שם, תמשיך לחפש מה מעניין. כל החיים שלך שמעת פאנק ורק עכשיו ב – 2010 אתה מגלה את הגיטרה של ג'ימי פייג'? גם אחלה, אבל תתקע שם. זה נכון לגבי מוזיקה, ספרים, סרטים וכו'. המציאות משתקפת בתוצאה הסופית ללא ספק. ונכון, עמיר לב (כדוגמא שנתנו למעלה) תמיד יישמע כמו עמיר לב. זה גם טוב וזה גם רע. לי אין כוח לשמוע את אותו הדיסק שוב ושוב בוריאציות.

    בקשר למה שאמרתי קודם – זה לא עניין של מחוייבות, מישהו היה בהופעה שלי אני חייב ללכת להופעה שלו. אלא העניין שאני לא רואה את רוב אמני ארצינו (ואני אומר את זה דווקא על הצעירים יותר) בהופעות של אנשים שהם לא משתפים איתם פעולה / חברים מהבית. אני לא אתחיל לדבר על זה בכלל שרוב אנשי הבראנז'ה לא מגיעים להופעות אלא אם כן יש להם כניסה חינם, והם לא שומעים את המוזיקה באמת אלא אם כן קיבלו את האלבום מתנה. אני לא אשקר – גם אני חלק מזה לעיתים קרובות. אבל יש פה בעיה.

    ןכן – אם אתה לא הולך להופעות, אל תצפה שיבואו להופעות שלך! אם אתה לא מוכן לשלם על דיסק, אל תצפה שמישהו ישלם על שלך! זה הגיון בסיסי. למה שמישהו יעשה משהו שאתה לא?

    זה כמו שריאהנה אמרה שהיא בחיים לא הייתה מתנדבת 4 שעות בשביל הופעה של אמן. זה שם את הכל באור מגוחך.

    יכול להיות שהסיטואציה הזאת לא שונה ברוב העולם, ופה בגלל שמספר האנשים המעורבים קטנה יותר, זה בולט יותר.

     

  35. מאת קומפיוטרייזד‏:

    אני מסכים רק עם רועי פוברצ'יק.
    שכל אחד ישמע את המוזיקה שהוא אוהב וינגן מוזיקה שהוא נהנה לנגן. לא להיתקע במקום אחד ולפתוח את האוזניים לסגנונות מגוונים, אבל בנאדם, אתה לא נסחף?כאילו שבן אדם יכול להיות צמוד לקצב המטורף שבו יוצאים דברים חדשים, גם להכיר את כולם וגם לאהוב את כולם וגם להיות מושפע מ6739582140 הלהקות החדשות שצצות כל הזמן. אותי מעניינת מוזיקה חדשה אבל אני לא מתכוון בכל שלוש שעות להתעדכן באיזה בלוג נידח ולהקשיב לטונות של שירים חדשים, רק לשם העדכניות.
    דוגמה אישית שלי: אחרי שבגיל 13 השתעממתי ממה שההורים שלי שמעו (פוליס, קולדפליי, משינה) גיליתי את הרוק הפרוגרסיבי. במשך הקיץ עברתי על בין 10 ל-20 להקות פרוג ופסיכדליה וזה מה שהדליק אותי אז. ואז מצאתי את הפאנק, האלטרנטיב ועוד מעדנים כאלה. בעיניי אין שום בעיה שמישהו יושפע מפחות מ-40 להקות וש-19 מהן התפרקו לפני 1980. עם כל הכבוד לחדשנות, גם לאלה יש טונות של כישרון ויצירתיות שאפשר לשאוב ממנה השראה, בעיקר בתחום של העזה לחקור מעבר לגבולות המוכרים, שזו לדעתי הבעיה הגדלה במוזיקה הישראלית.
    אם אני אוהב שמוע סגנון מסויים אני לא אפסיק להקשיב לו כי זה "לא אופנתי", אני אתעלם בחן מהאופנה ואלך עם האהבה שלי עד הסוף.

    • מאת Small Town Romance‏:

      אחלה, אבל שים לב למה שכתבתי. מוזיקה חדשה, לא בענין של שנת הוצאתה, אלא בענין של משהו חדש באוזנים.
      אתה לא חייב להקשיב למליארד להקות וברור שאי אפשר להתמודד עם השפע בחוץ, אני רק אומר – חפש דברים חדשים לך, משהו מפתיע, באיזורים מוזיקלים אחרים, משהו שידליק אותך. רק ככה אפשר להתפתח ולצמוח, אחרת נשארים בקיבעון. אתה תחליט מה המינון שלך, רק אל תתקע על רדיוהד ופיקסיז כל החיים, כמו מרבית האנשים.

כתיבת תגובה