להתעורר בבוקר ו(פתאום) לשנוא את עצמך – הספד לאדריאן בורלנד

כל סיפורי המוזיקאים הם של מקום לא טוב נפשית, אם הם הובילו למקום טוב קרייריסטית.
או שאתה נחנק מהקיא של עצמך, או שאתה מזריק את עצמך למוות, או יורד מנכסיך ונשאר ללא כלום (אבל עדיין מקשקש בבארים אפלולים על ה-heydays שלך).
אבל הפחד הכי גדול, זה להדפק לגמרי מהקריירה שלך כמוזיקאי, וגם לא לעשות מזה כסף,  או פרסום. לעתים, חלומות מתגשמים, ויועץ מוזיקלי מייעץ לחברת פרסום כלשהי עבור קמפיין המכונית החדש שלה, לקחת זמר כזה. שלושים שנה אחרי השיא הקריירסטי שלו, וכשהדברים הפכו מאוחרים מדי – אדם מת בבוקר, מרגיש שהוא עם, אבל נהיה ניק דרייק במקום.

אדריאן בורלנד, שלמרות היותו בריטי יצירתי בשנות השמונים של אנגליה, מה שאוטומטי הופך אותו  למדוכא, לא היה אדם שונה במיוחד. כן, הייתה לו להקה בשם The Outsiders שלזכותם אפשר לנקוף את הוצאת אלבום הפאנק העצמאי הראשון (אם לא מחשיבים איזה 7 אינץ' של הבאזקוקס). וכן, אפשר לומר שאחרי האאוטסיידרים, הם החליפו את השם ונהיו The Sound. וכן, אפשר לחזור לעל הציטוט שמופיע בכל מקום בקשר אליהם – The Sound are the greatest undiscovered British band of the 80's. וכן, אפשר לומר שכל התקליטים שלהם קיבלו מחמאות מהתקשורת והלהקה מוקמה על מצע נוח של סינתיסייזרים ותופי פוסט-פאנק, בין (חבריהם ללייבל בתקליטים הראשונים) אקו והבאנימן לבין מפלצת הבעסה הגדולה ג'וי דוויז'ן. הוא לא היה אדם שונה במיוחד. לא חתיך, לא מכוער, לא כריזמטי ולא מיזנתרופ. סתם אדם.
אבל כל זה לא אומר שאדריאן בורלנד היה רוקסטאר שהסתבכו לו החיים עד הסוף המר.

זה קרה לו בגלל ולא למרות. זה קרה לו בגלל שהתקליטים המופלאים שהוציאו The Sound, אחד אחרי השני היו מעולים. ועדיין, לא  נשאר מזה לחומוס בפיתה. וזה, בשנת 87, אחרי 8 שנות The Sound, פיתח אצל בורלנד את המחלה.

והמחלה פירקה את The Sound.

ואחרי 12 שנה, מספר אלבומי סולו, ותקווה לחיים חדשים שנבנים לאט לאט, המחלה פירקה את אדריאן.

וכך, ב 26.4.1999, יצא בורלנד מהאולפן בו עשה מיקסים לאלבום הממשמש ובא שלו Harmony And Destruction, נסע לתחנת הטיוב של ווימבלדון, וחיכה.
כשהגיעה הרכבת, הוא קפץ מולה. היום, עשר שנים אחרי, צריך לכתוב בעברית את סיפורה של The Sound, הלהקה הבריטית הטובה ביותר והלא מוכרת, שיצאה מהאייטיז.

חשוב לציין כי למרות קטגוריית הנו-וויב\אייטיז שלה הלהקה זוכה הרבה בגלל תזמון לא מוצלח של עצמם ביחס לעולם, הסאונד לא היו באמת להקת אייטיז פר-סיי. נכון שהתנועות שלהם און סטייג' חטאו קצת ברובוטיקה קלה, התפתחות טבעית מהרובוטיקה של 77 דרך מסקרה ואייליינר שחור במועדוני דרום לונדון הדחוסים. אבל הכיוון שבורלנד (שירה, גיטרה) סחב את הלהקה והתכנים שבהם עסק, היו בעיקר במקומות רומנטים, יחסים אישים, והעולם מול היוצר. בשונה מלהקות כמו הסמיתס או להקות אחרות שעסקו בתאצ'ריזם ובבעיית המלנכוליה החמורה שאפפה את אנגליה באותם שנות פוסט-מלחמת-פוקלנד, בורלנד, ממש כמו אנדי פרטרידג' מ XTC, עסק בעיקר בנושאים הקרובים לליבו, ולמעט אלבום אחד יותר אפל מהאחרים (All Fall Down), דה סאונד לא היו באמת להקה אפלולית. המיקצבים הרפיטטיבים, הז'אן-ז'אק-גולדברגים נמצאים שם, אבל מהווים רק חטיבה ריתמית, לא מעמיסים עם סאונדים מנופחים. הסינתיסייזרים באלבומים שלהם לא היו מעולם הסיבה להקים להקה, אלא שימושים קלים שמטרתם לצבוע. בקיצור, האייטיז כאסתטיקה קלה שתשלב עם רובוטיקה קלה, הכל קל.
the-sound.jpg

ועדיין, הטקסטים של בורלנד, בשונה מבריטי אחר באותה תקופה – רובין היצ'קוק, היו ישירים וחושפנים, עם מטאפורות פשוטות שניכר מהם כי לא מדובר על חוסר יכולת כתיבה, אלא על בחירה מודעת לדבר מלב אל לב.
Jeoperdy, אלבומם הראשון, יצא ב1980 בלייבל  Korova,מבית WEA,  אותו לייבל של אקו והבאנימן, וזכה לביקורות מפרגנות במיוחד (NME ,ג'ון פיל וכל מיני כאלה) וכמובן שם את הסאונד על המפה עם שתי הלהקות בליגה שלה – הבאנימן והדוויז'ן. כשיצא From The Lion's Mouth, וכולם נמרחו על ההפקה, הסאונד, וכתיבת השירים המבריקה כתמיד של בורלנד, ולמרות קהל הולך וגדל – קרה מה שכל להקה פוחדת שיקרה לה – הם נהיו להקת קאלט. ואני לא מתכוון לקאלט במובן של פיש, או הגרייטפול דד. קאלט במובן של קבוצה קטנה של מעריצים, שיודעים מה טוב בשבילם. אבל כל האחרים במדינה, לא.
lions.jpg

Winning

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Sense Of Purpose

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 

אז הסאונד נדרשו לאלבום טיפה יותר קומניקטיבי. בורלנד עמד על הלונדון בריג' והשתין על ראשי האקזקיוטיב מהלייבל שלו, ושיחרר את האלבום הכי פחות מסחרי בכל ההיסטוריה הקצרה שלהם – All Fall Down. ומכיוון שעכשיו הם כבר פעלו בחברת האם של הלייבל שהם – WEA, והעניינים כבר לא היו משחק ילדים, ברגע שאתה עושה דבר כזה ודופק קטע ללייבל שלך, הלייבל שלך ידפוק לך קטע בחזרה. וכך היה, האלבום לא נדחף בתקשורת, הואשם ביריה עצמית ברגל, ובהרס הקריירה. וכל זאת, למרות שמדובר באלבום משובח, עם שירים מעולים כמו Party Of the Mind ו-In suspense.
וככה, מצאו את עצמם בורלנד וחבריו, כשהם נבעטים מהלייבל וחושבים מה לעשות הלאה.

ואחרי שהציעו עצמם לכל המרבה במחיר, הם עשו את הצעד החכם מבחינתם והלכו עם לייבל אינדי קטן. חזרו למקורות. איפה שיש אינדי, יש אמנות. אחר כך הולכים לאמצע, ונהיים שמנים. תראו מה קרה ל My Morning Jacket. תחת הלייבל החדש Statik, הם הוציאו את האי.פי המדהים שלהם Shock Of Daylight, שמכיל פנינות יקרות ערך כמו Golden Soliders ו-Dreams Then Plans. אחרי האי.פי הזה, יצא הכמו-כרך-ב'-של האי.פי – אלבום שלם בשם Heads and Hearts (עם הסינגל One Thousand Reasons).

shock-of.jpg

 

Golden Soliders

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

One Thousand Reasons

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


אחר כך עוד אלבום בהופעה חיה, ואז אלבום אחרון ב-87'  בשם Thunder Up שאותו אני לא מכיר.
ב-87 בורלנד זיהה שהוא חולה, פירק את הלהקה, צעד שלא עורר סערה ענקית מדי בתרבות הרוק של לונדון באותה התקופה, והמשיך לקריירת סולו עד סופו המר.

אלבומי הלהקה היו יכולים בקלות לצלול לתהומות הנשייה, כמו סיפורה העגום, אבל הלייבל הבריטי Renascent (שעושה רי-אישיוז לאלבומי אייטיז אנגלים נשכחים), הוציא מחדש חלק מאלבומי הלהקה, במהדורות מפנקות עם בונוסים, וסאונד – בן זונה(!), שעושה את הקנייה כדאית. בולטת לטובה סדרת ההקלטות לייב שלהם (בכל מיני ביביסי, פרדיסו בהולנד ועוד), והשילוב המנצח של Shock Of Daylight ו- Heads and Hearts.
שימו לב שכדאי לקנות את האלבומים מאתר הלייבל, כי שם זה יחסית זול,למרות שכבר יש אלבומים שלא בסטוק, בכל מקרה –  המחירים באמאזון לא כל כך שפויים.

ab-sound.jpg

הסיפור של דה סאונד, סופר לי לי לפני שנה וחצי, בחנות ווינילים מגניבה בברלין, כשחיפשתי 'משהו שונה', וקיבלתי מצד אחד את האלבום המדהים של True West (ובעקבותיו הכניסה לעולם הפייסלי סאונד), ומצד שני את Shock Of Daylight/Heads And Hearts. המוכר, אינגו היה שמו, היה מעריץ דה סאונד נלהב. מסוג האנשים שתומכים בלהקות קאלט. כאלה שיעברו איתך בשעה שלמה על כל השירים של הלהקה, ירדו לפרטים ביוגרפים, יספרו לך על השירים ולמה הם נכתבו, ויכתבו ביומן שלהם כל שנה את תאריך מותו של המוזיקאי הנערץ. אני חייב לאינגו הזה, כי כל כך התלהבתי מהאלבום המסוים ההוא, שהעמקתי את ההכרות גם עם שאר הקטלוג וגיליתי להקה מדהימה. היה לי דיל איתו, שבתמורה, כשאני חוזר לישראל, אני שולח לו דיסקים של אמני אינדי ישראלים. ואכן קיימתי. חזרתי הביתה, הרכבתי חבילה, מצאתי את כתובת החנות באינטרנט ושלחתי. אחרי שלושה חודשים החבילה חזרה, טענו שאין כזו חנות בכתובת הזו. ביררתי באינטרנט ושלחתי שוב. החבילה חזרה שוב. בדקתי שוב באינטרנט, וגיליתי שהחנות נסגרה כמה שבועות אחרי שביקרתי שם. אין לי מושג איפה אינגו היום, אבל אם מישהו מכיר אותו, שיגיד לו תודה רבה בשמי. היום, אני די מצטער שלא קניתי את כל האלבומים שהיו שם, כי לאתר אותם שוב, מקוריים, זה מאד מאד קשה.

ואחרי כל זה, אדם הגיוני ישאל את עצמו, איך זה שהם לא הצליחו. איך זה שהם נשארו כל כך קטנים וצנועים. למה התקשורת רצתה לשמור אותם בתור כלבלבים בפינה, כאלה שרוצים לשמור לעצמנו, לליטופים, לא לשתף אחרים. לא ברור לי, אני מניח שלא ברור לכם, ולא היה ברור גם לבורלנד.
הרכבת שהרגה אותו סגרה את הגולל על עוד סיפור של כמעט, שעבר כבר את שלב ההוכחות של ה'אולי', והוכיחה כי בתעשיה הזו, אתה יכול להיוולד שפוי, תקין, בריא, והעולם הזה, עם תאצ'ר או בלעדיו, יכול לאכול אותך חי.

borland.jpg

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, סקירת אמנים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על להתעורר בבוקר ו(פתאום) לשנוא את עצמך – הספד לאדריאן בורלנד

  1. וואלה, מעניין. כתבת יפה.
    בחיים לא שמעתי עליהם, אבל מהדגימות שנתת זה נשמע בהחלט לא רע.

  2. מאת דוד‏:

    להקה מעולה,חבל שאת מספר האנשים שמכירים אותם בארץ אפשר לספור על שתי ידיים (במקרה הטוב),האלבום האהוב עליי הוא Jeopardy,הוא האלבום הכי פחות מעובד שלהם,הכי "נא"…

כתיבת תגובה