אני רוצה לשבור לך את הלב (ומצליח, שוב)

פעם, לפני כעשר שנים, הייתי בצבא.

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול ולא מאמין שכל כך הרבה שנים עברו. אבל השנים האלה נראות הרבה יותר מאשר עשר, הן נראות כאילו עולם שלם מפריד בין מה שהייתי אז למה שהיום.
אחד מהדברים הבולטים, הוא אופי צריכת המוזיקה וההקשבה לה.

טרום עידן האינטרנט, והיה טרום כזה, היה עידן מדהים בשביל צרכני מוזיקה. למונח Street date הייתה משמעות נרחבת. להרבה אנשים זה היה אומר שקי שינה מחוץ לחנויות המוזיקה (זוכרים את החנויות?), רק כדי להיות הראשונים שקונים את הדיסק החדש של (נניח) רדיוהד שהגיע רק עכשיו לארץ. לאף אחד לא היה מושג איך זה הולך להשמע ולא הכיר אף שיר ממנו, כי הכל חדש, אין הדלפות, אין רמזים, אין יו-טיובים.

פעם, לפני כעשר שנים, הייתי בצבא. למונח 'שעת ת"ש' הייתה חשיבות של כמעט האלוהות בהתגלמותה. בבסיס הטירונים של השריון, בשעת הת"ש, היו מספר עיתונים פזורים.  יום אחד, במדור התרבות היומי, קראתי על אלבום חדש בהופעה, המתוכנן בקרוב, של הלהקה הכי טובה בעולם – רוקפור.
חטפתי את האמא של הנוגרה בראש, משלד המתכת של מיטת הקומותיים וככה נרגעתי כלעומת שקיפצצתי. מאז, כל נגיעה בעיתון, הייתה בסימן חיפוש לאיזכור על האלבום החדש של רוקפור. אין שום מקום אינפורמציה כדי לדעת מתי הוא יצא. הימים, טרום עידן האינטרנט.

יום שישי, בוקר מעפן, מסדר חדרים, בודקים שהכל נקי. אני יושב ברחבה עם גלילון מפורק ומנקה לו הגרגיר שמאחורי הקפיץ הקטן ביותר, רק כדי שלא יחשבו שחיפפתי וישאירו אותי שבת. על הרצפה, עיתוני השבת שהובאו לכל אלה שכן יישארו בבסיס בשבת. אני מנקה את הנשק וגונב הצצות למדור התרבות. באמצע העיתון, תמונה ענקית של רוקפור עם הכותרת "טעם של מחלבה קטנה". אני קורא את השורות ולא מאמין. האלבום החדש מחכה לי בחנות. אני מקפצץ שוב. עולה לאוטובוס לת"א, לא נרדם מהתרגשות (אמיתי). נכנס לאוטו של אבא שבא לקחת מהתחנה, ופוקד עליו 'לקניון איילון, סופר זאוס'.
הוא לא מבין אבל אני לא יכול להתחיל להסביר. אני נכנס בצעדי גיבור חיל לחנות, שולף שטר וקונה את האלבום החדש שלו אני מחכה חודשים. דאז, לא ידעתי להתבעס על כך שאין רדיו דיסק ברכב.

עשר שנים אחרי, נראה שלמושג Street Date, יש חשיבות קטנה בהרבה. השירים ידועים בחלקם מראש, הכיוון הכללי נלמד כתוצאה ממעקב דרך המייספייס והתמימות בנושא הזה, כמו כל כך הרבה נושאים אחרים, נגוזה לאוויר לעולם שכולו טוב, ונשארת נחלתם של טרחנים כמוני שנשארו כדי לספר.

ולמה אני מדבר על כל זה? כי מהרגע ששמעתי על דיוידי חדש של Wilco שעומד לצאת, אני מרגיש כמו לפני עשר שנים, לא יכול להמתין, לא יודע כלום על הדיוידי, ומוכן להסתער על החנות ברגע שיגיע הטלפון המיוחל 'יאיר, הדיוידי פה'.

והסתערתי.

וגיליתי דיוידי מדהים. להקה בכושר שיא, עם סט שירים אדיר (בולטים בחסרונם Jesus etc, on and on ועוד כמה, לעומת זאת יש שירים אחרים אחד אחד). הביצוע ל Monday (מ-Being There) – מעולה. הפתיחה המתוזמרת ל Ashes Of American Flag פשוט מרטיטה.
הצילום מעולה וכך גם העריכה, שאוספת את קטעי ההופעות השונים (הדיוידי הוא צילום של מספר הופעות). ההצצה לחייהם וסיפוריהם האישים של החברים פשוט מרגשת. דיוידיז של הופעות זה סיפור בעייתי, כי להושיב מישהו בבית לראות הופעה, כשהוא על הספה, צריך לדעת איך. אני מחזיק בדיעה שתיעוד ההופעה של My Morning Jacket הוא אחד מהדיוידיז הטובים ביותר שיצאו, בקרב הלהקות שאינם קלאסיקות רוק. חיפשתי משהו ברמה הזו, עם סאונד כזה ולהקה שנראית ככה ומעבירה כזו אנרגיה.
ואז הגיע Ashes Of American Flags והשביע את ה-Crave.

אז אולי הציפייה שלי עושה מהדיוידי הזה נסים ונפלאות ואולי באובייקטיבית הוא מעולה, אבל כך או כך, כל כך הרבה זמן לא הרגשתי שוב ילד, כזה שמחכה שיפתחו את החנות ותהיה לו גישה לאלבום החדש של להקה X. התמימות הזו, כמה שהיא זרה ומתחילה להתנכר, עוטפת בחמימות אדירה, מחבקת ומחזירה את האמון שעם כל התמורות וההתקדמות הטכנולוגית, אני עדיין מעריץ בן 15 שילך אחרי הלהקה שלו באש ובמים, לטוב ולרע, בת"א ואם אפשר אז גם באוסטין.

קנה (מוזיקה נטו)
wilco_ashes_lo.jpg

נ.ב. אני בכלל לא רוצה לספר לכם על הציפיה האדירה שלי לאלבום החדש שאמור להגיע אוטוטו גם כן

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על אני רוצה לשבור לך את הלב (ומצליח, שוב)

  1. מאת יפעת‏:

    יאיר, כתבת מקסים על אחת מהלהקות האהובות עלי ביותר. התמזל מזלי לראותם בפריז לפני שנתיים בהופעה עם התקליט האחרון ויצאתי מסוחחרת לחלוטין. כמה שהם נחמדים על הבמה, איזה כשרון, איזו אחוות נגינה, כמה הוגנים (ניגנו וניגנו הדרן אחרי הדרן וטווידי אף אמר בשיא הנחמדות: 'באנו מרחוק, אז אני לא אדבר בין השירים כדי שנספיק לשיר לכם עוד ועוד שירים'). תמימות והגינות מערב תיכונית שכזו.
    כשהם פצחו ב-Jesus, etc זוג הסטודנטים האמריקאים הכל -כך מאוהבים שעמדו לצידי בהופעה (הייתי לבד) התחבקו ושרו את כל המילים ואחזו בידי לאות סולידריות. זה היה מרגש :-) מחכה בקוצר רוח לתקליט החדש.

  2. מאת TROY‏:

    ובעידן הנוכחי, בחוק הטבע מבוסס שימור התנע היחסי, התעוררות הסקרנות היא מקדם נפוץ עדיין כשאתה מקיים מנוי חודשי באתר הורדות. אז יש לך חודש של ציפיה עד להורדה של היאיר יונה החדש. כי היאיר יונה החדש נשמע טוב כבר מהדגימות הראשונות.
    צריך לתת לחודש לעבור, כדי שמלאי ההורדות המוקצב מראש יתמלא מחדש, וכדי לראות אם מה שדגמת לפני כמה שבועות עדיין עומד במסגרת הזמן, כי בעידן החדש אין רחמים.
    אז מה אם היאיר יונה והאלי רוזן עשו איתך ביחד שיר נפלא באולפן של יזהר. זה לא משפר שום דבר במערכת היחסים שבין מאזין לאלבומים החביבים עליו. כשמדובר במנוי המוגבל מראש, אין רחמים.
    מתוך 7000 אלבומים חדשים שיוצאים כל שבוע, צריך לבחור 7 בחודש.
    זה הרבה יותר מגוון וכייף מ – 70 האלבומים שהיו לאוזן השלישית להציע על המדף כל השנים, ושלושה מוכרים מוגבלים שכלית שהיו שם כדי להסביר את כל ה – 14 שהם מכירים.

    בעידן הנוכחי, אני חוזר לשמוע שלמה ארצי. ולמה? מהסיבה המוזרה שיש אלבומים שלו להורדה באימיוזיק. וגם פופלקס, ובועז שרעבי האחרון, שילה פרבר, והנה אחלה יציאה – המוכתר. מי היה מאמין. האלה את כל האלבומים שלו לרשת.

    לא יצא לי לכתוב שירים בעברית בשנה האחרונה בכלל. אבל כשאני שומע עכשיו את האלבום המשובח הזה של יאיר יונה, וצופה בקליפ החדש של אלי רוזן. וכשאני צופה בשלמה ארצי אצל יואב קוטנר אומר שהשיר הכי גדול שלו זה "בתוך חצר גדולה" (מתוך חום יולי). אז אני מתחיל לחשוב שאולי לא הכל כל כך בינוני ומשעמם בארץ. ואולי כדאי להתיישב ליד פסנתר ולכתוב עוד כמה שירים בשפה הקדומה, הקסומה, הרדומה.

    ולמרות שאני חי כאן, אני לא באמת חי כאן. אלא במקום שלא ממש קיים על הפלנטה הזאת (בטח שלא בישראל). אולי זה חיפה. ואולי זאת פלנטת מוזיקה. והשפעות העבר מתמזגות להן לתוך החיוני הקיים, בהווה הנוכחי, זה שנתון כל הזמן לשינוי, וכל הזמן מתקדם קדימה. בין אם בהשפעות מבחוץ, ובין אם במוזיקה שאתה עצמך יוצר.
    כי הסימביוזה הזאת חייבת להמשך תמיד אצל מוזיקאי בין אהבותיו החדשות והישנות.

    בעידן הנוכחי, אני יכול למזוג את היאיר יונה החדש ישירות לתוך נגן ה mp3 שלי ב – 7 שניות.
    ויש לי 7 דקות, לצאת מהבית ועד שאגיע אל חוף הים, כדי שאוכל למדוד את המוזיקה ביחס ישיר אל הטבע, הגלים והזרימה של היקום.

    התרגשות ואדרנלין הם דבר יחסי. פעם, לפני ראיון עם נורית גלרון, הלכתי והוצאתי 700 ש"ח וקניתי כמעט את כל הדיסקים שלה. עשיתי אותו הדבר עם יזהר אשדות, שבוע לפני שהוא עשה מסטרינג בפעם הראשונה לאלבום שלי.

    פעם, לפני הרבה שנים, ישבתי אצל יאיר יונה במשרד, והוא סיפר לי עד כמה היה משתוקק להוציא לאחד, אלי רוזן, דיסק בכורה. ועד כמה זה בלתי אפשרי, ולא יכול לקרות במציאות. עד כמה גדול הוא המרחק שבין הרצוי למצוי. עד כמה הוא מוגבל, ורוצה לעשות את מה שאינו יכול. אחרי זה הוא נתן לי דיסק של אלי רוזן עם סקיצות, והמליץ לי בחום לשמוע אותו. את הדיסק הזה שכפלתי פעמיים, ונתתי עותק אחד לשבן, ושני לנעם רותם. אין לי מושג אם הם טרחו להאזין. אני בטוח שעכשיו הם כבר יודעים.

    כשאני חושב על זה, אז אני רואה את עצמי עדיין אצלך במשרד, ושנינו יושבים עכשיו באותה שיחה באמת ארוכה. וזה נמצא בדיוק באותו מקום עדיין. כי שנינו יודעים בדיוק מה הולך לקרות עוד דקה.
    כי כבר זה היה באוויר רווי מתח היצירה שביננו, שכן עוד כמה שניות אלי רוזן חדש יוצא לעולם. בין אם נרצה או לא. ישנם דברים שחזקים מאיתנו.

    הווה נמהל לו תמיד בעבר ובעתיד, והם מחוברים להם במן חוטים דקים של זהב.

    אני לא יודע למה בחרתי את מוטיב 7 שבע, ואני כבר ברצועה 8 שלך.

  3. מאת davecom‏:

    ישנם שני Street dates שאני זוכר טוב.

    הראשון, די במפתיע, הם גם רוקפור. כששמעתי את האיש שראה הכל בפעם הראשונה ברדיו, בתור סינגל, זה היה משהו שונה ומרגש מבחינתי בנוף הדי משמים לרוב של המוסיקה הישראלית. באותה תקופה עבדתי בחנות פיקדילי בירושלים, ואני עד היום זוכר את ההמתנה לדיסק המלא. כשיום אחד פתחתי את החבילה השגרתית (הד ארצי נראה לי) וראיתי את חמשת העותקים של הדיסק ההוא לא ידעתי את נפשי מאושר.

    עד היום זה לפי דעתי אחד הדיסקים הגדולים שיצאו בארץ.

    Street date שני, יותר במובן של דיסקים חדשים שחיכיתי להם והגיעו לחנות, היה אותו יום שישי שבו יצאתי (גם אני) לחופשת שישבת מהבסיס. עברתי באיזשהו קניון בצפון וגיליתי ש Counterparts, אלבום חדש של Rush, יצא. עד היום בעיני האלבום הכי טוב שיצא להם בשנות התשעים. עם האלבום הזה בתיק נסעתי לירושלים לאסוף מבית התקליט את האלבום האחרון של Coroner דאז, להקת מטאל שוויצרית קרה. Grin קראו לאלבום. ללא ספק אחד הטובים.

    לא אשכח את שישי ההוא. בטח פה בארץ זה היה הרבה אחרי הסטריט דייט הרשמי.

  4. מאת אודיני‏:

    טרוי-רק בשביל תגובות כאלה, שווה לתחזק בלוג.
    יאיר- רק בגלל כמויות הכסף שהבלוג הזה גורם לי לבזבז, שווה לסגור את הבלוג.
    :)

  5. מאת יאיר‏:

    שמע אודי,
    כל כך מה שאתה קונה בגלל הבלוג שלי, זה השקעות חכמות, בסופו של דבר…

  6. מאת אודיני‏:

    תכלס!!!
    עד היום נשאר איתי המצעד השנתי של הבלוג. הכי מקורי ומעניין שקראתי.. והיחיד שהצלחתי לשאוב ממנו דיסקים שלא הכרתי.
    אין באמת תלונות, קצת קנאה ביפעת שראתה את וילקו בהופעה.. אבל באמת לא משהו אישי :)

    אגב , יש לי כמה סיפורי STRRET DATES, לרובם סוף מאוד אמריקאי, בניהם, BOCES, אלבום שאנחנו מסכימים עליו שהוא מושלם ולגמרי הקדים את זמנו. אבל הזכור ביותר, היה המר ביותר- ילד בן 17 שהיה מהראשונים לקנות כרטיס להופעה של FAITH NO MORE. .אני זוכר שראיתי את המודעה האדומה בעיתון שבשרה על ההופעה שלהם בסינרמה בת"א. הברזתי מהשיעור ועליתי על האוטובוס הראשון לת"א. אחח לפעמים אפילו פיסת נייר יכולה עושה את כל ההבדל..לונג סטורי שורט… נבצר ממני להגיע להופעה.
    :)
    שב"ש

  7. מאת גיאחה‏:

    כן, גם אני מתגעגע לסטריט-דייט. אני זוכר את יציאת Kid A ו-Amnesiac של רדיוהד, למוכר בחנות החביבה עליי היה את הטלפון שלי והוא היה שומר לי גרסאות מיוחדות ומודיע לי יום-יומיים מראש שהאלבום מגיע (חברות התקליטים בארץ, אז, לא היו מודיעות לחנויות הרבה קודם…). הייתי מקפצץ גם אני, כוסס ציפורניים, תופס טרמפים לחנות (קיבוצניק…) ומתאפק עד שאגיע לקומפקט בבית. אני זוכר את היום בו Kid A יצא, ישבתי לבד בקניון,קילפתי את הניילון וקראתי את כל החוברת שהסתתרה מתחת למגש הדיסק. הפכתי לכאן ולכאן, גירדתי בראש – היה מסתורין. היה גילוי. הייתה התרגשות.

    והיום – זה לא נפוץ אבל זה לא נעלם לגמרי. כשהגיע החדש של ג'ייסון ליטל או ביל קלהאן גירדו לי האצבעות. הורדתי בהתרגשות, בקושי הצלחתי לספור את הבייטים לאחור עד שהאלבום ירד. ואז עד שתהיה לי שעה שקטה לשמוע את האלבום, לא תוך כדי עבודה.

להגיב על יפעת לבטל