על אמונה, אלוהות, הכוונה מגבוה וכל הג'אז הזה

אתמול ניהלתי שיחה על האמונה ועל החיים פוסט האתאיזם.
במשך רוב חיי דיאלוג עם עצמי על כך שבאמונה אין צורך ושמושג האלוהות איבד כל רלוונטיות, ועל כך שהירטואלים הדתיים רק מפריעים לחיים התקינים. אבל אז קרה משהו ששינה את החיים מצד אחד לצד שני. שמעתי לראשונה את Love Supreme, יצירת המופת של ג'ון קולטריין, וזה היה ברגע הנכון ביותר שיכולתי להקשיב לה.
אז בשיחה אתמול, כבר הייתי אדם אחר. אני אדם אחר כבר כמה שנים טובות מאז אותה תקופה קשה אך מכוננת.

לפני כמה חודשים, נתבקשתי על ידי אורן מהבלוג הנפלא והאדיר The Gospel According To Whom, לכתוב על האלבום ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה. זו הייתה משימה קשה מצד אחד, כי כל כך הרבה אלבומים שינו לי את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, כל מיני סגנונות וז'אנרים שהפכו לי את הבטן. אבל היה אלבום אחד, נדיר ומיוחד, ששינה לי לא רק את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, אלא את החיים כפי שהכרתי אותם. התחיל פרק חדש, דף חדש. אז החלטתי להביא כאן את מה שכתבתי. אולי זה ישנה אתכם ויעזור לכם להפטר מהאתאיזם.
————
John Coltrane

בסוף שנת 2002, אבא שלי בירך אותי ברכת דרך צלחה ונתן לי מעיין 'תפילת הדרך' כזה. זה היה אמור ללוות אותי במשך שנתיים בלונדון ולשמור עלי מכל פגע. צחקתי לעצמי. ברכת הדרך? נו באמת. עזבו אותי מהשטויות האלה. ישמור אותי האל מפני האמונה.
וככה נסעתי, אתאיסט גדול. לא מאמין באלוהים, יהודי בפוקס, בעל מורשת באגורה, בודד בעולם. בלי שום דבר להאחז בו.

בתחילת שנת 2003 הגעתי ללונדון.שלושה שבועות אחר כך, חבר הילדות הכי וותיק שלי, אולי הנפש התאומה שלי עלי אדמות, נהרג. והחיים החלו להתהפך. והם התהפכו, אוי כמה שהם התהפכו.
הם התהפכו לרמת למצוא את עצמך בתחנת רכבת בלי לדעת למה אתה שם. הם התהפכו לרמת פרצי צחוק בלתי נשלטים ולילות על גבי לילות של בכי היסטרי. ככה הם התהפכו.

ג'ון קולטריין, לעומת זאת, היה כבר סטאר. הוא היה אמן מקליט שהוציא תקליטים ב'בלו נוט', 'פרסטיג', ניגן עם ההוא ושיתף פעולה עם הזה, והיה חבר בחמישיה הכי מפורסמת של מיילס דיוויס.
לאט לאט ההרואין התחיל לאכול אותו. והחיים התהפכו לו. אוי, כמה שהם התהפכו. מיילס בעט אותו מההרכב ("תחזור כשתהיה צלול"), הוא לא מצא עבודה והיה זרוק לחלוטין.
פתאום הוא גילה את אלוהים והחל להתחזק. אז קראו לזה פשוט 'מצא את האור'. הוא נפטר מהסמים, והחל את התקופה שלו ב-Impulse, הלייבל שממנו עשה קולטרין בית, והלייבל שבזכותו בעליו של הלייבל קנו הרבה מאד בתים.
אחרי שגיבש לעצמו את ההרכב הקלאסי של הרביעיה שלו, עם מקוי טיינר על פסנתר, אלווין ג'ונס על תופים ורג'י וורקמן על בס, הוא נכנס הביתה יום אחד, לקח את הסקסופון, ישב בפינה, ולא זז ממנה. והלחין את כל A Love Supreme.
A Love Supreme

פשוט לא הצלחתי להבין איך דבר כזה קרה לי. ולמה דווקא לי. ומה עשיתי שזה נחת עלי. ולמה דווקא עכשיו. לך תסביר לעצמך בגיל 22 מוות של חבר כל כך קרוב. אח. לא מצאתי תשובות.
השלישי של אהוד בנאי ליווה אותי ברכבת התחתית נון סטופ. חשבתי שאמצא תשובות דרך השפה העברית, שנשאה איתה ריח של מוכר, ובית, ופרדס, וניצה בחלון חדרי הציצה, ופסטיבל הזמר והפזמון ו'ליל חניה' ולהקת כוורת. זה היה מנחם, אבל לא פתר לי את הפינה הזו.

A Love Supreme היה תקליט שכולו תודה לאל, תקליט של נתינה חסרת גבולות, נטולת פשרות, של ארבעה מוזיקאים מובלים על ידי קולטריין, שכולם שמו לעצמם מטרה אחת – להודות לבוראם ולאמת הפנימית שלהם, לטוהר המידות, לנקיון הכפיים, לאותנטיות, לכנות, לאמיתי. בעיטה בשקר, בעיטה בחוסר האמונה, התכנסות פנימית. וחיים. חיים עשירים בתובנות ובהכרת תודה.

ואז התחלתי לשמוע ג'אז פתאום. ואז שמעתי מינגוס. ואז שמעתי מיילס. ואז שמעתי לי מורגן. ואז שמעתי את קולטריין. ואז שמעתי את לאב סופרים. לא הכרתי את הסיפור מאחורי האלבום, ואיך הוא השתמש בו בתור כלי להעברת מסר לעצמו, לפנימי גובלן שלו. אבל אני זוכר שבכל נשימה שלו ובכל תקיעה שלו בסקסופון ובכל תו וחצי תו וצפצוף וחריקה, הייתה יותר משמעות מאשר בכל העולם הצר, המנוכר, הציני והכל כך אתאיסטי שלי.
ואז החלה תקופה שבו שמעתי את האלבום הזה פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. נון סטופ. הכרתי את כל הסולואים בעל פה, והרגשתי כאילו קפצתי לתוך הנשמה התועה של קולטריין, שבאלבום הזה מצאה את המקום שלה סוףסוף. הוא הצליח לשבור את כל המחסומים, הוא הצליח ליצור את האלבום הכי חשוב בשבילי, ולקח אותי איתו לתוך הכלי הזה לתוך עולם מלא בהכרת תודה על החיים ועל הנפש הבריאה.

ואז התחלתי להבריא. זה האלבום היחידי שאי פעם שמעתי, שהצליח להפוך נשמה חולה ומוטרדת, לתוצר בריא.
ואז התחלתי להסתכל על העצים אחרת, על הבתים, על הפארקים ועל הרחובות. והרגשתי מאושר. הבנתי לחלוטין את הסוד. יש הרבה אנשים שישלמו הרבה כסף בשביל לדעת אותו, או יקנו את הדיוידי. אני הייתי צריך שהקרקע תשמט לי מתחת לרגלים בצורה הברוטלית ביותר שלא יכולתי לייחל לה, כדי לפגוש בנקודה המסוימת הזו בחיים את A Love Supreme, ולהבין את מה שאני צריך להבין.
Coltrane

אחרי A Love Supreme, שום דבר כבר לא נשמע אותו הדבר. מכרתי 20 דיסקים לחנות יד שניה בקיימדן מרקט, כי פשוט הפסקתי להאמין לקולות ששרו את השירים שפעם, חודשים לפני כן, כל כך אהבתי. לא מצאתי את הכנות הזו, שנוכחתי לדעת שהיא באמת קיימת כי ראיתי ושמעתי אותה בכל תו אצל קולטריין. באותה תקופה למדתי מה זו מוזיקה כנה. מהי הכוונה. מהו הדבר האחד הזה שעושה את רוברט פלאנט למה שהוא, את רוברט ג'ונסון למה שהוא, ואת ניל יאנג למה שהוא. הכוונה. היכולת להוציא אוויר מהפה ולנסוך בו נשמה שתתפוס צורה של מילה, או של תו מוזיקלי. מה מפריד את הגברים מהילדים. זה היה קולטריין שעשה את זה.

חזרתי לישראל בסוף שנת 2004. כבר הייתי אדם שונה ב-180 מעלות. לא התקרבתי לדת. לא התחזקתי בשום דבר. אבל למדתי להכיר את התהום הגדולה ביותר, להסתכל לה בעינים, וללכת הצידה ולעקוף אותה. למדתי את הצביעות באתאיזם. למדתי שלכל אדם, חייבת להיות סיבה לקום בבוקר, מעבר לאישה ולילדים ולעבודה ולספר. למדתי שהאדם חייב גרעין מסוים בתוך עצמו, שבו הוא יאמין ושלא יאבד לו לעולם, ושהוא צריך תחזוקה שוטפת ממקום טהור.

בסוף כל ארוחה, אבא שלי אומר בשקט 'ברוך הוא וברוך שמו'. אבא שלי מצא את המקום שממנו אתה מוקיר תודה על מה שיש ומודה לבורא, על שלל שמותיו, על מה שניתן לך בתקופה הקצובה הזו פה. פעם לא הבנתי אותו. היום, בנאדם בריא לחלוטין, אני מודה גם על הברכה שלו, שבכל פעם, כשאני קצת שוכח, מזכירה לי את הדברים החשובים בחיים.

ג'ון קולטריין כבר איננו מוזיקאי בשבילי. הוא הסיבה שהיום אני.

[אודיו]
John Coltrane  – Acknowledgment

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, סקירת אלבומים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על על אמונה, אלוהות, הכוונה מגבוה וכל הג'אז הזה

  1. מאת Eedan‏:

    התרגשתי. מאוד.

  2. מאת עידית פארן‏:

    יאיר…
    אם אני צריכה (אוי דמות וירטואלית שכמוני) להסביר למה דילגתי על חלק מהמילים זה לא טוב.

    אם יש מילים שהייתי צריכה להגיד עליהן תודה
    בלי קשר לתפירה של המוזיקה שמאחוריהן
    זה לפוסט הזה, שממש בטעות קראתי
    ויעשה לי מאוד נכון היום
    מאוד.

  3. מאת דקסטר בוכניק‏:

    חזק ביותר. מנסה לשאול את עצמי, בתוך כל השיגעון הזה של 15 האלבומים שרץ עכשיו בפייסבוק, האם יש אלבום שהשפיע עליי בצורה כמו זו המתוארת בפוסט. לא מוצא תשובה…

  4. מאת איל‏:

    פוסט מרגש ומרתק, אולי על העצמה, העומק והטוהר שבמוזיקה בכלל, ועל אמן ויוצר גדול בפרט.

  5. מאת ניר‏:

    הגבתי לך כבר בגוספל על כמה ריגשת אותי ועל החשיבות של לאב סופרים עבורי. כיף לקרוא את זה ולהתרגש שוב. תודה.

    אגב, ברביעיה הקלאסית, ובאלבום הזה בפרט, הבסיסט היה ג'ימי גריסון ולא רג'י וורקמן.

  6. מאת בנג'י‏:

    קצת לא ברור לי האופן שבו אתה מציג את העולם האתאיסטי, כי לטעמי הוא מאוד לא ציני, אבל כמובן שזה מתגמד למול העיקר.
    מדהים לשמוע איך מוזיקה, ואלבום אחד ספציפי, יכולים לשנות חיים של אדם.

    • מאת Small Town Romance‏:

      תודה
      הרי ברור שזה יהיה קצת לא ברור, כי העולם הזה אין בו אמת זולת האמת כפי שהיא נראית בעיניך ובעיני כל פרט ופרט בעולם.
      אני תופס אתאיזם כציני, כי זה מגיע מההקשר הפרטי שלי..

  7. פינגבאק: התחיה המחודשת הרגעית של ג'ון קולטריין | Small Town Romance

להגיב על ניר לבטל