Richard Thompson – Grizzly Man O.S.T


וורנר הרצוג
ידע מה הוא עושה כשהוא התקשר לריצ'ארד ת'ומפסון. הוא תמיד יודע מה הוא עושה
.

כשהוא לקח את קלאוס קינסקי וכיוון אליו אקדח טעון (לפי האגדה(ואמר "יש פה שמונה כדורים עבורך, התשיעי בשבילי", הוא ידע שהשחקן הקבוע שלו ייתן לו משחק מהסרטים ולסרטים אחרי קטע כזה.
והוא, אגב, צדק. ו'פיצקרלדו' יצא כמו שהוא היה צריך לצאת. בומבסטי, ארוך, ומלא בפאתוס רומנטי על תשוקות החיים.
אגב, כל האמור לעיל מתייחס לבמאי הגרמני השנוי במחלוקת וורנר הרצוג, ובשיטות העבודה הלא שיגרתיות שלו (ע"ע אקדח מול קינסקי.(
הרצוג זכה לאט לאט למעמד של גאון קולנוע תוך כדי שהוא משחרר יצירות מופת בדיוניות לאורך השנים, ובשנים האחרונות מתמקד בדוקומנטרי, וגם את זה הוא עושה מושלם. וורנר הוציא עכשיו סרט חדש, וזה גם הטריגר למאמרונצ'יק הזה.
קטונתי מלהבין בקולנוע כמו שצריך, ואני לא יודע לנתח מה עושה את הרצוג לכל כך גדול. אני בכלל באתי כדי לדבר על ריצ'ארד ת'ומפסון.


ב 2005 שמעתי שריצ'ארד ת'ומפסון יוציא אלבום חדש בחודש ספטמבר. מדובר בפסקול.
הפסקול הוא לסרט חדש בשם 'Grizzley Man' של (מה שקראתי באותו רגע( 'הבמאי הגרמני הנחשב וורנר הרצוג'. באותו הזמן, לא שמעתי על הרצוג מעולם.
באותה התקופה הייתי בשיא תקופת ההערצה העיוורת לת'ומפסון ולקחתי את הסרט ב'אוזן', כי בכל זאת, המאסטר מנגן שם גיטרה. הנסיון הדל שהיה לי עם קולנוע אירופאי נתן לי סימני הרתעה והתראה בקרקעית הבטן. אבל הלכתי על זה בראש מורם.
טריילר : 
  

נחשפתי לעבודת תחקיר מרגשת ומפתיעה, שעשה בחור בשם טימותי טרדוויל, שהחל לעקוב אחרי דובי הקוטב בערבות אלסקה, במיוחד אחרי דובי גריזלי. טימותי היה שחקן כושל שהחליט לתעד את הדובים בכל רגע שאפשר על ידי מצלמת ווידאו קטנה. זה התחיל משהיה של כמה שבועות לצד הדובים, והסתיים בכך שטרדוויל שכנראה היה מחופף עוד באירופה, התחפף עוד יותר ליד הדובים והיה משוכנע שהוא אחד מהם, מבין ללבם והם מבינים אותו. הוא התחיל להתקרב אליהם יותר ויותר, איבד קשר למציאות, ושהה חודשים באלסקה, תוך כדי שהוא מתעד הכל ומשוכנע שנעשה עליו סרט, בהפקה עצמית, על סיפורו של אדם שבחר להיות גריזלי.
כל זה, להזכירכם, סיפור אמיתי.
הרצוג לקח את כל הסרטים שצילם טרדוויל והגשים לו את החלום, הוא עשה ממנו כוכב קולנוע.

טרדוויל המסכן, לא זכה להנות ממגע הבטון הרטוב על הידיים על שד' הכוכבים בהוליווד. טרדוויל התקרב יום אחד קצת יותר מדי, ודב גריזלי, אחד מהמשפחה שלו, טרף אותו.

 

צילומי הטבע על הערבות, המתח בין האדם לחיה, השקט של אחרי סעודת הדובים, המוות שכל הזמן עומד באוויר, והטרגדיה האישית של טרדוויל שהתקרב יותר מדי, היו צריכים פסקול. אז הרצוג פנה לריצ'ארד ת'ומפסון. שייתן את הסאונד המיוחד שלו ואת הנגינה האשפית שלו.
ת'ומפסון נרתם למשימה, תוך כדי שהוא מושך את חברו הוותיק Henry Keiser ואת הגאון ירום הודו ג'ים אורורק.
הם נכנסו לאולפן, פתחו את הסרט על המסך בגדול והתחילו לג'מג'ם. החומר נכתב על המקום, בלי חזרות כאשר זולת להרכב הנ"ל, מצטרף מדי פעם צ'לו מקסים ואיזה בס.
התוצאה הייתה אלבום גיטרה שונה לחלוטין ממה שעשה ת'ומפסון בעבר. מי שמכיר את הצדדים הפולקים שלו וציפה לאלבום סינגר סונגרייטר שנכתב כפסקול – ייתבדה. מדובר ביצירת אבסטרקט מפתיעה ומרגשת.
 
כאלבום בפני עצמו, הוא סובל מהתכונה מספר אחת של פסקולים לא 'שיריים' – קשה להבין אותו מחוץ לקונטקסט.
כשאיימי מאן כתבה את השירים שהופיעו ב'מגנוליה', בנו סרט שלם סביב השירים האלה, אבל הם עומדים גם בזכות עצמם, ואתה לא צריך לעבור שעתיים ומשהו של סרט כדי להנות משיר כמו Break That Wall. כדי להגיע למצב הזה עם פסקול 'גריזלי מן', צריך לראות פעם אחת את הסרט. זה גם ככה יותר ממומלץ.
המופשטות הטוטאלית בנגינה של ת'ומפסון את אורורק, היא כל כך יפהפיה ומושלמת אחרי שקוראים את שמות הקטעים ומשייכים אותם לזיכרון הקטעים מהסרט. כך, קטע חסר מסגרת כמו Treadwell No More, יכול להשמע כמו הליימנט המושלם, כליווי מוזיקלי לצד קולות הנפץ שיוצאים בין שיני הדוב כשטימותי נטרף. גם Parents, מחזיר אותך לרגעים בסרט שבו ההורים המסכנים מדברים על טימותי.
 
מוזיקלית, זו אולי הפעם הראשונה שת'ומפסון ממש נגע במוזיקה אקספירמנטלית, אבל זה רק בגלל שלא הייתה לו ממש ברירה. כי סרט שלם על טבע שמצולם כולו כמעט באותן סיטואציות, זו וואחד משימה לגוון מוזיקלית ולצבוע בכל פעם בצבעים אחרים, אבל זו הגדולה והחוכמה של הפסקול הזה. בקטע כמו Bear Fight, מוקלטים שני צ'לואים או צ'לו בערוצים, ומתאר את האפלוליות המפחידה והאיטית של דוב מול דוב, שהולכים במעגל ומתבוננים. וכשהצ'לואים נכנסים לקקפוניה הזו, המשיכות בקשת על המיתרים מנפיקות בדיוק את הסאונד הצורמני שהיה מופק במידה ופרוות הדוב הייתה עשויה נייר זכוכית, וטפר היה נתקל בה וקורע אותה. גם Parents הוא דוגמה מושלמת לפיסול האווירה תוך יצירת גיוון מלודי וסגנוני, כשהרכב הכלים כמעט לא משתנה, והסאונד נשאר אותו דבר.
 
קשה לי לדמיין עכשיו את הסרט בלי הפסקול המושלם של ת'ומפסון וחבריו. נראה שלא אוכל לראות את סצנת מלחמת הדובים בלי לשמוע בראש את הצ'לואים המסוכסכים הללו. ממש כמו שאי אפשר לראות קרפדות נופלות מהשמים ב'מגנוליה' ולא לחשוב על איימי מאן.
ומצד שני, אני כן יכול לשמוע את הפסקול הזה ולהכנס למוד הזה של National Geographic, מבלי לחשוב על דובים ועל טימותי המסכן שהחברה הוקיעה אותו מתוכה היישר ללוע הדוב.
דומה כי החיבור הזה של המופרעות של הרצוג והנכונות שלו ללכת עד הסוף ולדחוק את הקצה לפינה, באה טוב לת'ומפסון שבד"כ נשאר במקום הבטוח שלו, כסינגר/סונגרייטר החשוב בבריטניה. הוא הוכרח לשים את המוכר בצד, לשתף פעולה עם אנשים חדשים כמו ג'ים אורורק, לפתוח את הגיטרה ולזרום .
דומה כי כפי שהבין טימותי, ההליכה לקצה היא מנת חלקו של האמן (שחקן כמו טרדוויל ומוזיקאי כמו ת'ומפסון(, ולא לכולם יש את היכולת לעשות את זה לבד. אז את ת'ומפסון משך הרצוג עד לקצה שלו. את טרדוויל משך הרצון האדיר שלו להיות שחקן, ולהיות מוכר בזכות זה. הקצה של טרדוויל, כך הסתבר, הוא נקודת האינסוף שבמוות שלו. וכנראה שגם זה קצה, בסופו של דבר.
 
קנו : פיזי,דיגיטלי

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה