השלום יגיע, כמו חץ פגיע, יגיע השלום, פוסט אישי

זה הכל ענין של בחירה בחיים. אתה יכול להתמסר, אתה יכול גם להתנתק. אתה יכול לאהוב, אתה יכול לשנוא. גם להיות אמיתי זו בחירה. ובהחלטות שלנו, אנחנו שונאים את התחושה שיש בחירה, כי בחלק מההחלטות האלה, אנחנו מעדיפים לחשוב ש'אין ברירה' ו'מה לעשות' ו'ככה זה'.
עד שיבוא האיש עם המראה וישים לנו את האופציה מול הפנים, ונחרוק שינים ונשנא את עצמנו אבל ניווכח שכן, שאכן יש בחירה.

יש רגעים כאלה של בחירה שאתה צריך להחליט החלטה קשה, שנעה בין שני קטבים. צד אחד מייצג נוחות, צד אחד מייצג סכנה, סיכון וגם סיכוי.
לפני שלושה חודשים עברתי כמה שינוים בחיים האישים שלי, בתחומי הזוגיות והקריירה והדיור, שינוים שכמובן מובילים לפורפרת מחשבות גדולה שאינה עוצרת, וכמובן לרכבת הרים של רגשות. מסוג הרגעים שאתה מייחל להיות יותר רציונלי ולא מרוסק על ידי הלב, ולא ממש מצליח.

כשהרגעים האלה באים, הנפש יכולה להתגלות כמשהו שסוע לחלוטין, בין הילד המפוחד בן החמש, לבין הגבר האמיץ הנוכחי, או להפך – בין הילד האמיץ לגבר המפוחד. אבל אין ברירה ואת ההחלטות יש לקחת. צעדים כואבים, מה שנקרא. לי זה עולה יותר.
הדרך לעבור את רכבת ההרים הזו מבלי לעוף ממנה, היא לחזור לשולחן השירטוט ולחשוב מה באמת חשוב לך, מה עושה אותך מאושר. עם מה אתה לא יכול לחיות, ומהו הדבר שאי אפשר לחיות בלעדיו. לאט לאט אתה מצייר תמונה שלמה של 'העצמי' ומגלה דברים שלא ידעת. כמו הציורים האלה שצריך לחבר את הנקודות המפוזרות ובסוף מסתבר שציירת את דונאלד דאק – ככה נראית הנפש והאישיות אחרי שעברת בין כמה תחנות כדי לגלות מה חשוב.

ברגע שהגעת למה שחשוב באמת, חיברת את כל הנקודות הללו – מזל טוב. כנראה שאתה שלם עם עצמך, לפחות לשבוע הקרוב. מפה, יש לבצע צעדים ברורים כדי להגיע לאידיאל שאותו ראית כשחיברת את הנקודות האלה עד שיצאה התמונה של עצמך. לא תמיד הם צעדים קלים, אבל אתה כבר מונע על ידי ידע, ש'ככה זה צריך להיות'. לא עוד מגשש באפלה ושוחה בחוסר ביטחון, אלא אדם עם דרך ברורה, שאותם צעדים הם חלק ממנה.

אז כל זה נקרא שלום פנימי, שלום עצמי. מפה מגיע החלק היותר כייף, שהוא באמת לאהוב את עצמך ולהפסיק לתקוע לילד בן החמש שבך את הפגיון המלובן באישון. חמלה מגיעה. הבנה. היא יושבת להתנחל ואתה תייחל שהיא לא תזוז ולא תלך לעולם. השלום יגיע, כמו חץ יתום ופגיע, יגיע השלום.

כל האמור לעיל, נכתב בדם. חוויתי את כל זה על בשרי. ברגע שעברתי את המסלול הזה, הגעתי למצב שבו אני היום – מפויס, נינוח, מחויך, ובעיקר עושה מחוות של שלום לעצמי, ויתורים על שטחים והקפאת התנחלויות. השלום עוד לא הגיע ויקח זמן עד שיגיע ושתי הישויות ירגעו ולא יאכלו עוד חרב, אבל כבר הגעתי לשיחות עם המתווך האמריקאי, כך שתהליך השלום מתקדם.

אחת ההחלטות שלקחתי, הייתה לעזוב את תחום ניהול עסקי המוזיקה מחד, אבל להשאר עם כובע אחד שרלוונטי בתחום, והוא לנהל את המוזיקאי האדיר אלברט בגר. את אלברט אני מכיר שנים, סקסופוניסט ג'אז ברמות בינ"ל שהוציא כמה וכמה אלבומים ונחשב כמנטור ומוביל של דור שלם של מוזיקאים כאן. מרצה בשלוש אקדמיות ובאופן כללי אדם די נדיר, שנהיה שבע מחופן אגוזים ואוסף זבל בחוף דור ומוביל את המאבק הציבורי כנגד חוות הג'אז של יצחק תשובה, מתוך אמונה (ופעולה) שאקולוגיה היא דבר קריטי וחייבים לעשות מעשה כדי להמשיך להתקיים פה.

הפרויקט האחרון שערכתי ב'אנובה' טרם עזיבתי, הייתה הפקת האלבום החדש שלו – Peacemaker. פיסמייקר היא יצירה בת שש חלקים שכל עניינה הוא המסע הפנימי של האדם לעבר השלום הפנימי שלו. לפני שמגיעים לאויבנו, יש לעשות שלום פנימי.
המוזיקה, במבט ראשון ובהקשבה ראשונה, תכנס לקטגוריית הג'אז, זה נכון. יעברו עוד כמה וכמה השמעות, עד שיהיה ברור לחלוטין מהו המסר שאלברט מעביר, והמילה ג'אז לא תהיה רלוונטית יותר, כי המסר יישאר, מנוגן דרך משהו שמכונה ג'אז. ולכן, אני לא רואה את זה כאלבום ג'אז, אלא אלבום שכל אדם שאוהב מוזיקה מכל סוג ומסוגל באמת להעריך אותנטיות ולהיות בעל נכונות להכנע ולהתמסר למשהו שהוא גדול מהרגע בו הוא מנוגן – כל אדם כזה ימצא את עצמו ב-פיסמייקר.

האלבום הזה יצא לפני כחודש וכמובן שהתקשורת המקומית ברובה לא יודעת איך לאכול את האלבום כי זה לא 'מהיר ועצבני', אלא מצריך זמן, אבל אין מה לכעוס עליהם. זו התרבות הזו שמתמוטטת, בטח ובטח במקום הזה. אבל מוזיקאים כמו אלברט הם פה כדי ליצור, כדי לעשות ולשכנע, ולכבוש את הלב. השבוע, ביום חמישי, אלברט ישיק את האלבום החדש בהופעה בלבונטין בשמונה וחצי. לבד מהעובדה שאני נותן לאחד הקוראים כרטיס זוגי חינם  (אתם רק צריכים לשלוח לי מייל עד יום רביעי ולספר לי קצת על השלום הפנימי שלכם), אני גם מוסיף על הדרך עותק אחד של האלבום החדש שיינתן לזוכה, ביום ההופעה.

זה לא פוסט פרסומי. הצינים שבכם יראו אותו ככזה, אבל הוא לא פוסט פרסומי. זה פוסט שבא לספר לכם על הזדמנות, לקבל משהו אחר, צבע אחר, אמת אחרת, משהו שיסגור לכם איזה מעגל שנשאר פתוח הרבה יותר מדי זמן, ואני באמת מאמין, שהמוזיקה של אלברט ובמיוחד פיסמייקר, תיצור אצלכם הרבה מאד הגיון בהקשר של כל הנושא שכתבתי עליו למעלה.
לפני כמה ימים, ישבתי בלבונטין למעלה ומניתי בפני הדס את כל השינוים של שלושת החודשים האחרונים. את השינוים הזוגיים, הקרייריסטים, הנפשיים, הדיוריים ואיך בכל דבר שנגעתי, קרה משהו טוב בשלושת החודשים האחרונים. 'כן', אמרתי לעצמי', 'נראה לי שעשיתי שלום סוףסוף'. ואז הבזיקה בי הידיעה, שבכל שלושת החודשים האלה, החיים שלי נסובו סביב האלבום הזה שנקרא פיסמייקר. לא יודע אם זה קשור, אבל המחשבה שמישהו תפר פסקול לתהליך האישי שלי, בדיוק ברגע שהייתי צריך פסקול שכזה, מזכירה לי שכנראה זה נכון, הטיימינג הנכון הגיע, והילד בן החמש והמבוגר בן השלושים ישבו ביחד ועישנו מקטרת, והשלום הפנימי הגיע.

httpv://www.youtube.com/watch?v=HN9es9jxLfQ&feature=player_embedded

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, סקירת אלבומים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על השלום יגיע, כמו חץ פגיע, יגיע השלום, פוסט אישי

  1. מאת מונה‏:

    "וואו", זו המילה הראשונה שעלתה לי….
    המקום הזה שבו אתה מתפייס
    עם הכאב והקושי, עם הצער והתסכול
    במקום הזה – המפגש עם הילד הקטן
    הופך לכר של חמלה ושקט שאין לו מילים.
    פוסט מרגש, מאד,
    ואלברט בגר המיס אותי.
    איזו דרך נפלאה להתחיל את היום:-)

  2. מאת מירי‏:

    אני שמחה שאנשים לוקחים סיכון, אני שמחה שהולכים עם הלב, אני שמחה על הלאט, אני שמחה על הדבר האמיתי, אני שמחה על זה שאלברט קיים ואיתו גם ענת ואיתם האמנות כדרך חיים, כי בזה אני מאמינה!
    תודה,מירי

  3. פינגבאק: Tweets that mention השלום יגיע, כמו חץ פגיע, יגיע השלום | Small Town Romance -- Topsy.com

  4. מאת אסף‏:

    מעולה ומרגש.

כתיבת תגובה