רק בגלל הרוח

לאלבום חדש של רוברט וויאט, אני ניגש בחרדת קודש. סה"כ, מדובר באחד היוצרים האהובים עלי ביותר, ואני אוהב כמעט את כל האלבומים שעשה (יוצא דופן, אולי, הוא אלבומו הקודם Comicopera, שעד כמה שניסיתי, הוא לא נגע בי).
לאלבום חדש של רוברט וויאט, שבו הוא חובר לשותפו בשנים האחרונות, הסקסופוניסט הישראלי לשעבר גלעד עצמון, שלא כנגן אלא כשותף מלא ביצירה – אני ניגש בחשש מוגבר פי כמה.
גלעד עצמון מקפיד לתייג עצמו כפרו פלסטיני ואנטי ציוני בכל מקום שאפשר, ודעותיו השנויות במחלוקת עד מאד הם מקור לסכסוך רב שנים בקרב מעריצי וויאט, מאז שהחל לשתף את עצמון ביצירה שלו, באלבום האדיר Shleep. יש כאלה שלא מסוגלים להקשיב לאלבומי ויאט החדשים כשעצמון משתתף פה. אין לי באמת בעיה עם הדעות שלו. יש לי בעיה עם זה שהאיש לא עשה קריירה כמוזיקאי, אלא כמכפיש ישראל, ולעשות קריירה מלהיות אנטי, זו פריוולגיה ששמורה רק לג'וני רוטן. ובמקרה של רוטן, זה לפחות לא הוציא אותו בתור איש קטן.

החשש שהזכרתי מגיע מתוך הקונפליקט הישראלי שלי עם עצמי, שבו אני לא רוצה שיגידו לי שאני כובש ודי חרא של בנאדם, לבין התחושה שהאמת חייבת להאמר, ואנחנו כן מדינה כובשת, לא נחמד לי עם המראה מול הפנים. אני לא נכנס לפוליטיקה כאן, ולא רוצה לדבר על האם 'הכיבוש צודק' או לא. אבל אין ספק כשלוקחים קומוניסט פציפיסט כמו וויאט, ומחברים אותו לנודניד שמתנגד בכל רגע שאפשר לכל דבר שישראל עושה (בצורה עיוורת וחסרת פרופורציה) – ומוציאים אלבום ששניהם חתומים עליו כשותפים ליצירה (יחד עם הכנרת Ros Stephen, שאני לא יודע מהם דעותיה אבל הם בלאו הכי רוב בשלישיה הזו) וכל זה קורה כשליברמן שר חוץ – טוב, לא יצא מזה.
Wyatt/Atzmon/Stephen

האלבום החדש של Wyatt/Atzmon/Stephen, שנקרא For The Ghost Within, היה יכול להקרא, לדוגמה,  Fuck Your Dreams,Free Palestine. אבל הוא לא, והתנחמתי בעובדה שהוא לא. הרגשתי נוח יותר, אני מודה. לא הייתי רוצה שגם היוצר האהוב עלי כל כך, ישים לי מול הפנים את המראה הזו, שאני מקבל בכל מקום בעולם. העובדה שוויאט חסך ממני את זה, השתמש בציור תמים על העטיפה, ונתן שם שאינו קשור לקונפליקט – הוביל אותי להאזנה נייטרלית לאלבום החדש.

בשמיעה ראשונה, ולא מחייבת, עלתה בי התחושה שאני מאזין לתקליט של סבא וויאט. סבא וויאט הוא יוצר מפויס שמעביר את המסרים שלו בדרכי נועם לא מזיקות, על כיוון הג'אז והרגוע. כל האלבום הזה הוא ג'אזי ולילי ונעים ומפנק וטוב לחורף, ואיזה כייף לנו. הוא חוזר לשירים מתקליטים קודמים שלו (Where Are They Now, שהיה פעם Dondestan), השיר היפהפה שלו Maryan (במקור מ-Shleep), ולקאוורים שכבר ביקר בהם בעבר (At Last I'm Free של Chic, שיצא ב-Nothing Can Stop Us), ו-Round Midnight שאותו כיסה בצורה נפלאה באלבום Old Rottenhut, ומבקר גם בקאוורים אחרים בפעם הראשונה כמו What A Wonderful World ו-In A Sentimental Mood ו-Lush Life.
For The Ghost Within

אחר כך, הקשבתי לשיר הנושא מהאלבום, שאת הטקסט האקטואלי שלו כתבה אשתו אלפרדה, ואותו שרה טלי עצמון (מניח שהיא אשתו של) ובו נאמר
We're still here, under the olive trees/ When will you see it's where we belong (אתם מוזמנים להקשיב להמשך השיר) – והתבאסתי. לא שיש לי בעיה עם תוכן הטקסט, רחוק מזה, סתם התחשק לי וויאט נטול פוליטיקה, עד כמה שאני מעודד מעורבות של פוליטיקה ביצירה האומנותית. גם כשהוא חוזר לשיר Dondestan וקורא לו Where Are They Now, הכל עובד ובסדר, ואז באמצע נכנס ברייק לא קשור לשום דבר של היפ הופ עם MC מרמאללה, וזה סתם הורג את השיר, גם אם הוא היה נותן בהיפ הופ שורות על גדולתו של ברט ג'אנש.

(כל דבר שהוא נוגע בו, הופך זהב, במיוחד שירים של אחרים)

אבל הכל עובר חביבי, ורוב האלבום הוא לא מחאתי והוא זורם כמו נחל נעים ומלטף, ואם אני מתיחס לתמונה הכללית, מדובר באמת באלבום של סבא וויאט, שבחר שירים שהוא אוהב ונכנס לשיר אותם עם שני שותפים טובים ליצירה, והוציא אלבום Old Timer, שנע בן מוד של צ'רלסטון (ב-Where Are They Now) לבין מוד של פרש בודד מסרט של אניו מוריקון  (ב-Round Midnight) ומעניק כמעט שעה שלמה של הקול המיוחד וההגשה המיוחדת של וויאט, יחד עם עיבודי מיתרים מקסימים ומרגשים והנגינה של עצמון שהצליחה לעבור לי את האוזן בכייף (הישג שלעצמו).
לא האלבום הטוב ביותר של וויאט, אבל בהחלט אחד הטובים שלו, במיוחד כי הוא מבצע מטלה קשה במיוחד – לחזור ולתת חידוש מיוחד לשירים ישנים שהוא כבר ביצע בייחודיות שלו, או כאלה שנטפלו אליהם כבר מליון פעם ונראה שאי אפשר לפרשן אותם שוב.
Robert Wyatt

וגם, אפשר לנגב את המצח, לא נאמרה המילה 'טורקיה' פעם אחת וגם לא 'משט'. אז כנראה שניצלנו, עד האלבום הבא. תודה בובי.

[אודיו]
Wyatt/Atzmon/Stephen – The Ghost Within
Wyatt/Atzmon/Stephen – Round Midnight

[קנו] מוזיקהנטו (כתבו את שם הבלוג וקבלו הנחה ברכישה)

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על רק בגלל הרוח

  1. מאת ינשוף‏:

    דווקא פעם מזמן היתה לגלעד עצמון יציאה מוצלחת ביותר, אלבום נונסנס קליל וכיפי שכיכב אצלי בשנות התיכון המוקדמות (זוכר שפיל אסיד ג'אז?).

  2. מאת אורית@‏:

    מצטערת לא מוצאת שום סיבה לקדם, לקנות ולעשות פירסום לאלבום הזה.
    אין בו שום יצירתיות, אותנטיות או משהו אחר, אלא רק גיוס כספים בשם השימוש בשמו של רוברט וויאט כדי לעטות בשר על הכותרת- למען עזה והלאה הכיבוש.
    אין על העולם המופלא של לואי ארמסטרונג, שהיה נקי מכל קשר לפוליטיקה, דעות והקשר למדינה כזו או אחרת.
    אני אוהבת את רוברט ווייאט באלבומי העבר שלו, שמביעים אותו עצמו, אישי, נוגע ומטלטל.
    אלאמלא הפוליטיקה והחיברות לשונאינו אף אחד לא היה יודע מי זה גלעד who?
    להלן ראיון שגלעד עשה לרוברט ווייאט:

  3. מאת אלכס אנדר‏:

    רוברט וויאט הכי אוברייטד בעולם. אי פעם.
    במיוחד אובר רייטד אצל מוזיקאים.

    האלבום הזה ? לא שמעתי.
    את האחרים כן.
    לפני הרבה זמן. אף פעם לא נפלתי.אפילו לא מסי סונג.

    עכשיו, ליצור מתוך פוליטיקה זה רע לטעמי.
    להקשיב למוזיקה מתוך צד פוליטי זה בכלל לא לעיניין.

    • מאת Small Town Romance‏:

      אלכס, אתה קצת נחרץ לא?
      "עכשיו, ליצור מתוך פוליטיקה זה רע לטעמי.
      להקשיב למוזיקה מתוך צד פוליטי זה בכלל לא לעיניין."

      אני לא חושב שהוא יוצר מתוך פוליטיקה כיוון שהמוזיקה שלו נוגעת גם בפוליטיקה, היא לא התמה המרכזית. זה לא כמו במקרה, נניח, הקלאש, שאם תוציא את הפוליטיקה\אקטואליה החוצה, אין להקה.
      וויאט הוא יוצר רחב יותר בנושאים שבהם הוא עוסק.
      אובר רייטד או לא, שאלה של השקפה כמו תמיד.

  4. מאת גלי‏:

    ללא ספק, אחד מרגעי הדיסוננס הקשים של מעריצי וואייט הישראלים. לדעתי בהחלט לא מאלבומיו הטובים ,אבל וואייט הוא וואיט. הוא שייך לליגה אחרת

    לשמוע את הMC הזה מרמאללה ואז את הדילוגים הקלילים של וואיט בזכות פלסטין עושה לי רע רע רע וכנראה לא אחזור להאזין לאלבום הזה.

כתיבת תגובה