מעלה באוב – ביקורת ישנה שקצת הפכה רלוונטית

טוב, זו לא ממש ביקורת, אלא יותר סיקור. אני לא מבקר מוזיקה, אני לא מבין את פשר התפקיד. אני מעדיף לסקר מוזיקה, ואת הדברים שאני אוהב בלבד.
אחרי ששככו הדהודי הקולות מפארק הירקון, הזבל נערם על הדשא והאנשים הטכנים סיימו לקפל את הציוד הכבד, הרהרתי רבות בנושא אריק קשישא. אני לא מתערב לו בחייו ולא מעניין אותי אם הוא מעדיף להשאר בבית או לא, ויוצא רק לעתים נדירות (כמו היום ב'7 ימים' כשהחליט ליצור קשר עם אמו של החייל הנעדר גיא חבר, ויצאה מזה כתבה).
מופע קאוורים לאריק אינשטיין הוא דבר טריקי לגמרי, צריך להיות מאד זהירים בגישה אליו, ולא בגלל נושא הפרה הקדושה שאסור לגעת בה. אני כן חושב שמותר וצריך לעשות קאוורים לנכסי צאן ברזל, בין אם זה 'יצאנו אט' או 'עטור מצחך' ובין אם זה 'שביר' או 'אוהב להיות בבית'. האינטרפטציה של היוצר והיכולת שלו להכנס לדמות הכותב, לקחת לו את השיר ולהפוך אותו למשהו אישי משלו, היא מלאכה מאד מאד קשה. לרוב היא יוצאת בינונית ומטה. אבל כשזה פוגע – זה פוגע בענק. ולכן, אני חושב שכל יוצר צריך מפעם לפעם לעזוב את עולמו הפנימי כיוצר ולהתחבר לעולמו הפנימי כמושפע, כנייר סופג, ולתת את ה'אני' שלו בצורה אחרת.

וזו הסיבה שהחלטתי להפיח חיים בסיקור אלבום שכתבתי לפני שלוש שנים, ואני מתיחס לאלבום המושלם של יוצר ישראלי שחי בניו יורק כבר שנים – איתמר ציגלר.
כל מי שמכיר אותי מעבר ל'שלום שלום', בוודאי סיפרתי לו על האלבום הזה לא פעם ולא פעמיים ולא עשר. הסיבה היא שהאלבום הזה הוא באמת אחד האלבומים הטובים ביותר של יוצר ישראלי שיצאו פה בשנים האחרונות. הוא מגוון ומרתק ומסעיר ומרגש ומצחיק ומלנכולי ומקיף כל כך הרבה סגנונות וסוגי אווירה, והכל מבלי לאבד את הפוקוס. ומה הקשר בין האלבום הזה למה שכתבתי בהתחלה? הקאוור המושלם שעושה ציגלר לשיר 'תוכי יוסי' של איינשטיין. אחד מרגעי הבדידות הגדולים ביותר שידעה השירה העברית מונצח בטקסט המונומנטלי הזה. הלחן של גבריאלוב ביחד עם השברון בקולו של אריק, עושים את השיר הזה לאחד הרגעים הגדולים במוזיקה הישראלית, ורגע מכונן של אינשטיין עצמו כזמר-מגיש. ציגלר מצליח להתחבר למקום שלו כיוצר, ולתת לשיר הזה חיים אחרים לגמרי.
החלטתי לא לגעת בסיקור הזה, ולהביא אותו כלשונו, כפי שכתבתי אותו אז כשהייתי מאד נרגש מהאלבום הזה, ואני משוכנע שתסכימו איתי שהקאוור הזה יוכל להרגיז גם את תומכי הפרות הקדושות, שאין טאבו והכל בסדר. לפחות בכל הקשור למוזיקה.

The Birds, The Sky, The Trees…All That Shit – Itamar Ziegler

itamarziegler2.jpg

The Birds ( that symbolize the upcoming spring of creation)

מתיכון בליך ברמת גן, יצאו עם השנים ארבע להקות שאמרו משהו לקהל התל אביבי, צרכן המוזיקה. הראשונה הייתה היווניה, שאף הפליאו כשהיו לכמה דקות בעלים של להיט רדיופוני ("היייווווווננננייייהההה… הגדולה שמחה") וקליפ תואם. השלישית הייתה ליידי מקבת, שחרכו את תל אביב עם מוזיקת גראנג', והיו חלק מגל גדול של להקות מה"סצנה" (כמו גאיידנס, אוניון גאד ואחרות). הרביעית הייתה למעשה איש אחד בשם יובל מנדלסון – שייגעצ, רוקד לקול הבנות. הלהקה השנייה, Side Effect, הייתה המוערכת והמוכרת מכולן בקרב הקהל הבוגר. Side Effect הוקמה ע"י שני אחים, יובל ואיתמר ציגלר, ועשתה היפ הופ אמיתי, ללא חירטוטים פוליטיים-פטריוטיים-ליכודניקים או הרהורים נוגים על הקשיים במחייה בגטו העני והמג'וייף המכונה רמת אביב.

כשהחליטה הלהקה לנסות להכות את העולם עם המוזיקה שלהם ונסעו לניו יורק, עקב אחרי האחים שלו במאי צעיר בשם יוני ציגלר, ותיעד אותם בדרך לפריצה הגדולה בסרט חמוד ומרגש בשם 'בשבילי הם יותר טובים מהביטלס'. כפי שרואים בסרט, הלהקה לא כבשה אף חברת תקליטים ולא עשתה את זה בגדול, למרות שהייתה גאוות ההיפ הופ הציוני. מאות עיניים טרוטות עשן מועדונים נישאו מערבה לכיוון העיר ניו יורק, בשביל לנסות ולראות מכאן את מה שהם עשו משם. הלהקה, מצידה, הייתה כל הזמן על סף הכמעט, עם נגיעה אחת רכה בסצנה המקומית. הלהקה התפרקה. החברים האמריקאים נשארו באמריקה, החברים הישראלים התפזרו. יובל ואיתמר ציגלר נשארו באזור כדי להמשיך ולעשות מוזיקה. את סביבתם הקיפו מוזיקאים ישראלים נוספים כמו תמיר מוסקט, אורן קפלן והקבוצה קיבלה את השם הצולע והממתג "סצנת ווילאמסבורג". אנשים מזוהי מקור ומיקום.

איתמר ציגלר, בסיסט הלהקה, הצטרף ללהקת רוק חדשה בשם The Blam ובמקביל החל לעבוד על האלבום הראשון שלו – Itamar Ziegler. האלבום הגשים את קלישאת האלבום הראשון הקלאסית – "אסופה של כל מיני חומרים בכל מיני סגנונות מכל מיני תקופות, בדרך לגיבוש זהות מוזיקלית, תוך כדי מתן ספוט לכשרון מבטיח בקריירת סולו". זה היה מה שהיה.

ואז נחת בחנות האוזן השלישית האלבום השני של איתמר ציגלר, The Birds, The Sky, The Trees… All That Shit. האזנה ראשונה, לפני התמקדות בעומקי השירים, הקשבה לטקסטים, ניתוח והשוואות הניבה עניין מאוד גדול באוזניים. בהאזנה שנייה ושלישית נפתח העולם הגדול שמונח כאן על קרן הלייזר, אותן אוזניים נפתחו לטקסטים, לעומקים ולרבדים והניבו מסקנה קטנה: לפני צאת אלבומו החדש של ניל יאנג, זהו אחד האלבומים המעניינים והטובים ששמעתי השנה.


איתמר משמאל עם הברנז'ה הניו-יורקית Balkan Beat Box

The Trees (That reflects the huge amount of talent, concentrated in one person, on the way to a massive growth)
Untitled

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


דומה כי ממש על פתיחת הדיסק החליט איתמר ציגלר לירות לעצמו ברגליים המצוירות על העטיפה. דמיינו כתבה בתכניות סיכום השבוע נוסח "זה היה השבוע שהיה". פאניקת שטחים, כתב של הערוץ הראשון מחזיק את המיקרופון ומדווח על קרבות יריות. על המסך אנשים רצים, אלונקות, אבק, אמבולנסים של האו"ם מובילים קסאמים, נפנופי אצבעות של ביבי נתניהו מול צעקות השמד של חסן נסראללה. המוזיקה שתהיה ברקע צריכה להיות “Untitled”, הקטע הראשון בדיסק. על גבי המוזיקה מוקראות עובדות יבשות על מהות הדגל כסימבול, המרדף אחר הנפט, אבל גולת הכותרת היא הכתבת, המקריאה ברקע את :

"Palestine still remains illegally occupied
Its people lives in inhuman conditions
Where they are subjected to collective punishments
24 hours curfews, where they’re humiliated and
Brutalized on a daily basis."

אבל אל לכם לטעות, האלבום לא בא לשפוך עליכם פוליטיקה של אאוט-אינ-סיידר. וכמו שהנושאים שאותם דג ציגלר עם פינצטה מתוך העולם הפרטי הם מגוונים, גם הסגנונות המוזיקליים הם שונים ומגוונים. אם הקטע הראשון עורר פרנויה ותחושת דחיפות גדולה למשהו שיפתור את הלחץ, הרי שהקטע הבא, "Nani’s Song", אקוסטי ויותר רגוע, אבל עדיין שומר על תחושה מלנכולית לצד גרוב שמאזן אותה.
"On Hold" הוא פתאום איזה קונטרה רגועה אך מותחת עם סאונד ומלודיה מוזרים, עם נפיחות הצ'לו המשמשות פסקול מוצלח לסרט טבע של נמרים צדים צבאים, וגם הוא מקבל כאפה לטובת גרוב רגאיי וזמרת בלאק אייד פיז לא מוותרת, כשמגיע השיר הבא "The Well". ושוב, גם זה מקבל סיבוב של 180 מעלות למקום אחר, אך עדיין נראה כמו טוויסט טבעי למקום טוב. "The Score", שהופיע במקור בסוף הסרט "בשבילי הם יותר טובים מהביטלס", הוא הקטע המרגש ביותר באלבום. האסוציאציה הטבעית שלי היא לראות כתוביות של סוף סרט כשאני שומע אותו, כי אני מכיר אותו כבר שלוש שנים, אבל נראה לי גם אך טבעי שזה יהיה מיקום הקטע הזה. זה הקטע היחידי שבו יש מערכת תופים שלמה, שמנגנת לצד טרומבון וליין בס דומיננטי, יחד עם מלודיה יפהפייה באופן יוצא דופן. אבל גם פה, התופים אינם הדבר המרכזי בקטע, הם נוכחים אבל נמוכים במיקס, לטובת נוכחות הטרומבון, האקוסטיות ,החשמליות העדינות, אלה שנשמעות קצת אטום ומזכירות בסאונד את הסולואים הראשונים של ג'ורג' האריסון.

The Score

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


ילד שיקבל שקית הפתעות בסוף יום הולדת יופתע כל פעם מחדש למצוא גם מקופלת קטנה וגם פסק זמן קטן ואיזה מטבע שוקולד וגם נחשי גומי. כל ממתק בשקית יהווה הפתעה חדשה כשישלוף אותו (אם יהיה הוגן מספיק כדי לא להסתכל לפני כן בתכולת השקית). אבל אם אחרי שטרף את הפסק-זמן יכניס שוב את היד לשקית וישלוף שטר של מאתיים שקל, זו תהיה ה-הפתעה של שקית ההפתעות. ככה, כשכל הדיסק המקסים הזה מפוצץ בממתקים, מגיע פתאום השיר השביעי וממרר אותך לצד מתיקות נפלאה עם קאוור מרגש ל"תוכי יוסי", אתה יודע שזה השטר של מאתיים השקלים שחיפשת.

תוכי יוסי

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


כשכתב הפסנתרן הנודע Thelonious Monk אחד הקטעים היפים ביותר בג'אז – "Round Midnight", הוא בטח לא ידע שכשלושים שנה אחר כך יבוא רוברט וויאט ב-“Old Rottenhat” ויצליח לסחוט מלימון הרגש הזה עוד 100 אחוז של מיץ מריר, רק בזכות הקול שלו וקלידי קאסיו. ציגלר הבין את העניין והפוטנציאל והצליח לעשות קאוור יפהפה לשיר שמככב במקום גבוה ברשימת ה"אל-תגע-בשיר-אלא-אם-אתה-בטוח-שאתה-יודע-מה-שאתה-עושה". בקול דק, עדין וגבוה, נתמך על ידי קלידי קאסיו, משיג ציגלר את האינטרפטציה הנכונה למלים הכל כך עצובות האלה של אברהם חלפי ומשאיר אותך פעור ומוקסם.

ואצלו, כמו אצלו, שנייה אחר כך מגיע הקטע "Up-hi" ועושה לך כל כך שמח. שיר עידוד לאלה שנפלו להזדהות יתר עם איש שכל מה שנותר לו בחיים זה תוכי:

"It hurts when you fall
but every time it happens
you find something on the floor
so you pick it up and take it
you’re one of a kind who’s lost in the crowd"

את הדיסק סוגר קטע אינסטרומנטלי, "G-Short", שנלקח משריקה של מישהו שיישב עם רגליים בתוך נהר ההאדסון, שכשך במים וחשב על ציפורים, עצים, שמיים וכל החרא הזה.

זה מסוג האלבומים האקלקטיים, שאין להם אפיון מוזיקלי ברור, שנעים בין רקע של רוקנ'רול, fאנק, היפ הופ, קצת תיאטרליות וקצת מהתמהיל הלא ברור הזה, שהדבר שאולי מתקרב אליו רעיונית זה רק המוזיקה של אליזבת הסלינק – Solex.

The Sky (Looking Forward All That I Can See, Is good things happening to you and to me)

אין טעם להרחיב על הנקודה עליה הרחיבו שלוש מאות מליון פעם בשנים האחרונות – אולפנים ביתיים זה הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה. כשאתה לא מוגבל תקציבית ואין לך מפיקים על הראש, יש לך את החופש האמנותי לעשות הכל. אבל צריך להיזהר: יותר מדי שעות בילוי מול מיקס יכולות לפספס את האלבום ויש כמה להקות ואמנים ישראלים שיאשרו את הטענה הזו. אבל לא אצל ציגלר. הוא ידע איפה לעצור.
ציגלר הצליח באולפן הביתי שלו לרכז את כל מה שיש לו לומר ולהוציא מוצר מלוטש ומכובד שלא נופל בקלישאות "לואו פיי כאמירה" (אמירה של חוסר תקציב, that is), "קברט טום ווייטסי" (היה קברט גם לפני בריאתו של וויטס ולפני שמרק ריבו ידע להחזיק גיטרה), וגם "אלבום קטן-גדול".

ציגלר הוציא אלבום מושלם, מגוון, מרתק וממכר, שההאזנה לו חושפת כל הזמן רבדים מוזיקליים נוספים. אלבום שמצליח לרגש אותך בכל שיר שתבחר כמשהו מייצג מהאלבום. בין הקטע הפותח והאלים לקטע הסוגר והמהורהר לקטע הכי מרגש באלבום, "The Score", לאינטרפטציה של "תוכי יוסי" והצטיינותו כנגן רב-כלי ןזמר נפלא ומרגש – מתעוררת תחושה של גילוי משהו חדש, מרגשת ומפעימה שרק מחזקת את תחושת ההחמצה של עוד מוזיקאי גדול שלא נזכה לראות על בסיס שבועי בג'ה פן בימי חמישי בערב, אבל עם המון כבוד ליכולת ליצור דיסק כל כך אישי וכל כך קולקטיבי באותו הזמן. קנו לעצמכם מתנה לחג.

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, סקירת אמנים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מעלה באוב – ביקורת ישנה שקצת הפכה רלוונטית

  1. מאת פרנק‏:

    תודה על הביקורת.

    אני שמעתי אותו לראשונה ברדיו (!) ומי שהשמיע אותו היה לירון תאני (!) בעסק שחור (!). קטעים, הא? מה שהושמע היה The Score – נפלתי ממנו ורצתי לקנות את הדיסק. האמת היא שעד היום לא העמקתי בשירים האחרים, אבל כמו דברים טובים אחרים, זה בטח יקרה מתישהו. בעתיד.

  2. מאת תומר‏:

    כל האמת של הימין היא חרטוט בשביל השמאל שרוצה למכור את המדינה לרוצחים.

  3. מאת ראובן ברדך‏:

    פשוט יפה. מעולה. הולך להאזין לחדש. תודה על הלינק

כתיבת תגובה