למה אתם צריכים ללכת לראות את רובין היצ'קוק

בעוד כשבועיים, יופיע כאן אחד האמנים האהובים עלי ביותר בעולם  – רובין היצ'קוק.

רובין היצ'קוק ייתן שתי הופעות באוזן בר. אחת סולו, והשניה בליווי של להקת רוקפור (לא יודע אם מדובר על ליווי של כמה שירים או למשך כל ההופעה), ואני רוצה (אם אתם לא מהמשוכנעים\מכורים מראש) לשכנע אתכם לקנות כרטיס.
טוב, מה זה לשכנע, אני לא גוזר פה עמלות ואתם ילדים גדולים. אני רק יכול להפציר בכם שלא לפספס את מה שיכול להיות אחד הערבים הגדולים של חייכם, לצד הבר מצווה של האחיין באולמי חאן הדקל, והיום בו איבדתם את הבתולין שלכם.
אני עצמי אפספס את שתי ההופעות ואני דופק את הראש בקיר כבר שלושה שבועות, אבל מה לעשות, באותה התקופה אני בכלל אהיה בארה"ב. לא מקטר.

רובין היצ'קוק, כמו שאתם בטח כבר יודעים, התחיל את המסלול המוזיקלי שלו בלהקת הפוסט פאנק הפסיכדלית Soft Boys. אחרי כמה אלבומים עם הנערים הרכים, הוא יצא לקריירת סולו והוציא בערך שלוש מאות אלבומים בקצב מסחרר, כל פעם בפורמט אחר. הוא רץ תקופה מסוימת עם להקת The Egyptians, עשה אלבומי סולו רבים (ביניהם I Often Dream Of Trains המופתי שאני כנראה היחידי בעולם שלא מתחבר אליו), ובשנים האחרונות הוא עובד עם ההרכב Venus 3 שאפשר להגיד עליהם המון דברים, אבל הדבר המרכזי שנגיד עליהם הוא שהגיטריסט בהרכב זה אחד קוראים אותו פיטר באק. אתם זוכרים אותו כדוד השמנמן שמנגן מנדולינה בקליפ Losing My Religion של REM. הוא גם גיטריסט הלהקה, ונראה איש נחמד אול טוגדר.

היצ'קוק של השנים הראשונות היה כותב שירים די ביזארי. הוא תמיד קיבל מעמד של מעיין סיד בארט של הדור החדש, בגלל העיסוק שלו בנושאים סוריאליסטים (איש עם ראש נורה למשל), בגלל המלודיות המוזרות שלו ובגלל האנגליות שלו.
היצ'קוק של השנים האחרונות הוא כותב יותר 'מסורתי', ואני מתכוון לזה במובן של מסורתי ביחס לעצמו, כלומר מצא קו קצת יותר שיגרתי ביחס לעצמו, פחות ביזאר אבל עדיין נהדר.תקליטיו מהעשור האחרון כמו  Goodnight Oslo ו-Propellor Time (שמכיל את אחד השירים היפים ביותר שלו – Ordinary Millionaires) היו תקליטים אדירים לטעמי, וגם Ole Tarentula היה נפלא, שיתוף הפעולה הראשון שלו עם Venus 3 (שגם הונצח בסרט דקומנטרי מ-2006 שתיעד את עשיית האלבום). כך או כך, מדובר באיש שיודע לספר סיפורים הזוים כשיגרתים, ולכתוב אותם בחן נפלא ונדיר.

בשנת 1998 יצא הסרט Storefront Hitchcock שביים ג'ונתן דמי, ובו רובין היצ'קוק נותן הופעת כמעט סולו-אקוסטית (ה'כמעט' מתיחס לכך שמדי פעם יש נגן נוסף ובכמה שירים הוא מנגן חשמלית), בחלון ראווה. הופעה בחלון ראווה זה קונספט שרק אדם עם ראש פסיכדלי כמו רובין היצ'קוק יכול להגות. הסרט זמין לרכישה בחמישים שקל באוזן, אבל לפני הסרט, בואו נתיחס לפסקול שלו, שזה בעצם הסרט בלי התמונות. תכלס.
אפשר להאמין שההופעה בישראל תהיה מאד קרובה לאלבום הפסקול הזה Storefront Hitchcock, היצ'קוק חמוש בקסם האישי הבלתי נגמר שלו, שר את השירים המרגשים וההזוים שלו אבל גולת הכותרת הם הסיפורים שבין השירים. לשמוע אותו מדבר ורץ בין רעיונות במהלך הסיפורים שלו, זו החוויה האמיתית. היא נותנת הצצה לראש הקודח שלו, וזורקת אלומת אור על הקופצנות האסוציאטיבית שלו, כשהוא הולך מרעיון לרעיון, לא תמיד בסדר הגיוני.

אם מקשיבים לאלבום Roxy and Elsewhere של פראנק זאפה, אפשר למצא דמיון בין שני האלבומים. כמובן, הסגנונות שונים בין שני היוצרים, אבל בשני האלבומים עומדים יוצרים מרתקים, כל אחד בכיוון שלו, שהראש שלהם מלא בשגעון מסוים שלא נותן להם מנוח ויוצא בתוך השירים ובסיפורים שבין השירים. זאפה מספר שם על סרטי אימה זולים או על עישון של תעודת סיום קולג' מגולגלת, ורובין מדבר על בלומינגדיילס כשם אופציונלי לשיר. היצ'קוק הרבה יותר מרחף מזאפה, זאפה הרבה יותר סרקסטי בקטע המרושע של המילה, כך זה נשמע. אבל שניהם מייצרים חוויות של סיפור-שיר-סיפור שגורמות למאזין לחשוב שה-DNA של היוצר חשוף לעיני כל. מה שלא נכון, כמובן, כי בשק של שניהם יש הרבה יותר סוריאליזם ממה שנגלה לראשונה, וזה גם מה שכייף בשני אמנים כאלה עם ארסנל הקלטות כל כך עשיר – רב הנסתר על הגלוי. בסופו של דבר, מילת המפתח פה היא דמיון, ומאד מאד עשיר.

ככה שאם אתם מתלבטים אם כן ללכת להופעה או לא ללכת להופעה, שווה לכם להקשיב לאלבום הזה, כי סביר שההופעה בישראל תזכיר את ההופעה הזו מ-98, על הסיפורים שמאחורי השירים, הבדיחות הבלתי נגמרות וחולצות הפרחים. תאמינו לי, מקנא בכם קשות.

[אודיו]
Robyn Hitchcock – 1974
Robyn Hitchcock – Alright, Yeah

[קריאה נוספת]
Goodnight Oslo
Fegmania!

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה הופעות, סקירת אלבומים, סקירת אמנים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על למה אתם צריכים ללכת לראות את רובין היצ'קוק

  1. פינגבאק: אור בזויות >> רובין היצ'קוק יופיע באוזןבר בשישי ובשבת

  2. מאת זמיר סיון‏:

    יאיר, צדקת בכל מילה לגבי ההופעה, כולל בלדפוק את הראש בקיר. כמעט, כי זה היה הרבה יותר מזה. חולצת הפרחים (ואח"כ הנקודות!), הסיפורים והאסוציאציות שבאמת יאומנו רק אצלו (בשירים ובעיקר בקטעי הקישור), האנגליות שלו (כולל הממש השנאה או הלעג הגדול שלו לכל מה שאנגליה מייצגת), האקסצנטריות הנפלאה, ולא פחות מזה התחושה שהוא נותן את כולו בהופעה, ונשמע – כמו הגדולים ביותר – הרבה יותר טוב בהופעה מאשר בתקליטים. וגם כמה הפתעות (בשבילי לפחות) – בעיקר המפוחית! דילן בשיר הסיום.. הקאברים עם רוקפור (סיד בארט, הקינקס) היו קצת לא שייכים לזרימה הכללית אבל נתנו איזה טוויסט, ובסך הכל — באמת הופעה אדירה ממש.
    זמיר

כתיבת תגובה