סיפורה של הלהקה הטובה ביותר בעולם (מישהו כתב את זה קודם)

נתחיל בדיסקליימר – לבקש ממני לכתוב על משהו שקשור ל-לד זפלין ולנסות להיות נייטרלי, זו משימה בלתי אפשרית. זפלין היו ונשארו הלהקה האהובה עלי בכל הזמנים, אלה שהרגשתי איתם 'בבית' בפעם הראשונה כששמעתי אותם, אלה שבגללם שירים כמו Dazed and Confused התפרקה לי יד שמאל כשניסיתי ללמוד קטעי בס של ג'ון פול ג'ונס, ואלה שליוו אותי בכל הנסיעות, בכל ההליכות, בכל הלילות הטרופים, בימי הטירונות הבלתי אפשרים ובכל רגע ורגע בחיים – תמיד זפלין נמצאים שם.
אז כשפנו אלי מהוצאת רסלינג והציעו לשלוח לי את הספר החדש בהוצאתם 'לד זפלין – סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם' שכתב ריצ'י יורק – כמובן שקפצתי על המציאה. והמציאה, כך הסתבר, קפצה עלי. גמעתי את 400 העמודים האלה מהר מכפי שיכולתי לדמיין, הייתי מרותק לחלוטין.

ריצ'י יורק היה עיתונאי שהפך להיות חבר של הלהקה, הוא הסתובב איתם, בהופעות ומאחורי הקלעים, ראה אותם עושים שטויות, ראה אותם מרגשים קהל, ראה אותם מתווכחים, עושים דברים שלא עושים ודברים שעושים אותם מעולה. הוא היה שם יותר מכל אחד אחר והוא נשאר 'חיצוני', נשאר כדי לספר.

יורק בחר לספר את הסיפור של זפלין כסיפורם של ארבעה אינדיוודואלים. לא סיפור היסטורי ביוגרפי של להקת רוק מצליחה, אלא סיפור של ארבעה אנשים שהרכיבו להקה שהצליחה. הם היו קודם כל אנשים, לטוב ולרע ומנקודת המבט הזו, הספר הזה שונה מהותית מכל ספרי 'סיפורה של להקה' אחרים שתתקלו בהם.

ההצצה הנדירה שהוא נותן לחייהם הפרטים של הנגנים, לעוויתות הפנים הקטנות שהוא קולט, שברי המשפטים ותשומת הלב שלו למה שלא קורה, ולא למה שכן קורה (ולכן גם סוקר ונכתב ונטחן עד דק) – מכניסה את הקורא לתוך עולם של אנשים צעירים, צעירים מדי, שההצלחה הפתיעה אותם , הביקורת הרגה אותם, אבל בעיקר – ביגרה אותם. בסופו של דבר, אנחנו מסתכלים על אלילי רוק כאלה בתור דמויות מיתיות שכאלו, אבל אם נשים את עצמנו בנעליים האלה, ונחזור לגיל 25 שלנו וננסה לדמיין מימדי הצלחה כאלה וכמויות כספים וקוק כאלה – סביר להניח שלא נכיר את עצמנו אבל כן נפגוש דמות חדשה בתוך הנפש והגוף המוכרים, ועם הדמות הזו נרצה לעשות הכרה. ופה בדיוק הענין, ההתחקות אחרי הנפש מאחורי המיתוס. אבל על אמת. בלי חרטה.

לד זפלין לא היו להקה של עיתונאים, הם החרימו אותם בשלב מאד מוקדם (העיתונות קטלה אותם פעם אחר פעם ללא סיבה, בניגוד טוטאלי לדעת הקהל) והרבה ראיונות שמאפשרים הצצה לתוך הדמויות האלה – אין. זה מה שעושה את הספר הזה לכל כך מיוחד. ואחרי שלמדתי והרגשתי שאני מכיר את הדמויות, יצאתי להאזנה נוספת לכל הקטלוג הישן והמוכר והטוב. ופתאום, דברים גם נשמעו לי אחרת. מעבר לסיפורים שמאחורי השירים,  שהופכים את ההאזנה המחודשת למסקרנת, גם האזנה לדינמיקה בין הנגנים, לטקסטים, למלודיות, לחיבור לעטיפות האלבומים שמעולם לא יצאו כמו שצריך – הרגשתי שגיליתי את הלהקה מחדש.

בגלל החברות של יורק עם הלהקה, הספר הזה לא נייטרלי בעליל. הוא ממש מקמץ בסיפורים על הבהמתיות של חברי הלהקה, והייתה כזו, וכשבכל זאת הוא לא יכול להמנע מלספר על השלכת הטלוויזיות מהחלונות או על מקרה הכריש\תמנון\וואטבר – הדברים מצוירים קצת בחיבה מוגזמת ששייכת לאיזו נוסטלגיה מחויכת, למרות שברור שאנשים נפגעו בדרך. ההתיחסות של יורק אל הלהקה היא בסלחנות וכל התנהגות של כוכב רוק קלישאתי מונצחת לדיראון עולם כאיזה מעשה קונדס חביב שלתהות על קנקנו יהפוך אותי לתרח זקן ושמרני, ואחרי הכל אני מוזיקאי ולא יכול להרשות לעצמי שיחשבו שאני רפובליקני. אני לא, כן?

אבל למרות חוסר הנייטרליות הזה, הפירוט ההיסטורי\ביוגרפי, הסיפורים מאחורי השירים, הקבלה של הלהקה את עצמה ואת ההצלחה, ואותם סיפורי אחורי קלעים קטנים – הם אלה שהופכים את הספר הזה לשווה במיוחד.
התרגום, על ידי מתן קמינר, זורם ברובו והשפה קולחת. יחד עם זאת, כשהתרגום נתקל במושגים מקצועיים מעולם המוזיקה ('לדבב גיטרות'?), ההיצמדות לעברית במקום להשאיר את המונח האנגלי, מבלבלת אפילו גיטריסט שכמותי. היו מקומות שהייתי צריך לעצור ולנסות לנחש למה התכוון המשורר, מה שבטח היה קשה עוד יותר לקורא שאינו מגיע מהעולם הזה.

לד זפלין כיסו את עצמם בענן של מסתורין על ידי השתיקה העיתונאית שלהם, והבחירה שלהם באדם כמו ריצ'י יורק בוודאי אומרת משהו טוב עליו ועל הכריזמה שלו כאדם והיכולת שלו להתחבר לאנשים ולמוזיקה. כל התכונות האלה שלו יוצאות בספר החדש, והופכות אותו למספר סיפור הלהקה הטוב ביותר שג'ימי פייג' היה יכול לבקש.
הוא גורם לי אפילו לחזור לשמוע אתStairway To Heaven , 15 שנה אחרי שנשבעתי שלא אאזין לו שוב. הפעם, אגב, לא הסנפתי טיפקס תוך כדי.

מעניין לעניין באותו עניין

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על סיפורה של הלהקה הטובה ביותר בעולם (מישהו כתב את זה קודם)

  1. מאת דקסטר בוכניק‏:

    סתם כדי שתדע, לפני כשלושה שבועות הגעתי לחור בשחור, ע"מ לקבל 600 ש"ח עבור שארית אוסף התקליטים שלי – אשר ממנו נפרדתי לאנחות כבר לפני שנים, אבל רק לפני כשנה התחלתי לממש אותו למצלצלין – כשלפתע נכנס מר עידן צבעוני אוחז בפוסטר של הספר. הוא שאל אותנו (אותי ואת אבידן – המוכר) איפה עוד יוכל לפרסם את הספר, וההמלצה שלנו – מיד אחרי העונג – היתה על הבלוג שלך. :-) יישר כח.

כתיבת תגובה