OH MY FUCKING GOD

לא רק שקלקסיקו באים לארץ ואני שם, ביום חמישי נתבשרנו שההרכב המשובח Okkervil River  בא לארץ בספטמבר. שזה ארוע סופר מדהים, להקה ענקית שכותבת את השירים היפים ביותר שיש בשטח. אבל היום, ראשון, על הבוקר, כולם עם מצב רוח באדמה על היריות, קיבלתי את הידיעה המרעישה ביותר של השנה. יותר מכל דבר אחר. מאדהאני, אהובי נפשי, באים לארץ ב 26.10. גם אוקרביל וגם מאדהאני באים בעזרת החברה מונוקרייב שממשיכים להוכיח טעם משובח באמנים שאותם הם מביאים. לרגל המאורע הסופר סופר חשוב הזה, אני מביא פה כמה מלים על האלבומים שלהם שיצאו ב 2008, מתוך סיכום שנת 2008

אני מודה,
להיות יליד שנת 81, אומר להיות בן 10 כשנירוונה כבשו את העולם. זה אומר להיות בן 15 כשגל הגראנג' הגדול נגמר. זה אומר לפספס את הרוקסן בשניה ורבע. וזה אומר שהתבגרת לתוך הבריט פופ. הקשה.
אז מול הדיסטורשנים הכבדים של סאונדגרדן או אליס אין צ'יינס, הדכאון הצדקני של פרל ג'ם, והפופיות המכוסחת של סטון טמפל פיילוטס – מול כל אלה ניצב לו אחד אלוהינו – נואל גאלגר. וכשאני החזקתי את הגיטרה הראשונה ולמדתי לנגן את Wonderwall, חשבתי שנגעתי בקדושה.למזלי, שניה אחר כך, כבר אז הייתה לי אוזן מספיק מפותחת כדי לזנוח את הבריונים ממנצ'סטר ואת חוטבי העצים מהמערב הצפוני, לטובת פול קנטנר והג'פרסון איירפליין, או הליינים המשובשים של סטיב האו מ'יס'. ההזנחה הזו הייתה בעוכרי. ככה פספסתי את דור פוסט-הגראנג'. כי בהפסקה, כשעישנו סיגריות מאחורי הבנין וכולם דיברו על החדש של פרל ג'ם, האלה שפרצו לפני כמה שנים עם השיר והקליפ של הילד ההוא בכיתה וכו' וכו' – אני העדפתי את Saucerful Of Secrets. וכך יצא, שגדלתי להיות נער ממש שניה אחרי הבום הגדול של הגראנג', שכאשר כל החבר'ה דיברו על ליין סטיילי, אני דיברתי על אפרודיטה'ז צ'יילד. וכן. הייתה הפסקה אחת שמישהו שם לי את האוזניות על האוזניים, והשמיע לי את Every Good Boy Deserves Fudge של מאדהאני. וזה היה טוב, ומסעיר ומסקרן. אבל אני, כבר הכרזתי שאני לא אוהב גראנג'. אז שאני אחזור בי? ילדים בני 17 נצמדים לעקרונות שלהם כמו מתנחל לגבעה. רק בכח תשברו אותי.

אחרי 10 שנים, חזרתי לשמוע את מאדהאני, וגיליתי שחזרתי הביתה.כדאי להזכיר שהיה זה השיר Touch Me I’m Sick מהאי.פי הראשון שלהם Superfuzz Bigmuff, שעשה את כל ההבדל, והכניס את ה number 1 הראשון ללייבל קטן שהתחיל בכלל בתור מגזין – Sub-Pop. שנת 2008 הייתה חגיגות עשרים השנה למאורע הזה, חגיגות שבמהלכן הוצא האי פי הזה במהדורה חדשה, עם בונוסים ובגרסה של אלבום כפול עם ים מתנות. היה לי כייף.
ההוצאה המחודשת של סופרפאז-ביגמאף, שמגיעה בדיוק עם חגיגות 20 השנה לאלבום, וללייבל החשוב סאב-פופ, עושה צדק עם אחד התקליטים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק. לא רק שמדובר באוסף שירים מעולים, התרומה הישירה של הלהקה לרוק האמריקאי של שנות התשעים היא כל כך מכרעת, שאפשר לומר שמאדהאני שינו את פני ההיסטוריה, שבטוח הייתה נראית אחרת בלעדיהם. גרסת הדלוקס כוללת אלבום נוסף ובו הקלטה מהופעה, שידורי רדיו, גרסאות דמו, סינגלים שלא יצאו באי.פי בזמנו ועוד. יחד עם חוברת שמספרת את סיפור הלהקה, אתה מרגיש ומריח שוב את רוח הנעורים הזו.

אז מה, מאדהאני? או יה בייבי. טינופות כאלה. 4 גברים בני ארבעים שמשוכנעים בצורה פתטית למדי שהם עדיין בני 20. הם היו צריכים מזמן להצליח כמו שצריך, לבנות בית ולעשות אלבומים רגועים ונעימים. אבל מה לעשות שארבעת החולרות המיוזעים בגופיות סבא, החליטו שצריך ליצור את הקומבינה המושלמת, תרגיל העוקץ הגדול, של שילוב MC5 עם איגי פופ, טד נוג'נט ודטרויט – הרבה דטרויט. רקיחה של בליל בלוז-גאראג'-מיוזע, שמתובלת בבירה באדוויזר. לאורך השנים, עם המעבר בין לייבלים ותחלופה של חברים בהרכב, הלהקה הזו כמעט ולא זזה מילימטר. זה דבר חמור במיוחד להגיד על כל להקה בעולם. חוץ מעל מאדהאני. אצל מאדהאני, הסגנון הזה No Brainer, צריך לאמץ את גישת 'אין שכל – אין דאגות'. מאדהאני כותבים שירים של ילדים זועמים, לא באמת למדו לנגן 'כמו שצריך' (למרות שהם ממש משתפרים), ועיקר הדבר אצלם זו האנרגיה שעוברת בול ופוגעת איפה שצריך, ואז הנגינה או הטקסטים, מתגמדים בחשיבותם עד לכדי העלמות.

כי כשמרק ארם צורח את I'm Now מהאלבום החדש, אתה מבין שחזרת הביתה, והילד שבך קורא לך להשאר שם.מה שמביא אותי לאחד התקליטים הגדולים שיצאו השנה – האלבום החדש של מאדהאני – The Lucky Ones. במציאות שאנחנו חיים היום, קשה למצא את האלבומים שאתה תקדיש להם הקשבה אחר הקשבה אחר הקשבה, תדע כל תפקיד בגיטרות ותלמד בע"פ את תפקיד הבייס-דראם. זה בגלל שכל רגע יש להקה חדשה שהיא הכי טובה בעולם עד שאין לך זמן לשמוע את הכל ואתה רק צורך וצורך וצורך (או מוריד ומוריד ומוריד). במקרה של מאדהאני, עוברת כזאת אותנטיות מרשימה ועוצמתית, עד שהיא מושכת אותך אחורה להקשיב שוב ושוב לאלבום. אני חרשתי על האלבום הזה ללא הפסקה במשך חודשיים וחצי עד שכבר לא יכולתי לשמוע אותו יותר. ואז שמעתי אותו שוב כמה שבועות. זה כל כך חזק, השירים כל כך טובים, הם נשמעים כל כך טוב ומהוקצע ונותן בראש, עד שאתה מרגיש את נתזי הרוק שעפים עליך מהפה של מארק ארם. הם אולי אחת הלהקות היחידות היום בעולם שמצליחות להוציא באלבום את מה שהן מצליחות להוציא בלייב.

האלבום החדש של מאדהאני הוא לא אלבום גראנג' של להקה שאינה ג'ראנג'. זה אלבום בלוז-רוק-טינופת-סטוג'ס, של להקת בני 40 שהעיפו לקיבינימאט, את כל להקות הפיצ'פורק. בגרעפס אחד שמריח מבאדוויזר, הם אמרו יותר ממרבית הלהקות שהוציאו אלבומי הייפ השנה

The Open Mind (The Lucky Ones)

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Mudride (Live, Superfuzz Bigmuff delux)

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

.Sweet Young Thing (Superfuzz Bigmuff)

The Lucky Ones

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על OH MY FUCKING GOD

  1. מאת שמוליק כץ‏:

    יאיר, אולי תפנק באיזה אוסף למתחילים ?

  2. מאת עידית‏:

    את מאדהני ניסיתי לשמוע כמה פעמים והם היו קצת רועשים ולא מלודיים מספיק לטעמי :-) (למרות שיש סיכוי שהקשבתי לשיר הלא נכון)

    אבל הייתי בהופעה של אוקרוויל ריבר והם היו פשוט משובחים! מסוג ההופעות שכשאתה גורר חברים שלא שמעו עליהם מעולם, אתה לא מתחרט. (שלא כמו לקחת חברים שלא מכירים את 'ביירות' והוא מסטול לגמרי על הבמה, והסאונד לא משהו…)
    השירים שלהם נועדו ל'לייב'
    וגם קלקסיקו? איזה כיף!

    תהנה!

כתיבת תגובה