שקר הפופ – חמש סיבות למה אתם חייבים ללכת להופעה של אוקרביל ריבר בעוד שבוע וחצי

שתי חברות ההפקה החדשות שפרצו השנה – מונוקרייב ונרנג'ה, מסמנות תפנית אדירה בכל הקשור לפרומוטרים שמביאים הופעות לישראל. אחרי שנים של דינוזאורים שנחתו פה לשמחת כולנו בחלק מהמקרים (פיית' נו מור, מדונה, לאונרד, ג'טרו, סגול כהה וכו') ולצערנו הרב מאד בחלק מהמקרים האחרים, אבל לא אכפת לנו כי לא קנינו כרטיסים – נוצר מצב שבו ישראל מוכנה לשוק האינדי העולמי. האינטרנט קירב אותנו וקירב את הלהקות המובילות בעולם, אלינו – ובזמן אמת.

אז נכון שאנחנו עדיין לא היעד הכי מבוקש בעולם עבור אמני האינדי העולמים, ולכבוש את ישראל עבורם זה קצת כמו לישראלים לכבוש את קריית עקרון מזרח – ובכל זאת, יש מה לעשות פה. יש ים, בחורות, חומוס וגם יד ושם, שערכו לא יסולא בפז בביקורים של רוקיסטים. אז אחרי שהחלטתי שאני לא שותף ללאונרד-מדונה-פיית', וכן חטאתי לקלקסיקו (והתחרטתי קשות כי ההופעה הייתה מרדימה לחלוטין – ואני יודע שאני בעמדת מיעוט, תרגיעו) – נשר לי הלב לתחתונים לפני כחודש, עת התבשרתי כי שני גיבורים מגיעים לארץ – אוקרביל ריבר ומאדהאני. על מאדהאני אני עוד אכתוב, שלא יהיה לכם ספק. אבל הארוע הקרוב יותר קורה בעוד שבוע וחצי, ואז ינחתו פה אחד ההרכבים החשובים ביותר באינדי העכשווי – Okkervil River.

okkervil-river.jpg
אני לא אכנס להיסטוריית הלהקה, מי הם חבריה, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים, בשביל זה יש מגזיני מוזיקה עבשים או וויקיפדיה. אבל חשבתי כן לתת לאלה שלא שמעו עליהם מעולם או לא מכירים לעומק או וואטבר, פרספקטיבה אישית שלי לחמשת הסיבות למה אין לכם ברירה ואתם חייבים לפקוד את הבארבי ב 15.9, אם אתם רוצים לראות להקה שהיא כבר מספיק גדולה כדי להגיע לישראל, אבל עוד לא שבעה ומבסוטה מעצמה – וזו הזדמנות נדירה לראות להקה על קו התפר הזה. אין ספק שאם אוקרביל ריבר ימשיכו להצליח, הם ישמינו ויראו כמו ג'ים ג'יימס ב Evil Urges שלו (ועשה הוא בשכל כשהוציא את אלבום הקאוורים לג'ורג' האריסון לאחרונה, הזכיר לנו איך הוא נשמע כשהוא רעב).

אני לא יודע איך הם יראו בהופעה ואני מקווה שהם לא להקת אלבומים מושלמת ולהקת הופעות על הפנים, איכשהו נראה לי שלא. אבל כך או כך, חייבים לקחת את המיני-הימור הזה, כי זה מסוג הדברים, כמו ההופעה של איגי פופ כאן, שאני לא אסלח לעצמי אם לא אעמוד מתחת לפיו של הסולן והמנהיג וויל שף, ואנסה לשחק איתו כמו בארקיידים הישנים – כך שהרוק שעף ממנו יפגע לי במצח. זה כמו פוגו, רק באלטרנטיב קאנטרי.
וויל שף הוא בעיניי הכותב החשוב ביותר של זמננו בסצנת הרוק-פופ-אינדי-שמינדי, לצד ג'ף טווידי, ולו רק בשביל להביע את ההערכה וההערצה שאני רוחש לכל פסיק ונקודה שהאיש הזה כותב, אני אהיה שם.

ואם אתם רוצים לדעת למה אתם גם רוצים להיות שם, תעברו על סקירת חמשת האלבומים הזו, שמתחילה מאלבומם השני. אם אתם רוצים את החוויה האינטרקטיבית, תלחצו play על הנגן פה למטה, ויתנגנו לכם 55 דקות של אוסף אוקרביל מכל האלבומים שערכתי. ואם אחרי כל זה תלכו להופעה, ותאהבו את מה שתשמעו, בואו תשימו פה 100 שקל בצד על הטיפ והנכונות. ותהנו בהופעה.
Okkveril Mixtape

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


Download
(רשימת השירים בסוף הפוסט)

Don't Fall In Love with Everyone You See

dont-fall-in-love-everyone.jpg
אל תתאהב בכל אחד שאתה רואה הוא העצה הטובה ביותר שוויל שף היה יכול לתת לעצמו, לו היה פחות צועק ויותר מקשיב. אבל וויל שף צועק את מה שחסר לו, וזה מכביד לו על השמיעה. ומה שחסר לו, זו אהבה, כמו טריליארד יוצרים אחרים לפניו.
בענין הזה כדאי לעצור ולשים לב. הדרך של וויל שף להסתכל על העולם היא פופולרית למדי וידועה גם לאלה שלא יצרו אמנות בחייהם. אבל הגדולה של וויל שף ככותב היא לא בהשקפה המיוחדת שלו על העולם, שכפי שאמר אחד פעם מזמן, לא משתנה. רק הציירים משתנים והיכולת של כל צייר לכתוב את העולם בצורה שלו, היא מה שמפרידה את הבנים מהגברים ואת הבנות מהגברות.

הוא פותח את האלבום השני של אוקרביל, הראשון בג'אג'אגוור, עם שיר שבירת לב בשם Red על היחסים שלו איתה והיחסים שלה והעדרם, עם אמא שלה. והבנזונה הזה, יש לו את היכולת לסגור שירים בפאנצ'ליין מרסק
If I could write her a letter, I'd try with every line to say She still remembers your touch. And I know that it's not much, but you still haven't lost her

וממשיך עם Kansas City שמספר על הבחורה שרוצה לעבור לקנזס סיטי, איפה שהשמים כחולים, ושף בדרכו מספיד את הקשר שלהם ומקנח ב And if I could believe what I want to believe, I'd hold you all close and take you with me, all of you to Kansas City, where the sky is so blue.
והכינור הבוכה הזה מאחורה, שובר ומרסק.
והטרילוגיה שפותחת את האלבום ומוטיב שבירת הלב מסתיימת ב Lady Liberty השמח והמקפיץ עם חטיבת הבראס, בשיר שמוקדש לבנות הזונות של העולם, הבוגדניות ללא רחמים. ונשבע לכם, יש מקומות שהמניאק הזה נשמע כמו ז'ק ברל בטוטאליות שלו. הוא מזמין אותה לשטוף את העיניים בשירותים שבסוף המסדרון. לכי תשטפי את העיניים שלך, אחרי כל מה שחשבתי עליך, כנראה שלא הכרתי אותך באמת. אולי הגיע הזמן שתלכי.
Westfall הוא אחד השיאים של האלבום, כשהוא מתאר את מסעו של האסיר אחרי שרצח בחורה. מוטיב הרוצחים במוזיקה שמגיעה מאיזורי הקאנטרי הוא לא משהו זר ולא מוכר. ובכל זאת, ההתבוננות של שף, מפוכחת ושנונה ומאד ישירה, עושה את השיר הזה למה שהוא, אחד השירים הטובים של אוקרביל.

Happy Hearts, שמארח את דניאל ג'ונסטון לדואט הוא שיר ילדים קטן קטן ותמים ובחירתו של ג'ונסטון לתפקיד השירה המובילה היא אחת ההברקות השוות מאז שסיד בארט כתב את Bike. הוא תוהה, ובצדק, למה לבבות שמחים נשברים כל כך חזק ולמה כל כך קשה לרפא אותם, וכמובן, השורה האחרונה שזורקת אותך להרהור של שעה
Why must happy hearts break so hard, leave you staring in the mirror at a bar? Leave you talking to yourself, because you
can't talk to anybody else.

Listening to Otis Redding at Home During Christmas מביא את סאגת שברון הלב לסיומה ושוב שף מתמודד עם עצמו כילד, נזרק אחורה לחדר נעוריו. כן, הוא בן שלושים, אולי פחות, ועדיין לא יודע איך לאכול את העובדה שעוד אחת עזבה, והוא עומד בחדר נעוריו, זה שנשאר כפי שהשאיר אותו לפני שנים, עם השעווה שנוזלת מהנר וכל זה. זה חג המולד, וזה הבית שלו (והוא יודע את זה כי הסטריאו מנגן, שירים של אוטיס רדינג), וכמו אז, גם היום, הילד העזוב הזה עומד בחדר ותוהה לאן היא נעלמה. היינו אמורים להיות יחד לנצח. רק שהמיתרים, שהיו בדמיון שלו כשחקן בסרט הוליוודי ישן, אי אז בגיל 12, הם היום מוחשים וחלק מהאלבום שלו. ההיסטוריה לא משתנה והחיים חוזרים על עצמם, רק שהם מדי פעם מקבלים שדרוג. לפעמים לטובה, לפעמים במימדי הדרמה.

Okkervil River Song הוא השיר שסוגר את האלבום והוא נשיקת פרידה מהילדות שלו, מהנופים שהיוו את סרט הילדות שלו, מהנהר שבו הוא בהה והנהר שבהה בו חזרה והילדה היפה עם הצמות שהיא בעצם הוויני של 'שנות הקסם' כפי שכולנו זוכרים אותה, נגיעות ראשונות בירכיים כשאף אחד לא רואה. אבל אחר כך, כמו בשיר ישן של פיטר סטארסטד, הוא קם לבד וגילה שרק הנהר בוהה בו חזרה, המיטה ריקה, ורק השעווה מהנר של השיר הקודם, נשארה כעדות חיה למה שהיה שם פעם.
זהו ללא ספק אלבום מושלם לאנשים שמעריכים געגועים לתקופה אחרת, לאהבות מהעבר מגיל 12 ולרומנטיקה ראשונית וגישושים לאורך צמות סבוכות של נערות, כאשר כל הזמן יש קפיצה לאהבות של גיל 25 ששוברות ומרסקות לך את הצורה. אבל זה אלבום שצריך להקשיב לו טוב טוב, כי הלחנים לא מרמזים על רומנטיקה ולא על געגועים ולא על כמיהה. זה אלבום שלם שהוא הומאז' לא מודע למאיר אריאל.


זרעי קיץ, נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ, באים בנחירים
ורומזים איזה קיץ הולך להיות

Down the River of Golden Dreams
down-the-river.jpg

האלבום שאחרי 'אל תתאהב' הוא כבר סיפור אחר לגמרי. אם האלבום הקודם היה מסעו של וויל שף ולהקה מקומית שבאה לשרת את ההגשה היחודית והמוקצנת מדי לעתים, הרי שפה יש לנו עסק עם להקה מגובשת הרבה יותר ועיבודים עשירים יותר. שיר הפתיחה הנפלא Seas Too Far To Reach ממחיש את זה, וגם It Ends With a Fall הנפלא עוד יותר, עם קלידי ההאמונד שתומכים במטורף הזה שלא משחרר את האהבה שלו, מרמזים על אלבום גדול. For The Enemy מוריד את הקצב למינימום בבלוז-Booker T יפהפה שגם מלמד על כיוון טקסטואלי חדש שהתחיל כבר בשירים הקודמים באלבום – לא עוד פסקה שלמה של טקסט שבמקרה מחולקת לפראזות, אלא שירים פרופר עם הפרדת שורות ודימוים עלומים וקצת מטושטשים שלא מגישים את הקונספט לפה עם כפית.
באופן אישי, אני מסתכל על האלבום הזה כאלבום מעבר לפני המאסטרפיס המתקרב שלהם – The Black Ship, ואחרי אלבום משובח אבל מאד ספציפי. רוב העולם, ממה שקראתי, חשב ההפך ממני וקרא לאלבום הזה 'הנקודה הראשונה בה הגיעו לגדולה', אבל מה אכפת לי מהעולם אני. זה בלוג אלטרנטיבי.

The Black Sheep
black-sheep.jpg

רוב רובם של אוהבי הלהקה, מסתכלים על The Black Sheep כאלבום הטוב ביותר שהוציאה הלהקה הזו. אני לא יודע אם אני מסכים כל כך. זה אלבום מדהים, אין ספק, אבל אני חושב שהם הצליחו להתעלות עליו אחר כך, אבל עוד נגיע לזה.
זו בחירה מעניינת מאד, לקרא לאלבום על שם אחד השירים באלבום, שהוא בעצם קאוור לשיר הכי מפורסם של טים הארדין, אחרי Hang On To a Dream ועוד לפתוח איתו את האלבום. זה נראה קצת כמו בחירה בהצהרה של לידה מחדש. תם פרק א', עשינו קאוור שיישמש כחייץ, ופתחנו פרק ב'. ואיזה פרק, יא ווארדי. For Real אשכרה מוציא את הלהקה הזו, אולי לראשונה בחייה להקת רוק. וויליאם שף מעולם לא נשמע טוב כל כך לפני כן. השירה שלו כל כך אותנטית, עד שאפשר לשמוע באחת השורות איך הרוק שלו ניתז החוצה לכיוון המיקרופון. זה נשמע מגעיל, בהקשר של השיר והמיקום של השורה הזו, זה נשמע אותנטי ועוצמתי. הלהקה נשמעת אותנטית ועוצמתית, ולמי שזה האלבום הראשון שהוא שומע של אוקרביל, זו פתיחה של להקה בת זונה בפאזה המאד מסוימת הזו.

In A Radio Song הוא ההפך הגמור של השיר שקדם לו, ושף מתגלה בבגרותו ובקפיצה האדירה שהוא עבר כסולן, ובשירה כמעט ג'ף טווידית עם התזמור הרך והאקוסטית הנעימה, דומה שנמצא האח האבוד ל Radio Cure של ווילקו.
הסאונד באלבום הזה הוא מפתח הכניסה לכל האלבום הזה. הכל נשמע כאילו הוקלט בחדר, עם סאונד תופים גדול ויפה. החצוצרות והקלידים והאקוסטית של שף והכל ביחד נשמעים כמו חטיבה אחת שבאה לשרת את השירה שלו ואת ההגשה הכל כך יחודית שלו. ומתחת להכל, יש את הטקסטים המדהימים שלו.

זה מאסטרפיס אמיתי של עצב וכמיהה בגישה מקורית מאד למוזיקה, מגובש באלבום קונספט טקסטואלי רווי בדם, סכינים ועשן. אם יש לכם כסף לתקליט אחד של אוקרביל, זה אלבום Must Have. אבל לוקח לו זמן לצמוח עליך, שזו עוד נקודת זכות. אלבום מלא ברבדים זה תמיד דבר כייף.
נקודת אור אדירה באלבום הזה – השיר הסוגר A Glow, שהוא בטח אחד השירים הכי יפים שמישהו אי פעם כתב ושמישהו פעם עיבד.

The Stage Names
stage-names.jpg
"זה רק סיפור חיים, אז אין קליימקס". תאמינו לי, זה המשפט הקולע ביותר למצות את כל האלבום הזה מכל כך הרבה אספקטים ובידיעה שוויל שף הוא סוג של גאון טקסטים, זה גם לא מפתיע שכך נפתח האלבום הבא של אוקרביל. כולו פצצת אינדי-פופ עשירה ואדירה. באלבום הזה, אם השוותי אותם מקודם לווילקו, אפשר לראות אותו בו את היאנקי הוטל פוקסטרוט של הקריירה שלהם. המקום בו הגיטרות החשמליות הפכו טיפה יותר אקספירמנטליות ביחס לעצמם. אצל אוקרביל, כלהקת רוק, הגיטרות החשמליות מעולם לא היו העניין האמיתי. יש רק להקה אחת שאני יכול לחשוב עליה שהתנהגה ככה – הזומביס, אולי להקת הרוק הראשונה בהיסטוריה שאת הגיטריסט שלה שומעים ברבע שיר בכל הקריירה שלהם. אז אוקרביל יצאו מהמקום הקאנטרי-תאטרלי, לקחו קדימה את העוצמה והגיטרות ושילבו אותם באיזו דרמטיות של להקה שלמה ולא רק של סולן, סטייל אלביס קוסטלו בימי האטרקשנז שלו.

מקבץ מאד גדול של שירים היה לוויל שף, שאני בטוח שהתלבט ארוכות האם להוציא אלבום כפול ולהסתכן בחיצי הביקורת הרגילה לאלבומים כפולים ('היה אפשר לעשות מזה אלבום בודד מושלם'), או להוציא אלבום אחד מושלם ועוד אחריו מושלם.
אז זה לא כל כך משנה כי באמת The Stand Ins הוא אלבום מושלם ולמרות שמשהו בקסם המאד אלטרנטיבי ויחודי של שף ולהקתו הלכו לאיבוד לטובת אלבום פופי שנשמע קצת כמו להקות אינדי פיצ'פורק מרגיזות (למרות שהם עצמם לא מרגיזים!) – עדיין מדובר באלבום מושלם שעולה באלף רמות על כל בכייני האינדי האחרים שנמצאים בשטח.

נקודה לשים אליה לב – הומאז'ים. לא רק שהאלבום נפתח בשם של שיר שמחשיד קרבה ללהקת Love (ואפשר למצא את הקרבה הלבבית הזו גם בחלק מהטקסטים), הוא גם לוקח פתאום ל Sloop John B, באמצע של John Allyn Smith, סיפור התאבדותו של המשורר האמריקאי John Berryman, באחד מיציאות הפופ-אקספרימנטל המוזרות של השנים האחרונות.

The Stand Ins
the-stand-ins.jpg
פול מקרטני אמר פעם שהוא ראה את Rubber Soul ואת Revolver כאלבום אחד בעל שני חלקים. לי זה תמיד נשמע מוזר, כי ראבר סול היה הרבה יותר פולקי ו-ריוולוור כבר היה אלבום של פסיכדליה וגיטרות פאז ומשקפי שמש כמו של רוג'ר מקגווין. אבל אפשר להבין שיש קרבה ודמיון באופן כתיבת השירים בשני האלבומים האלה. כל אחד מהם גדול בפני עצמו. אז אני יכול להבין למה השירים מהאלבום הקודם והשירים מ The Stand Ins נכתבו באותו הסשן. אבל זה חלק א' וחלק ב' של להקה שקפצה עוד רמה ולטעמי הגיעה לאלבום המושלם האמיתי הראשון שלה. וזה כל כך מצדיק את תסמונת האלבום החמישי המושלם שאני כל הזמן דבק בה. אני גורס כי כל אלבום ראשון של להקה הוא טוב ויפה ומדהים ומהמם והכל נכון – אבל הוא חמישית מהדרך, כי האלבום החמישי יהיה הדבר האמיתי. זה קרה לווילקו, זה קרה לג'ון מרטין, זה קרה לבילט טו ספיל, זה קרה למטאליקה. אל תתווכחו. זו דעה אישית.

מאז האלבום הקודם הם כבר לא הלהקה הקטנה מטקסס שהם היו באלבומים הראשונים. הם היום עומדים בחוד החנית של להקות האינדי החשובות בעולם, והם עשו את זה בתקופה הכי מסריחה לשוק המוזיקה של העולם והתעשייה הישנה, אבל ההצלחה שלהם והמעמד שלהם בתקופה הזו, ממחישה את אהדת הקהל וההערכה שלו ללהקה. אם אתה מצליח היום, זה הרבה בגלל שהקהל, לא המבקרים העייפים, הכתירו אותך כמלך כשהפיצו אותך בטוויטרפייסבוקלאסטאףאםפנדורה וכו' וכו' וכו' וסיפרו לכל החברים שלהם עליך וכתבו עליך פוסטים ארוכים שלקח שלוש שעות לכתוב, מתוך הערצה עיוורת ללהקה שלך והרצון שכל העולם יכיר אותך.

ולמרות שבאלבום הזה יש שלושה 'פילרים' ובסה"כ רק שמונה שירים, זה אלבום מדהים ומושלם. הוא מקבל את העובדה שהרגלי ההקשבה השתנו ואנשים חיים על שאפל של נגנים, שאפל של ערוצים ושאפל של משימות קטנות במשך היום, שאנשים מקפצים מאחת לשניה בכל רבע שניה. אז הלחץ על הכותב הוא גדול. אתה צריך שכל שיר שלך יהיה עולם ומלואו, יופק טוב, יוגש טוב ובעיקר – ייכתב טוב. לרומנטיקנים שרוצים לשמוע אלבום מהתחלה ועד הסוף, אם כתבת רק שמונה שירים כאלה, תוכל להכניס פילרים. אבל לשאר העולם, לא יהיה אחד שלא יחשוב, שהאלבום החדש שלך בתקופה המבולבלת הפוסט פוסט פוסט מודרניסטית הזו – הוא אלבום מופת. וכן, אני חושב ככה. זה כבר אלבום שלישי שהלהקה הזו משתדרגת כל הזמן באופן ראוי להערצה. התהליך שהלהקה הזו עברה מאד מזכיר את התהליך שעבר סמוג מימי Julius Caesar , דרך Rain On Lens ו-Doctor Came At Dawn, כדי להגיע לאלבומים מושלמים כמו Supper ובטח A River Ain't Much To Love. ההתחלה ככותב שצריך לשים אליו לב, ששוקע בהפקות לו-פאיי מרתקות אך טובעניות ותובעניות, והטיפוס בסולם ההצלחה שמביא גם אולפנים טובים יותר, נדידה למיינסטרים היחסי, כדי להגיע למאסטרפיס שכבר לא יפול על אוזניים ערלות וכל העולם ידע – מי כאן המלך.

ואפילו לא אמרתי מילה על המוזיקה באלבום הזה, וזה לא ממש משנה. כי אני חושב שאם הגעתם עד לכאן, אתם כבר מבינים שמדובר במקבץ טקסטואלי מדהים, שמלווה בלהקה שבאה לשרת שיר, סולן שמגיש את השירים שלו כמו אף אחד אחר, עיבודים עשירים ופשוט חוכמה אדירה שבאה לידי ביטוי במכלול הדברים הזה. נו, לא צריך להגיד כלום מעבר.

אה, כן. ועוד לא אמרתי כלום על Sherwater, הרכב הצד שלהם. שזה בכלל נושא לשיחה אחרת.

Okkervil River, 15.9, בארבי ת"א. מופע פותח – רועי ריק התותח! איזה כבוד לאוקרביל שמישהו כמו רועי פותח הופעה שלהם.
פרטים נוספים.

Tracklist

1. Our Life Is Not a Movie Or Maybe (The Stage Names)
2. Song About a Star (Down The River Of Golden Dreams)
3. Blanket and Crib (Down The River Of Golden Dreams)
4. Lost Coastline (The Stand Ins)
5. It Ends With a Fall (Down The River Of Golden Dreams)
6. Lady Liberty (Don't Fall In Love With Everyone You See)
7. Black Sheep Boy (Black Sheep Boy)
8. A Hand To Take a Hold of The Scene (The Stage Names)
9. Westfall  (Don't Fall In Love With Everyone You See)
10. Black (Black Sheep Boy)
11. The Stand Ins, Two (The Stand Ins)
12. Happy Hearts (Don't Fall In Love With Everyone You See)
13. Pop Lie (The Stand Ins)
14. A Glow (Black Sheep Boy)
15. Okkervil River Song (Don't Fall In Love With Everyone You See)

פעם ראשונה בבלוג? הרשמו לקבלת עדכונים, זה חינם וזה סקסי.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, סקירת אמנים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

16 תגובות על שקר הפופ – חמש סיבות למה אתם חייבים ללכת להופעה של אוקרביל ריבר בעוד שבוע וחצי

  1. מאת רועי כבודי‏:

    שוב נהנה כמו תמיד לקרוא את הבלוג ש'ך

  2. מאת דרור‏:

    יופי. כשאני השוויתי את וויל שף לז'אק ברל צחקו עליי

  3. מאת davecom‏:

    אתה משקיען. פוסט מרשים. תודה.

  4. מאת וינצ'‏:

    תודה, לא הייתי מתנגד שג'ף טווידי בעצמו יתן איזה קטנה בבארבי.

  5. יופי של פוסט! אני מת על הסטייג' ניימס. וגם אני מעריץ גדול של ג'ף טווידי.

  6. מאת שחר‏:

    עזוב, כל החפירה (המשובחת, יש לומר) הזאת לא משתווה לקאבר המופלא שעשית. כן, יאיר שלח לי דמו מדהים של קאבר לאוקרביל ריבר, אבל הוא מתבייש לשבת מול עדשה ולהקליט אותו. ההפסד כולו שלכם.
    ובלי קשר, אכן פוסט מרשים. שכנע אותי לבוא להופעה.

  7. מאת יונתן‏:

    וואו זה פוסט ממש מושקע!
    אני כבר איזו תקופה נכנס מדי פעם וכל פעם שאני פה אני מתרגש לראות כמה השקעה וכוונה טובה יש לך.
    לא הכרתי את הלהקה בכלל אבל אני שומע עכשיו ונהנה מכל רגע
    תודה!

  8. מאת Loial‏:

    אחלה פוסט
    אחלה להקה

    לא כל כך הבנתי בסוף איזה אלבום אתה מעדיף משני האחרונים שלהם. אני חושב ש-The Srage Names הוא הכי טוב שלהם.

    ואי אפשר לדבר על Down the River of Golden Dreams מבלי להזכיר את השיר הכי טוב שלהם – The War Criminal Rises and Speaks.

    והנה עוד מיקסטייפ שלהם למי שמעוניין – http://www.sendspace.com/file/xvu29e
    זה החלק הראשון, והיותר רוקיסטי.

  9. מאת איתמר‏:

    אני לא מת על הלהקה.
    פוסט מושקע.
    ח"ח.

  10. מאת יאיר‏:

    רועי – תודה
    דרור – שאף אחד לא יצחק עליך, יש לו ניחוחות ברל טוטאלים
    דייב-תודה
    עידן – חן חן
    שחר – בוא להופעה, אני אארגן לך סיבוב בקסטייג'
    יונתן – תעשה RSS או מנוי מייל, ככה תשאר תמיד מעודכן ותמיד יהיה לך חבר נאמן
    לויאל – אני הכי אוהב את האחרון. ואתה צודק לגבי the war, הולך להוריד את המיקסטייפ שלך
    איתמר – תודה.

  11. מאת זאבי קציר‏:

    פוסט מעניין מאד, תודה יאיר (-:

  12. מאת ליאור‏:

    תודה על ההשקעה, פוסט מצוין בבלוג מעולה.
    ליאור

  13. מאת שמש שמש‏:

    בזכות האוסף שהכנת החלטתי ללכת להופעה. תודה :-)

  14. מאת y‏:

    טוב.. לא אוהב את המוזיקה של הלהקה הזו למרות הנסיונות . משהו ב "תדר" שלהם לא מדבר אלי. לא נורא. אני מגיב כאן כי בכל זאת נהנתי לקרוא את הכתוב וההתבוננות על המוזיקה והטקסטים באה ממקום שאני אוהב את ה "תדר" שלו. . מאד מעניין (ולא רק) לקרוא .

  15. מאת זמיר‏:

    יאיר – תענוג לקרוא.
    לפני שנה בערך עשיתי לי דיסק עם כל חמשת התקליטים ושמעתי אותו בנסיעות כמה שבועות רצוף. אני חוזר על זה מאז מדי פעם בעונות ובמצבי רוח מסויימים. הם באמת נהדרים.

    אבל הגעתי אליהם אחרי ששמעתי את ההופעה הזו לפני שנתיים (מה שכנראה אומר שהם להקת הופעת טובה לפחות כמו תקליטי האולפן שלהם – לדעתי כמובן) –
    http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=14727366

    יש גם הופעה מהשנה רק של וויל שף (אותה אפשר גם להוריד) כאן –
    http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=102641637&refresh=true

    וגם "נעים בכביש מארחת" עם וויל שף שזה סוג של דברים שתמיד מעניין לשמוע –
    http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=95170954

    ויש עוד (חפשו באתר)…

    שנה טובה והלוואי ובשנה הבאה נוכל לקרוא עוד פוסטים כאלו (ובנסיבות כאלו) על טווידי, מלקמוס, ג'יי פראר, טים קאשר (טוב, זה רק אני)…

  16. מאת Jim‏:

    ואני חשבתי שאני היחיד שהשתעמם בקלקסיקו, טוב לדעת שאני לא לבד

כתיבת תגובה