אלוהים הוא בטח איש בוגי

מינגוס הוא אלבום קצת מוזר. מצד אחד, הוא נשמע כמו שלב הגיוני בהתפתחות של ג'וני מיצ'ל לכיוון הג'אז, משהו שהתחיל עם Hissing Of Summer Lawns, המשיך ל Hejira על שיתוף הפעולה עם ג'אקו פסטוריוס הבסיסט האגדי, דרך אלבום ההופעה החיה עם פסטוריוס ופט מתיני ואחר כך Don Juan’s Reckless Daughter. מצד שני הוא נשמע כמו אלבום חצי אפוי,מהורהר, הכי רחוק מג'וני מיצ'ל כותבת השירים המושלמים. מצד שלישי, זה אלבום עמוס משקל, היות והוא הוקדש כל כולו למוזיקאי הגאון צ'ארלס מינגוס (שגסס ממחלה), ומכיל גם לחנים שלו, שלושה מהם חדשים ואחד מהם קלאסיקה אינסטרומנטלית שמיצ'ל כתבה לה מלים (Goodbye Pork Pie Hat). מצד רביעי, הוא מכיל הקלטות שטח שהיו אמורות להיות פרטיות ולא ברשות הציבור (חגיגות יום ההולדת של מינגוס שבהן שומעים וויכוח בין מינגוס לאשתו (שגם היא בעצם מינגוס). ככה שזה אלבום מוזר.

זה גם אלבום שמכיל את אחד השירים הכי יפים של מיצ'ל God Must Be A Boogieman וגם את אחד השירים ההזויים ביותר שלה The Wolves That Lives  In Lindsey שבו משולבות הקלטות של זאבים חיים מייללים. הבנתם את הנקודה – ג'וני ממשיכה לקיים את ההבטחה 'להשתנות תמיד'.
זה לא אלבום קל ותשכחו מ Big Yellow Taxi או California, זה אלבום מאד 'מפורק' ומהורהר, שבו הגיטרות עמוסות reverb, המיתרים מזמזמים, והקול של מיצ'ל הוא קצת כמו רכבת הרים, מטפס למעלה ונוחת למטה, והמסלול מעוגן בהמון תשוקה ורגש. קונספט האלבום, מעבר לכך שהוקדש למינגוס הגוסס שלא זכה לשמוע אותו, הוא חופש.

כבר ב-Hejira, נוכחנו לראות את ההשתחררות שלה ממסגרות של כתיבת שירים, אבל ב'מינגוס' ניכר שהבחירה הקו הג'אזי המהורהר הזה, הגשים מוזיקלית את מה שהיא ניסתה להעביר – את החופש המזוקק והמתורגם לכדי צלילים . היא הייתה יכולה לשיר באותה מידה על ארנבים וזה היה עובד, כי הקסם טמון בסאונד ובשלווה, וזו הסיבה שהאלבום הזה עובד מדהים. לא עוד שירים-סיפורים, כי אם מקשה אחת של חופש שפורקה לה לשמונה קטעים שמשתלבים נפלא אחד בשני.

נדרשו כמה שנים טובות עד שהפנמתי אותו אבל ללא ספק שבקרב האלבומים האהובים ביותר שלה, אצלי בלב ממוקמים שלושה, כאשר זה אחד מהם ללא ספק. הכיף הגדול באלבום הזה, הוא שהתפקיד שלו הוא קצת כמו מופלטה, לא נוגעים בזה במשך שנה שלמה, אבל בפעם היחידה שכן, זה גן עדן. מינגוס הוא אלבום שלא יאפשר לך להאזין לו פעם אחר פעם, הוא ידרוש את הכבוד שלו, את האווירה והאור המעומעם, הוא ידרוש רוח קרירה בערב קיץ, והוא ידרוש כבוד ויקבל מעמד, ממש כמו צ'ארלס מינגוס עצמו, שכשאלוהים לקח אותו, התחילה מסיבת הבוגי הגדולה.

Joni Mitchell – God Must Be A Boogie Man

Joni Mitchell – The Wolf That Lives In Lindsey

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על אלוהים הוא בטח איש בוגי

  1. מאת יוחאי וולף‏:

    באמת אלבום מוזר ולא ממש התחברתי אליו בזמנו. אולי אנסה שוב. אגב מה דעתך על בתו של דון חואן?

    • מאת Yair Yona‏:

      נסה שוב, בהחלט
      דון חואן, יש לו רגעים, בעיקר ארוך מדי בשביל הנסיוניות שלה,לטעמי. הייתה יכולה לעשות ממנו אלבום קצר בהרבה, וקולע בהרבה

  2. מאת בן‏:

    תמיד כשאני משחק ב"עשרת האלבומים הטובים ביותר" הוא נכנס לרשימה, וככה כבר עשר שנים נראה לי. לטעמי מדובר באלבום מופלא.

    אגב, בדרך כלל זה ממש לא הסגנון שלי – שמעתי בנוסף רק את "בלו" של מיטשל, לא שמעתי את מינגוס בכלל, ןיש לי אומנם שני דיסקים של פסטוריוס, אבל כמעט שזה כל הג'אז שלי.

    יש המלצות להמשך?

    • מאת Yair Yona‏:

      להמשך…של מי? ג'וני? מינגוס? ג'אז? :)
      ג'וני, הרי שמדובר במלכה הבלתי מעורערת. כל אלבום שלה עד מינגוס הוא מומלץ, אבל האהוב עלי ביותר הוא Hejira המופלא, שכל שיר בו הוא פנינה (ופסטוריוס מנגן כמו אלוהים חיים שם).
      מינגוס, בשביל התחלה קח את Mingus Ah Um
      ג'אז – יותר כללי מזה לא תוכל להיות:)

  3. מאת שירה‏:

    לקח לי כמה שנים לגלות את הגרסא שלה לפורקפיי האט, ובכלל לא ידעתי שיש לה אלבום שלם המוקדש לו (ואיכשהו עדיין לא השגתי אותו).. אני אגב באתי מהצד של מינגוס הרבה לפני שהתחלתי להקשיב לג'וני. כמובן שאחרי שראיתי שאנחנו חולקות את אהבתנו לגאון החלטתי שאני צריכה להקשיב לה הרבה יותר. הבעיה היא שאני לא מורידה מוזיקה מהאינטרנט כך שעדיין אין לי בעצם תקליט שלם שלה לצערי.. אולי הגיע הזמן באמת!

כתיבת תגובה