Lenny

-האם שמעתם שאלינור רוזוולט הדביקה את לו גריג בזיבה?
-מה הוא אמר? כמה אכזרי! הוא צריך לרדת כל כך נמוך בשביל לקבל צחוקים?
מה הטעם? זה ממש טעם רע!
– הטעם? הפואנטה? הפואנטה היא ההדחקה של המילה.

ככה, במונולוג הזה על זיבה, מתחיל הפסקול של הסרט Lenny על חייו הסוערים של לני ברוס, בכיכובו של דאסטין הופמן הנפלא. לני ברוס היה הסנדק של הסטנדאפ בארה"ב, אדם שניצל את הבמה בשביל לא רק להצחיק את הקהל, אלא כדי להעביר מסרים פוליטים, לעתים מאד מעוררי מחלוקת לקהל שבא לראות איך אומרים לו בפנים את המילים הגסות לשעתו -'כושי כושי כושי כושי כושי, לסבית לסבית לסבית לסבית'. הזמן הוא תחילת-אמצע הסיקסטיז. במועדוני לילה מנגנים ג'אז, הרואין וקוק שולטים בוורידים ולני ברוס מוביל מהפכה, מצליח להביא עצמו למצב שבכל הופעה שלו נוכחים שוטרים שמחכים שיגיד משהו שאסור לומר בפומבי, ושוב פעם יורד מהבמה, בדרך למעצר. הסיפור, סיפורו של מהפכן בתחומו, אדם שהלכו אחריו רבים (והבולטים בהם ג'ורג' קרלין וביל היקס) עד לסופו הבלתי נמנע.
זה בדיוק הסטנדאפ שאני אוהב, פוליטי, ציני, מושחז, מבקר. אדם שמחזיק בידיו מיקרופון, שאנשים שילמו לראות ולשמוע אותו, צריך לנסות להשפיע לדעתי. לפני כמה ימים היינו במופע סטנדאפ כלשהו, וזה דבר שלא עשיתי בערך 15 שנה ונזכרתי גם למה. אני מייחל ליום שאמצא סטנדאפ פוליטי בסגנון של לני ברוס, רק בעברית, משהו כמו שיהונתן גפן ודני ליטני עשו. עד אז, כנראה שנסתפק בבדיחות על בוכרים מול פרסים, גבר מול אישה, והנמכת הערבי\רוסי\אתיופי. בדיחות סנדלי שורש.

רלף ברנס (Ralph Burns) היה ג'אזיסט שהתחיל לעבוד בשנות הארבעים בביג-בנדס ובשלב מסוים אף ניגן עם Woodie Herman (מהמובילים בסווינג של שנות הארבעים) כפסנתרן בהרכב שלו. הוא הוציא מספר אלבומים לאורך שנות החמישים עד שלאט לאט הביג בנדס דעכו ונעלמו וכך גם בורנס.
כמה הגיוני היה עבור במאי הסרט Bob Fosse לפנות אליו לצורך פסקול.

והפסקול נפלא. חציו מורכב מהקלטות מונולוגים של הופמן מהסרט עצמו, וחציו קטעים מקורים (לצד קטע אחד של מיילס), שנעים בין קברט לג'אז נוקטורנו חושני, מעיין תמהיל ממצה של מועדון לילה טיפוסי בניו יורק, מיוזע ומפתה. זה אלבום קצר, אבל מהנה ומענג, ובעיקר גורם לך לרצות לצרוך עוד מהחוכמה של לני ברוס, אדם שידע, כבר אז בשנות השישים, שאם הנשיא יגיד בפריים טיים טיוי 'כושי כושי כושי כושי', המילה תאבד מהערך שלה ותהפוך להיות רק מילה. ומילים, בשימוש הלא נכון, כידוע, יכולות להביא למוות.

Opening

Time Does It Again

We're All The Same Schmucks

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על Lenny

  1. מאת AWS-1‏:

    סרט נהדר בהחלט… דסטין הופמן באחת תצוגות המשחק הגדולות שלו לדעתי.
    הקטע שהוא מתחנן בפני השופט לתת לו לנסות "להסביר" ולפרט על הקטעים שלו על הבמה ומנסה לדבר איתו בארבע עיניים ישרות ונתקע בקיר של ביורוקרטיה אטומה ושמרנית זה מאותן סצנות שבגללן אני אוהב קולנוע ומשחק.

    אגב,לני ברוס עצמו לפי הקטעים ששמעתי לא היה ממש מצחיק כמו הרבה סטנדאפיסטים אחרים שבאו אחריו, אבל עיקר החשיבות והחלוציות /שלו טמוע בעובדה שהבנאדם בהחלט במו ידיו הפך ושינה לטובה את עניין הצנזורה והחופש ביטוי ב-180 מעלות, ונתן כלי חזק ורב עוצמה בעיקר לשני קומיקאים מבריקים שבאו אחריו המוות שלו שהמשיכו מאיפה שהוא הפסיק…. ג'ורג' קארלין כמובן והגדול מכולם (לדעתי), ריצ'רד פריור.
    אגב דאג סטאנהופ מומלץ בחום אם אתה רוצה קומיקאי פוליטי/חברתי חריף ולא מתפשר.

    נשמע את הפסקול בקרוב, עשית חשק.

כתיבת תגובה