The filth, the beer, the sweat- מאדהאני באים לאכול אותך (+2 דיסקים מתנה לקוראים)

בהתחלה חשבתי לעצמי, לסכם את כל עשרים השנים האחרונות בפוסט אחד.
אחר כך, חשבתי על זה עוד קצת וקלטתי על כמה חומר מדובר, אז החלטתי במקום זה, לתת פרספקטיבה מאד אישית.
מאדהאני באים לארץ ישראל. מביאים אותם מונוקרייב, ב 26.10 לבארבי. אני חושב שמאז ההופעה של Rage בישראל לפני 12(?) שנים, לא התרגשתי ככה מהופעה שבאה לארץ. אני אסביר.
(קודם כל מיקסטייפ. רשימת השירים למטה)

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


להורדת המיקסטייפ (קליק ימני וכו')
mudhoney.jpg

הגראנג' ואני מעולם לא היינו חברים טובים. היה לי את הכבוד שהיה לי לפרל ג'ם הראשונים וקצת לנירוונה, סאונדגרדן תמיד היו להקה משמימה בעיניי, אליס לא ענינו אותי אף פעם, ולצערי את המלווינס וסקרימינג טריז, למרות שאינם גראנג' אבל הם משוייכים לאיזור – גיליתי אותם ממש שנים אחר כך.
בתוך כך, מאדהאני נשארו חיה מוזרה. הם מעולם לא היו גראנג'יסטים במלוא מובן המילה. עכשיו, מכיוון שאין ממש מובן למילה, ואין דין גראנג'יסט אחד כחברו, הסאונד, הסגנון וכתיבת השירים שונים במהותם בין להקה ללהקה, ולכן אי אפשר להגיד שמאדהאני היו חיה מוזרה ככה סתם. אני אסביר.

נירוונה של קורט קוביין הייתה בראשיתה להקת פאנק שלא באה עם מטרות גדולות מדי לחיים. פרל ג'ם הייתה להקה צדקנית אחושרמוטה עוד מהיסוד, מובלת על ידי הדמות הכריזמטית שהיא אדי וודר, עם כתיבת שירים מעולים, אבל מה, היו בכייניים אש.
מאדהאני, שהוקמה כמו כל להקה מסיאטל, על חורבות של 17 להקות אחרות, חשבו שזאת פאזה חולפת. אף אחד שם לא באמת יודע לנגן 'כמו שצריך', בטח לא ברמת הנגנים של פרל ג'ם, הם היו פשוט קבוצת מחוצ'קנים מעפנה ששותה באדווייזר ומלהגים מול סיטקום מטומם בטלוויזיה, וכשהוא נגמר הולכים למחסן כדי לעשות רעש.
mudhoney2.jpg

Ted Nugent שהנהיג את להקת Amboy Dukes, מהלהקות החשובות בדטרויט של הסיקסטיז, היה השפעה על הלהקה. נאג'נט היה איש של פאזים, שלקח בלוז, הכניס אותו למוסך שלו וצבע אותו בפסיכדליה, ויצא Amboy Dukes. לעומתם MC5, גם הם היו דטרויטים, היו האבות המייסדים של Rage
שהזכרתי קודם, והיו בין הלהקות הראשונות, אם לא הראשונה שבהם, שעמדה וצרחה על הבמה כמו ילד עם תסמונת לא ברורה, כשהוא מקדש את האווירה עם התזת נתזי רוק על הקהל, זיעה שניגרת משיער החזה ובירה שנשפכת לכל עבר. מונוטוניקס.
גם איגי פופ והסטוג'ס, דטרויט,  שיחקו אותה סליזי.  הם היו הדבר האמיתי במוזיקה, אבל במקום שאיגי ידידינו יילך וישמין ויתפח למימדי אלוויס כצפוי למי שמשקיע את זמנו בשתיית בירה וניגוב זיעה מבית השחי, הוא הלך והתחטב. הוא היה קצת פוסי, אבל הוא איגי פופ. להקה נוספת שכדאי לשים אליה לב מבחינת דטרויט, היא Grand Funk Railroad. שעשו הארד קור הדוק ועוצמתי.
mc5-kickoutthejams.jpg

דואו הגיטרות של מארק ארם (שירה, גיטרות) וסטיב טרנר (גיטרות) במאדהאני, הוא תוצר ישיר של כל ההשפעות האלה, של עיר המכוניות. תקשיבו לאלבומים הראשונים הטובים של הוויט סטרייפס ותראו את הקו הישיר שמקשר את טד נוג'נט לאיגי פופ, למאדהאני לווייט סטרייפס. גם רוקפור הקליטו בדטרויט, עיר המכוניות, ועשו את האלבום הכי שונה שלהם – Nationwide. יש קסם על העיר הזו. היא פשוטה, קשת-יום, מלוכלכת מפיח ומזיעה ובעיקר אותנטית.
אייזהה תומאס ששיחק בדטרויט וכיכב בה, אי שם בסוף האייטיז, יעיד על כך ממרום גובהו הנמוך, שכל מה שאתה צריך זה נשמה, כל השאר מגיע כתוצר נלווה וישיר.

אז ליבה של מאדהאני לא קיים בכלל בחלק המערבי-צפוני של ארה"ב, בדיכאון והשיממון של סיאטל. מאדהאני היה בכלל להקה מדטרויט בלב ובנפש, שבמקרה גרים כל החיים שלהם בסיאטל! תגלית מרעישה.
ארם וטרנר, לקחו את הלהקה לכיוון הPאנק הלוחמני, עם מסרים כמו Suck You Dry  או Touch Me I'm Sick המונומנטלי ו-Sweet Young Things Ain't Sweet No More. הם היו רעבים בתחילת הקריירה שלהם והיו טוטאלים למוזיקה שלהם, לא כי הם ראו בה את מה שיסדר להם פנסיה, אלא כי השיממון של סיאטל, לפני שפרח לו נוד הגראנג' ותפח לבועת הסבון שהוא נהיה – היה הרבה יותר גרוע. So I might as well just be in a band.
כשהעולם נרעש ממה שקורה בסיאטל, וסאב פופ הפך להיות הגביע הקדוש של הלייבלים העצמאים בארה"ב, עם סיקור בעיתונות הבריטית, ושני בסט סלרים כמו Ten  ו-נוורמיינד, מאדהאני שוב עשו מעשה, ונטשו את הלייבל. אמנם, הם לא הלכו הביתה אלא ללייבל גדול מספיק כמו Reprise, אבל זה קצת משונה וזה מעשה עם הרבה אמירה, לעזוב את הלייבל של החברים שלך בדיוק בזמן ההצלחה שלו. הלייבל הפסיד כסף ומאדהאני רצו להתקדם. הוצעו להם מניות בחברה, רק שיישארו. הם סירבו. לימים הם יצטערו על כך מאד.

במהלך שנות התשעים מאדהאני צברה לעצמה שם להקת קאלט, שרק אנשים שמתעניינים במוזיקה ולא ב'גראנג" כתופעה או טרנד חולף, אשכרה הכירו. נכון שהיה להם את ה-הלהיט שהפנה את עיני העולם לסיאטל – Touch Me I'm Sick, אבל מאז הלהיט הזה, הלהקה לא הוציאה שום להיט משמעותי שיכול היה לתת פייט לפרל ג'ם , נירוונה או סאונדגרדן.
אני לא חושב שהם חיפשו את הפייט, הם חיפשו לעשות את החרא שלהם ולעשות אותו כמו שהם רוצים. אז הם נתנו בראש. אחרי שהוציאו את ה-EP הזכור לטוב Superfuzz Bigmuff, עם אחת העטיפות המושלמות בתולדות הרוק, והוציאו אלבום ראשון נושא את שמם ואת Every Good Boy Deserves Fudge שפשוט זועק לשמיים 'תעשו לי מיקס מחדש באמאשלכם!', הם התקדמו לפיסת הגראג' המחוספסת Piece Of Cake ואז ב 95 הוציאו את האלבום הכי טוב שלהם עד אז My Brother The Cow.

mudhoney95.jpg
באמצע היה גם EP מעולה של חומרים שלא נכנסו לאלבומים אחרים (בגרסת הרימאסטר של my brother, האי.פי מופיע בשלמותו בבונוסים) והם סגרו את העשור עם Tomorrow Hit Today.  הקריירה שלהם די נשארה במקום. מי שהכיר אותם – הכיר אותם ובא להופעות, אבל סטארדום לא היה פה. הם הוציאו אלבום אחרי אלבום בניינטיז וראו את החברים שלהם מהמועדונים של סיאטל נהיים שמנמנים ועושים עוד פסטיבל ענק ועוד פסטיבל ענק, והם נשארו קטנים ואנשי הסוד של יודעי ח"ן בלבד.

שלא תבינו לא נכון, כל האלבומים שהוציאו בניינטיז היו אחד אחד גדולים מהחיים. הגיטרות הבשרניות והחרוכות שלהם והנהמות של מארק ארם שהוא ללא ספק הסולן האהוב עלי ביותר מאיזור הגראנג' (כוסאומו על המילה הזו, אבל אין לי ברירה). אבל הקריירה שלהם לא התרוממה למחוזות מרשימים והם די נשארו במקום. ב-98, עם הוצאת Tomorrow Hit Today, אחד האלבומים הטובים ביותר שלהם, מלא ברולינג סטונז-אקסייל און מיין סטריט בתחושה, וכהרגלם MC5  שמנשבת בין הריפים של הגיטרות – נסגר העשור ונסגרה תקופה ראשונה של מאדהאני.
אני לא יודע מה עשתה הלהקה בין השנים 98 ל-2002, אבל ב 2002 הם הוציאו אלבום משובח Since We've Became Translucent. זו הייתה תקופת שינויים. ראשית, מאט לוקין הבסיסט עזב אותם והוחלף בגיא מדיסון. בסיסט טוב יותר טכנית ורעיונית, שיידע להיות צנוע מספיק וידע מתי לשתוק. כמו כן, הם חזרו לסאב פופ, בשלב הזה כבר לייבל משמעותי הרבה יותר. האלבום החדש סימן תקופה חדשה. השירים עדיין נותנים בראש והגיטרות אותן גיטרות ומארק ארם הוא עדיין אלוהים עלי אדמות, אבל כניסת הסקסופונים בחלק מהשירים, שדומה כאילו קפצו להקלטות מיד אחרי שסיימו להקליט אצל הסטוג'ס, וגיטרה אקוסטית, וכינור – מה זה? מה קרה למבנה הצר והרזה של מאדהאני?
אולי זו התבגרות, אבל מאדהאני עושים מוזיקת nobrainer צעירה ורעננה, כל הזמן. ככה שזו לא התבגרות. כנראה שינוי פאזה. אני לא מצליח לחשוב על אף להקה שאני מכיר שהצליחה לשמור את רוח הנעורים שלה משנת 89, בה נתלקנו ברוח הזו לראשונה, ועד 2002. רוב האנשים היו כבר פורשים לטובת משפחות וקריירות מבטיחות עתיד. לא מאדהאני. מארק ארם אחראי על המחסן של סאב פופ, גיא מדיסון הוא אח במקצועו. לא סקסי בשביל להקת רוק.

1412_medium.jpg

ב-2006  הם הוציאו את הפצצה המכונה Under a Billion Suns והתחילו פתאום לחזור לתודעה. זה לא היה אלבום להיטים. ממש לא. זה היה אלבום עם טקסטים ששווה לשים אליהם לב יותר מבד"כ והוא נשמע כמו כרך ב' של האלבום הקודם עם התקדמות מוזיקלית נוספת לכיוון הרצינות המוזיקלית תוך שמירת הכייף שבעשייה. It's all about fun, תמיד זה היה ככה אצלם. לפני שנה הם הוציאו את The Lucky Ones שסימן חזרה טוטאלית לימים הטובים של My Brother The Cow, אלבום מלוכלך ורזה ופאנקי וסקסי ובנזונה.
אם אתם קוראים את כל זה, יש מצב שאתם מכירים את השם מאדהאני באוויר מאיפשהו, אבל לא עניין אותכם מספיק לשמוע אותם (אולי מבחינת חוסר ענין לציבור שגורם להפסד של מאזינים), אולי לקחתם החלטה שגראנג' נגמר עבורכם לפני 15 שנה ו'אנחנו עכשיו במקום אחר'. אולי אתם לא מכירים את הלהקה בכלל ולא שמעתם עליה ואולי אתם מעריצים שרופים.

לאלו שלא עונים על ההגדרה האחרונה, אני רוצה להצביע על כמה נקודות שצריכות לגרום לכם לבוא להופעה הזו. ראשית, תשכחו מהמושג גראנג', הוא לא קיים, זו לא להקת גראנג', כי לא הייתה 'להקת גראנג'. היו אוסף של להקות שבמקרה היו באותו איזור באותו הזמן ולכולם הייתה חולצת פלאנל, אבל אף להקה  לא באמת הייתה דומה ללהקה אחרת, אבל מאדהאני, היו שונים מכולם. הם היו היחידים שלקחו את הפסיכדליה שמשולבת באנרגיית pאנק מדטרויט, והכניסו בזה רית'ם-נ-בלוז סליזי של הרולינג סטונז. סגנונית, הם היו שונים מהותית.
דבר נוסף, הלהקה היחידה שעוד קיימת מהאיזורים האלה חוץ ממאדהאני עצמה, זו פרל ג'ם. פרל ג'ם, עם מלוא אהבתי לשני האלבומים הראשונים שלהם (במיוחד לשני), זו להקה שכבר שנים מוציאה אלבומים עם שני שירים ששוים להתיחס אליהם. את כל שאר השירים שמענו. מאדהאני, לעומתם נשארו מקוריים כל הזמן, גם אם הם פועלים בתוך הז'אנר הכי לא מקורי והכי רפיטטיבי בעולם, יש להם משהו אחר שתכף ניגע בו. מה זה אומר שכולם התפרקו או התאבדו והם נשארו שם, מוציאים אלבום אחר אלבום אחר אלבום אחר אלבום, והכל נשמע בנזונה? מה הסוד של מאדהאני?

ובכן, טוב ששאלתם.
הסוד של מאדהאני הוא אי ההצלחה. אני מאחל לכל להקה בעולם להיות בעלת הכייף שבעשייה, ליצור לשם הכייף, לא לשים למטרה להיות רוקסטארז ופשוט לעשות ,ולעשות מתוך כייף. מאדהאני לא ציפו לשום דבר ועד היום הם לא מצפים, הם פשוט עושים את מה שכייף להם לעשות, מבלי להתחשב ברצונות של חברת תקליטים או לחצים של מכירות או סיבובי הופעות ענקיים ואצטדיונים של עשרות אלפים. פאק איט, הסולן שלהם עובד במחסן של הלייבל. אין הוכחה טובה מזה.
בכך שהם לא מצליחים ולא נהיים ענקיים, הם לא נהיים שמנים. הם לא מלאים בעצמם, ונשארו נאמנים לעצמם ובכל אלבום שלהם שומעים את זה, את הרעב הזה, את הרצון האדיר לטרוף את העולם, הם מנגנים ושרים כאילו החיים תלויים בזה, אבל לא לוקחים עצמם ברצינות, הכל בקלות.

מהרבה בחינות, מאדהאני היא להקה מושלמת, להקה של חברים שנהנים מהיצירה המשותפת, עושים מוזיקה בת זונה כבר עשרים שנה, ולא נשחקים. היא גם להקה שאין להתבעס שלא באה לישראל לפני עשר שנים, כי מספיק לראות יוטיוב של השנה האחרונה מהופעות הלהקה, כדי להבין כמה זה לא משחק תפקיד ואיך היום בגיל 40 ומשהו, הם עדיין קופצים על הבמה כאילו הם בני עשרים ומשהו.
בואו להופעה הזו. אין לי מניות בהופעה ואני לא מרוויח ממנה כלום. אני מציע לכם לבוא כי זו הופעה שלא תחזור. כמו שחזרתם עם הלסת נפולה מההופעה של איגי פופ, תחשבו על ההופעה של מאדהאני כהופעת ההמשך. הופעה מפוצצת אנרגיות, החדר הזה יעוף באוויר ויישרף עד היסוד.
זו ההזדמנות שלכם, לראות להקה שבאה לזיין אותך ואותך ואותך והיא לא תפסיק במשך שעה ורבע של הופעה. זו ההזדמנות שלך להיות שם כשהקסם הזה קורה. זו ההזדמנות להיות חלק מהקולקטיב המצומצם הזה של אנשים שיגידו עוד עשר שנים ,'כן, אבל שום הופעה שראיתי לא השתוותה להופעה של מאדהאני בבארבי ב 2009, זה שינה לי את התפיסה לגבי איך הופעות חיות צריכות להראות'. וזה יהיה נכון. כי מספר ההופעות שתראו להקה אמיתית ואותנטית על הבמה, הוא לא גדול. בד"כ תראו הפקה, פה תראו אנשים רעבים שבאו לאכול את הפיצה של ההפקה בבק-סטייג' ולרדת על שישיה של הייניקן, כל אחד.

במיוחד לקוראי הבלוג, הצוות של מונוקרייב נתן לי שני עותקים של האלבום האחרון The Lucky Ones, לחלוקה חינם לקוראי הבלוג, לשני מגיבים על הפוסט הזה שיכתבו לי משהו מקורי לגבי למה הוא צריך לקבל את העותק. בתגובה, אל תשכחו לרשום את המייל שלכם (הוא יישאר חסוי), כדי שאוכל ליצור איתכם קשר.
Mudhoney, 26.10, בארבי ת"א. אני לא עומד במתח הזה יותר.

הרשמו לבלוג, זה חינם, מעניין וישפר לכם את איכות החיים.

Mixtape tracklisting

1. Sweet Young Thing Ain't Sweet No More – Live (Superfuzz Bigmuff Delux edition)
2. Dissolve (My Brother The Cow)
3. The Straight Life (Since We've Become Translucent)
4. The Open Mind (The Lucky Ones)
5. You Got It (Superfuzz Bigmuff)
6. Six Two One (Five Dollar Bob's Mock Cooter Stew)
7. Orange Ball-Peen Hammer (My Brother The Cow)
8. Good Enough (Every Good Boy Deserves Fudge)
9. Where Is The Future? (Under a Billion Suns)
10. Let It Slide (Every Good Boy Deserves Fudge)
11. Baby O Baby (Piece Of Cake)
12. Running Loaded (Mudhoney)
13. This Is The Life (Tomorrow Hits Today)
14. What's This Thing (The Lucky Ones)
15. On The Move (Under a Billion Suns)
16. Today, Is A Good Day (My Brother The Cow)
17. Mudride (Superfuzz Bigmuff)
18. Tales Of Terror (The Lucky Ones)
19. In 'N' Out Of Grace (Superfuzz Bigmuff)
20. Touch Me I'm Sick (Superfuzz Bigmuff)

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אמנים, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

33 תגובות על The filth, the beer, the sweat- מאדהאני באים לאכול אותך (+2 דיסקים מתנה לקוראים)

  1. מאת יותם‏:

    לי מגיע כרטיס כי מאדהאני תמיד היו אצלי חור בהשכלה, וההופעה תהיה דרך טובה לסתום אותו.
    תודה :]

  2. מאת יותם‏:

    אה, אופס, דיסק, לא כרטיס.

  3. מאת ליאת‏:

    מ-ה נסגר איתך בנאדם?!
    א-ם יש לך דיסק חינם תמיד נותנים לליאת!
    ד-רך אגב, מאד אהבתי את הסקירה
    ה-יא הזכירה לי למה אני אוהבת את הלהקה
    א-בל אני לא מסכימה איתך שאין דבר כזה גראנג'
    נ-דבר על זה בהזדמנות, ולסיום
    י-ש לי את כל האלבומים חוץ מהאחרון.. אז תהיה נחמד :)

  4. מאת Jack-In-Box‏:

    לי מגיע את הדיסק כי גראנג' זה לא "הגדרה מוזיקלית" כפי שהרבה טוענים ושוגים. גראנג' זה בסה"כ כינוי ללהקות שהגיעו מסיטאל וסביבתה בסוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים. כמו שסופט מאשין לא היו דומים לפינק פלויד, שלא היו דומים ל Tomorrow בסצינת האנדרגראונד של לונדון, כך גם נירוונה זה לא פרל ג'ם, ופרל ג'ם זה לא מאדהאני. מה לעשות שללא מעט אנשים יש אינטרס לפשט ולהכליל, ובפרט עיתונאים, אבל לא צריך גם להטיף באופן משיחי נגד המונח "גראנג'". הרי בסה"כ רוב החבר'ה האלה היו מטונפים, לפחות בתחילת דרכם, ולי זה מספיק. ולגבי הדיסק, אני מקווה שלמאדהאני יש עדיין את הגראנג' הזה מאחורי האוזניים, או לפחות בדיסטורשן של הגיטרה, ואני חושב שמגיע לי לבדוק את זה בעצמי :-)

  5. מאת יובל אראל‏:

    מכיוון שמאז שראיתי את ג'אט סאם לא נתקלתי בלהקת רוק עסיסית כל כך…נראה לי שהמלצתך עשויה לרענן אותי, אני סבור שדיסק יהווה מקור מצויין להאזנה למוסיקה של דובשני הבוץ….:-)

  6. מאת מורין‏:

    Good morning dear, I think I'm losing it
    Can't find my way and I'm, I'm getting used to it
    Sun refused to shine on this side of the street
    I'm not recognizing anyone I meet

    good enough reason don'tcha think ?
    :))

  7. מאת עידו משב‏:

    אני חושב שמגיע לי העותק הזה כי :

    1. אני רעב.
    2.מאוד
    3.אני נמצא בעבודה מונוטונית.
    4.מאוד.
    5.חברה שלי עוברת לירושלים.
    6.ביום שלישי.
    7.מחירי הדיסקים בארץ יותר יקרים מילד קמבודי.
    8.במבצע.
    9.כי אני רק מטרים שבעים בעולם של מטר תשעים.

  8. מאת צחי‏:

    רק חבל שההופעה תבוטל יום לפני עקב מכירת כרטיסים דלה.

  9. מאת קסטה‏:

    אשמח מאוד לקבל דיסק, לא מכירה חומרים שלהם, כל הכתבות האחרונות עשו לי חשק
    אני לא לוחצת על שום יוטיוב ולא מורידה אלבומים שלהם עד שידיע הדיסק מתנה ואז נתחיל בפרוייקט. בקיצור הדיסק הזה יהיה תמריץ לעבודת מחקר יסודית, מצווה גדולה.

  10. מאת אמיר‏:

    נראה לי שמגיע לי העותק כי שמעתי בערך כל להקת גראנג' גדולה (ואני מעריץ שרוף של אליס אין צ'יינס, נירוונה וגם של סאונדגרדן ופרל ג'אם) ורק למדהאני מעולם לא הצלחתי "להיכנס" מעבר לשיר Touch Me I'm Sick.

  11. מאת מיכל‏:

    (המיקסטייפ ממש עושה חשק! אבל זאת לא "הסיבה" שלי)

    חבר אמר לי לפני בערך שבוע שאני לא יכולה להיות גם טבעונית וגם רוקרית.
    נראה לי שהדיסק הזה יהיה קלף חזק לטובתי :)

    נתראה בהופעה, בכל אופן.

  12. מאת זמיר‏:

    כרגיל יאיר – פוסט נפלא.
    ולגמרי במקרה, גם לי יש פרספקטיבה אישית —
    מספטמבר 1990 עד אפריל 1991 גרתי בסיאטל. זה היה באמצע טיול של שנה בארה"ב אבל לא היה מתוכנן כי לא הכרתי את הסצנה המקומית למרות שהאזנתי בקביעות להפסקת 10 של מיכל ניב הנהדרת פחות או יותר מיומה הראשון – וכמו שכבר ניתן להבין אחת החוויות הגדולות בחיי.
    כמובן שבאותה תקופה לא היו ישראלים בעיר, ולכן עבדתי עם חבר'ה שנראו, דיברו והתנהגו בדיוק כמו שאפשר לדמיין, לחלקם היו להקות, חלקם למדו באחד מבתי הספר הרבים למשחק בעיר וחלקם פשוט ברחו מהבית כמעט מכל מקום שאפשר לחשוב עליו בארה"ב בכדי להגיע לעיר נהדרת וצעירה מאוד.
    אז עבדנו די קשה בכדי שנוכל להגיע לאלסקה באביב, אבל גם הלכתי לכמה וכמה הופעות (כן, גם למאדהאני, סקרימינג טריז, Husker Du שעוד הופיעו אז ועוד כמה שמות שהספקתי לשכוח מאז…) ובכלל היה אושר גדול. סיאטל של אותה תקופה לא היתה משמימה בכלל, וההתפוצצות של הלהקות שיצאו משם בתקופה ההיא לא היתה מקרית בכלל. זאת עיר נהדרת חוץ מזה (סוג של סן-פרנסיסקו של ה-Pacific North-West) – וגם עם המון גשם…

    ההופעה תהיה פיצוץ כמובן, זה בטוח לגמרי.

  13. מאת יאיר‏:

    זמיר – תודה
    לגבי סיאטל המשמימה, אני מתייחס למה שהמקומים עצמם אמרו על העיר שלהם, שהלהקות בה נוצרו כתוצאה משממון של עיר קטנה ושולית בארה"ב, כפי שתועדו בסרט המצוין Hype.

  14. מאת זמיר‏:

    היי יאיר, מן הסתם כתוצאה מן השיממון אכן נוצרו הלהקות, רק שאז – לפחות לתקופה מסויימת – כבר לא היה שיממון ולכן זה היה גם כל כך נפלא. כי זה מה שהיה שם (בניגוד לערים גדולות אחרות שם יש הרבה דברים "תרבותיים" נוספים) ואז נמשכו עוד צעירים ועוד להקות.
    אין לינק להורדת ה-Mixtape?

  15. מאת יאיר‏:

    זמיר – עכשיו אפשר להוריד, תודה שהזכרת לי

  16. מאת שלומי‏:

    רק עכשיו שמעתי שהם באים – אך אין לי עניין בדיסק או בהופעה. לפני עשור הגוררתי תקופה בדרום קליפורניה, ומאדהאני הופיעו בסביבה מספר פעמים, אך הם כבר ממש לא עניינו אותי ולא טרחתי ללכת.
    קצת backtraking – אם הייתם שואלים אותי בשנת 91 מי הלהקה הטובה בעולם, ללא ספק הייתי משיב מאדהאני. הייתי מוטרף על כל מה שהם הוציאו בשנים אלו. המשכתי לאהוב אותם גם כשעזבו את סאב-פופ; Piece of Cake שיצא ב- 93 היה מצוין, למרות שלא עמד בסטנדרים של החומרים הקודמים.
    ואז באה הנפילה הגדולה – קודם ה- EP החמוד אך בלתי משמעותי, ואז ב- 95, עם הוצאת My Brother the Cow, בא גט הכריתות שלי מהלהקה. ב-ז-י-ו-ן של אלבום. כלום אין בו, ממש כלום. כאילו הלהקה ברגע אחד איבדה את כל הכישרון והקסם. בעקבות כך איבדתי עניין טוטלית בלהקה. לפני כמה שנים שמעתי לראשונה את Tomorrow Hit Today, נחמד – בטח עדיף על MBTC, אך בשום פנים לא חזרה לימיה הגדולים של הלהקה. הקטעים ששמעתי משלוש האלבומים שהם הוציאו בעשור ממש לא מעניינים ולא עשו חשק.
    זהו, זו להקה שכבר המון שנים משמשים כ- nostalgia act, לכו ל- youtube ותיווכחו שמה שמחכה לכם בבארבי ממש לא צפוי להיות מסעיר.

    ולבחור שכתב שראה את Husker Du בסיאטל ב- 90-91, כנראה התבלבלת, הם התפרקו ב- 87.

  17. מאת זמיר‏:

    שלומי –
    נכון – רק Bob Mould קצת לפני Sugar (וגם גראנט הארט לחוד).
    תודה על התיקון.

  18. מאת עידו שחם‏:

    באמת שומעים חזק את ההשפעות הדטרויטיוט על מדהאני, במיוחד איגי והסטוג'ס הגדולים. טוב, בעצם על מי הם לא השפיעו? ואולי תתעצבן לשמוע את זה, אבל בכל זאת הסאונד הוא גראנג'י והמקום והתקופה והתכנים מתאימים גם הם. אין שום דבר רע בזה.

    כך או כך תודה על המיקסטייפ! מיקסטייפים הטרום הופעה שלך הם מפעל מבורך ביותר.

  19. מאת רנן‏:

    יאיר היקר,

    תודה על הדבר הכה מושקע הזה. אני סוגר חורים ברגעים אלו ממש עם המיקסטייפ. אתה לא מבין איזו הופעה מחכה לנו, אתה פשוט לא מבין. הנה טעימה מההופעה שלהם בלונדון השבוע:
    http://www.youtube.com/watch?v=05Cq5p9-OJg

    רנן.

  20. מאת יאיר‏:

    רנן – דווקא יש לי הרגשה…וידאו משובח!
    ואגב, תגובתך אינה נכנסת להגרלה אז תפסיק לנסות.

  21. מאת רנן‏:

    שיט, חשבתי שאוכל לעבוד על המערכת.

  22. מאת doutback‏:

    יאיר!

    ten של פרל ג'אם מעולם לא יצא בסאב פופ אלא ב epic
    וגם נוורמיינד לדעתי יצא בgeffen….חוצמזה אחלה סיקור – החכמתי.

    תביא דיסק.

  23. מאת רון שריג‏:

    גיסנו זה נשמע אחלה, הסקירה שלך שיכנעה אותי להגיע להופעה
    ובנוסף אם אקבל דיסק צ'ופר שמחת בית השואבה תהיה רק משחק מקדים

  24. מאת יאיר‏:

    doubtback – נכון לגמרי, התיייחסתי לסאב פופ בתור המעוז לסצינה, והאלבום הראשון של נירוונה אכן יצא שם. אחר כך בא דיוויד גפן, זרק את התינוק האומלל למים והשאר היסטוריה.

  25. מאת ליאור‏:

    אחלה פוסט – תודה – למדתי והחכמתי

  26. מאת אסא‏:

    מגיע לי דיסק שלהם כי אני לא מכיר את פרל ג'אם

  27. מאת udini‏:

    פששששששש
    חמור מאוד
    תודה

  28. מאת Noa Kristi‏:

    I totally NEED this cd
    I would sell my soul to Dave Grohl (you know, in "tenacious D- the pick of destiny") to get it.
    for real

  29. מאת Qube‏:

    יצאתי פארש ולא כתבתי על הלהקה כהבטחתי, אולי בשבת הזו, כשכבר לא יהיה בזה חר…:)

    רק רציתי לבקש הבהרות על שרבוב האלבום Piece of Cake לצד Baby O Baby במיקסטייפ. עד כמה שאני זוכר, זהו בי-סייד שנכלל באחד מעשרות האוספים שלהם, שיצא גם באוסף הכפול March to Fuzz. אני לא זוכר אותו באלבום, אלא אם פספסתי ויצאה עוד איזו מהדורה דלוקס עמוסת כל טוב.

    (אגב, הכותרת שלך מזכירה לי את משפט הפתיחה שלהם לפני ההופעה במרקטהאלה בהמבורג, כפי שהוקלט בבוטלג בשם זה…
    We're Mudhoney & we're gonna rock you!!! )

  30. מאת דני לו‏:

    ההגרלה עוד רלוונטית?

    לי מגיע את הדיסק,
    כי בניגוד לרוב חובבי מדהאני שהשמיצו את אלבום הקאמבק הזה,
    אני ממש ממש אהבתי אותו(!)

  31. מאת יאיר‏:

    דני, לא (לו), ההגרלה הסתיימה
    וגם אני חושב שזה אלבום גדול.

    אבי – זהו אכן בי סייד, אבל במהדורה הבריטית של piece, יש המון בונוסים, שמאחדים כמה וכמה מהבי סיידים. כמו שהאי פי שלהם five dollar bob (המעולה!), נמצא במלואו ב my brother

  32. פינגבאק: פוסט לא טראומטי

  33. פינגבאק: ‫פוסט לא טראומטי‬ | Omemo

כתיבת תגובה