מלים שמעבירות מהלב את מה שהמוח לא מסוגל לייצר

סטיב טיבטס

סטיב טיבטס (Steve Tibbetts) הוא אחד הגיטריסטים היותר מסקרנים שאני מכיר. אמנם הוא היה חתום בלייבל ECM שמזוהה עם ג'אז מאד מסוים, לייבל עם פנים וגישה וסאונד, אבל סטיב טיבטס הוא עוף מוזר ללייבל הזה.
הוא גם לא מוזיקאי שאפשר לקטלג אותו בצורה מסוימת, למורת רוחם של עיתונאים ובלוגרים מסוג זה. יש לו ג'אז אבל יש לו צד שלם של אקספרימנטליות בסאונד. יש בו רוק אבל הוא טובל את כל הגוף שלו במוזיקת עולם (מה זה לעזאזל). הוא מוזיקאי לא קל לעיכול, החומרים שלו לא פשוטים ולא נגישים, ולא בגלל שהם קיצונים, אלא בגלל שהם שונים, מביאים איתם טעם וריח אחרים, לא מכאן ולא משום מקום בעולם. המלודיות שלו מוזרות, העיבודים שלו, מרובי הפרקשן, הם מוזרים והסאונד שלו מוזר. מכירים את המוזיקאים שאומרים עליהם שהם משתמשים באולפן ככלי נגינה – סטיב טיבטס הוא כזה בדיוק.

Safe Journey הוא האלבום הרביעי שלו. זה מאד קשה לי להסביר מה בדיוק עובד באלבום הזה עבורי ומה עושה אותו כל כך מיוחד. יש בו מעין אפלה מדברית שמגיעה מכלי ההקשה מצד אחד שמשולבים בטקסטורות סאונד מהגיטרה החשמלית שלו, ומצד שני יש בו את הגיטרה שחופרת את הקטע הראשון באלבום, שיוצקת טעם אחר ושונה לחלוטין לאלבום.
כשאני מקשיב לקטע Running, הוא כל כך יפה ומיוחד וצבעוני, עד שרצות לי תמונות בראש של מצד אחד מהגרים רעבים בגבול ומצד שני חמלה אדירה, אופטימיות ושמחה, חגיגה של חיים וחיבור לאדם.

אני לא בטוח שאני יכול להגיד יותר מזה על אלבום כל כך מהפנט ביופי שלו. לפעמים, יופי מוזיקלי מכה לך בפנים בצורה כזו, שאתה צריך יום שלם עם סאונד של שקט עבה (כפי שהמציא את המושג בוב וויר) כדי לנסות לעבור אותו. פאק, אני מקשיב ל Night Again ונדפק ממנו תוך כדי שאני כותב.
זה לא אלבום לשנת 2012, אסור להקשיב לו בדרך. צריך למצא פינה, להקדיש את הארבעים דקות האלה ולצלול לעולם יותר יפה ממה שיכולתם לדמיין. אולי אני מגזים, אבל בכתיבת פוסט מתוך זרם תודעה, המילים אמורות להעביר מהלב, את מה שהמוח לא מסוגל לייצר.

 לקריאה נוספת באתר של סטיב טיבטס

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, סקירת אמנים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה