ג'ורג' האריסון – Extra Texture

Extra Texture הוא אלבום מיוחד ומעניין.
יצא בשנת 1975, זהו אלבום הסולו החמישי של ג'ורג' האריסון ואחד משני האלבומים שמקבלים הכי פחות התייחסות בקטלוג שלו (השני הוא Gone Troppo מ 82).
כדי לצלול לאלבום הזה בואו נדבר על כמה עניינים אחרים שקדמו לו.
ג'ורג' הרי ידוע בתור הביטל שלקח את המסע הרוחני עד לקצה, זנח את הנצרות הקתולית שעל ברכיה התחנך ואימץ את ההינדו והלך עם ראווי שנקר. ראווי  שנקר לא היה רק המוזיקאי הגאון שהדליק את האריסון על סיטאר. הסיטאר נזנח יחסית מהר בחייו של האריסון (כשקלט שכל ילד בן 12 בהודו מנגן סיטאר יותר טוב מאיך שג'ורג' ינגן אי פעם), ראווי שנקר היה בעיקר מנטור וזה שהכניס אותו עמוק יותר לעולם הרוח.

התגלית של עולם הרוח עבור האריסון הייתה מקור אושר ושמחה, כמו לכל חוזר בתשובה. תחתיה נכתבו שירים נפלאים כמו Here Comes The Sun ותקליטים מופלאים כמו All Things Must Pass, Living In The Material World. החמלה שהביא עולם הרוח הייתה הרוח שנשבה במפרשיו כשהרים את הקונצרט למען בנגלדש בשנת 1971, והיה קונצרט הצדקה הראשון מסוגו.

אבל, כמו שג'ורג' למד בעולם הרוח –  הכל במעגלים. ואז הגיע הזבנג. אלבומו משנת 1974, Dark Horse קיבל זבנגים בביקורות, כינו אותו תקליט הפוסט-ביטלס הגרוע ביותר שיצא. הקול שלו נפגם וההופעות שלו נשמעו רע מאד.
הסיבוב של Dark Horse כלל גם את חלוקת הערב עם ראווי שנקר שהביא איתו את סקשן של מוזיקה הודית. לקהל, עם כל הסבלנות שלו לסמלים הינדים ולמזמורי הקרישנה של האריסון – זה כבר היה יותר מדי.

בחיים הפרטיים שלו, חברו הטוב אריק קלפטון ואשתו של האריסון פטי בויד מאד התקרבו, ובשנת 74 בויד והאריסון נפרדו, והיא הלכה עם אריק.
ג'ורג' היה אולי אדם העולם ועבד קשה על להתמסר לרוח ולהתעלות, אבל אין ספק שפרידה כזו לטובת חברך הטוב, מצלקת. היא, מצידה סיפרה שלקוקאין בחיים של ג'ורג' הייתה אחיזה גדולה בתקופה הזו וסיפרה שהוא שינה אותו והקשיח לו את הלב. ג'ורג' גם ככה היה איש חסר גבולות שלא שמר את עצמו בתוך המכנסים והסתובב. בסוף היא עזבה.

george-harrison-extra-texture
על הגחון, כנוע ופגוע מכל זה, ובנחיתה קשה מאד מההיי הרוחני שליווה אותו בשנים 1967-1974, ג'ורג' כתב את השירים ל Extra Texture.
השירים עצמם הם הרבה פחות רוקנרול, או אפילו פולק-רוק מהאיזורים של בוב דילן. זו גם הייתה הביקורת המרכזית עליו כשיצא האלבום – איפה ג'ורג' הגיטריסט?
ובכן הוא הפך יותר מלנכולי, מהורהר ואפילו קצת זהיר, ואולי זו הסיבה שזהו האלבום הראשון שאף שיר בו לא עוסק בקרישנה ובאמונת הזן-בודהיזם שלו, זולת סמל ה-OM על העטיפה.
In this world made of stone
Such a long, long way to go
And such a long way from OM
(World Of Stone)
האלבום הוקלט בארה"ב ולא באנגליה כפי שהיה רגיל, ואולי הריחוק הגיאוגרפי הזה הביא גם ריחוק מהלב. ואולי זה, כאמור, הקוקאין.
ואם הזכרנו את העטיפה, יש בה משהו מוזר. מתחת לחלק הקדמי מתחבאת תמונה קצת מטופשת של ג'ורג', עם הכיתוב OHNOTHIMAGAIN, כאילו בצורה של צחוקים, הוא מעביר חוסר בטחון גדול. האם מישהו עוד רוצה לשמוע אותי? האם למישהו יש סבלנות אלי?
יש מלא בדיחות קטנות על העטיפה כמו ציור של תפוח נגוס (בהומאג' לכך שזהו אלבומו האחרון עבור חברת APPLE) ובמקומות שבהן נכנסות דחקות למוזיקה, שם אני מרגיש שיש ניתוק ופחד וכאב להרגיש. בטח אצל אדם כל כך מחובר, נוכח ועוצמתי כמו האריסון.
texturesrodek

כמעט שאי אפשר לשמוע באלבום את יכולת הגיטרה הנפלאה של ג'ורג', ההפקה היא מאד soul, כפי שאמר ג'ורג' – מאד מושפעת מ Smokey Robinson ותוסיפו את סטיבי וונדר למשוואת ההשפעות. להקת הליווי גדולה, אבל אין יותר את הגודש הפיל ספקטורי הזה או התפיסה הבטוחה בעצמה של סאונד גדול ועשיר.
לא, מדובר באלבום צנוע, שנשמע אמנם מעולה וגדול, אבל בעיקר – נשמר ונזהר והלב חצי-פתוח.
טקסטואלית הוא מרפרף עם שירים מהעבר, כשהוא שר על This Guitar Can't Keep From Crying . הוא מספר שם שגם כשהוא היה שמח את השמחה הגדולה של חייו, הגיטרה שלו לא מפסיקה לייבב. תמיד, כמאמר גארי מור, יש לו את הבלוז. ב- Grey Cloudy Lies, יש אולי את הטקסט העצוב ביותר שלו :
Now I only want to live With no teardrops in my eyes
But at times it feels like no chance
No clear blue skies
Grey cloudy lies

אבל שלא תטעו, האלבום הזה הוא חי ונושם, לא מלנכולי משותק. הוא נפתח עם קטע גוספל אדיר שנכתב לתקליט הראשון שלו עבור רוני ספקטור והוא אכן נשמע גדול כמו לוויתן בולעני. הוא מכיל את רגעי ה Soul היפים האלה כמו OOh Baby, או Tired Of Midnight Blue (שזה אחד הקטעים הכי יפים של ג'ורג', והכי לא מוכרים) והוא מכיל גם הרגעים המכונסים האלה כמו ב World Of Stone.

Extra Texture, כאלבום שלם, הוא אלבומו הטוב האחרון של האריסון – מתחילתו ועד סופו למרות filler קטן וקצת מיותר באמצע, בטח עד שיצא Gone Troppo. ממליץ לכם בחום רב לבדוק את ג'ורג' הפחות מוכר, שכשהוא נח מהצ'אנטים שלו, מתגלה האדם השברירי והמאד בודד שהיה האריסון – שעם כל השתייכותו ל'עולם', נלחם כמו כל אדם, למצא את הפינה השקטה שלו עם עצמו. לפעמים מצא אותה בשמיים ואז הוא היה האור שמאיר את העולם, ולפעמים הוא היה באדמה וכתב שירי בדיחה מטופשים כמו His Name Is Legs ולא הצליח להמלט מהסרקסטיות ומהייאוש האנגלי השקט ההוא.
George Harrison – Tired Of Midnight Blue

George Harrison – You

George Harrison – This Guitar (Can't Keep From Cryi

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אמנים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על ג'ורג' האריסון – Extra Texture

  1. מאת יואב‏:

    "אלבומו הטוב האחרון של האריסון" – ואני דווקא נורא אוהב את "Cloud Nine".
    רשימה יפה.

  2. פינגבאק: אדם. [מיקסטייפ ג'ורג' האריסון] | Small Town Romance

כתיבת תגובה