קשה באימונים, אבל עוד יותר קשה בקרב – המרוץ לצמרת של C Joynes

בעולמנו אנו, החיים של יוצר הם קלים מאד מצד אחד, בזכות היכולת להקליט בחדר השינה ולהפיץ את המוזיקה בכל העולם בקלות. ז'אנרים מוזיקליים שהיו ספציפיים ותלויי מיקום גיאוגרפי, מתרחבים והופכים להיות נחלת הכלל בצורה קלה יותר ואם פעם היית צריך להיות תאילנדי כדי לאהוב פסיכדליה תאילנדית, או לפחות אספן בלתי נלאה של הז'אנר, היום אתה פשוט יכול לגשת לאינטרנט וללמוד את כל מה שצריך על הז'אנר. מה שהיה פעם שייך לאליטה, היום הופך להיות נחלת הכלל.

אסכולת פרנקפורט שקראה תיגר על השליטה של המעמד השליט, הבורגני באמצעי התקשורת, וביקשה לשמר את התרבות הגבוהה, האליטיסטית, לעצמה – נחרבה כליל והיום, למרות שהפופ הטראשי שולט בכל מקום ומשוחח פנים אל פנים מול המכנה המשותף הנמוך ביותר, לכל אחד יש את האפשרות לגלות את התרבות הגבוהה, לצרוך אותה ואולי ליצור בתחומה. זה יכול לפתח אותה במקום אחד אבל זה יכול לדרדר אותה כשאנשים לא מפותחים דיים מתעסקים בה וכך כל גיטריסט זב חותם עם אפקט Delay יכול לעשות 'פוסט רוק'. אבל בסיכומו של דבר – אם אתה יוצר בעידן הנוכחי, אתה יכול להגיע לכל בית בעולם המערבי שיש לו מחשב, רק צריך להיות מתוחכם כדי להיכנס לצוהר הזה

מצד שני, החיים של היוצר הם מאד קשים כי התחרות היא רבה ואם פעם מעמדה של להקת רוק כלשהי היה גבוה כי הם 'נשמעים בדיוק כמו XTC, רק מקומיים' – היום יש כל כך הרבה להקות שפתאום גילו את XTC והגילוי הזה יוצר גל של אמני-חיקוי, כי המקור הפך להיות גלוי ורכושו של נחלת הכלל.
אותו תהליך עבר גם עלי, כמוזיקאי. יום אחד נכחתי בהופעה של ג'ק רוז, וזה היה קצת אחרי ששמעתי את אלבום הסולו הראשון של גלן ג'ונס והשילוב של שני הגילויים האלה, הפך את היוצרות ואת היוצר והתחלתי לכתוב מוזיקה בסגנון שאני עושה כיום. פתאום, רבים הגיטריסטים שצמחו, ממש כמוני, והושפעו עמוקות מיוצרים כמו ג'ון פאהי או רובי באשו וכל איזור הלייבל Takoma. כל כך הרבה יוצרים בגל החדש הזה של גיטריסטים שחרטו על הקיר שלהם את המשפט How Bluegrass Music Destroyed My Life שטבע פאהי, עד שקשה לשים את האצבע ולהבדיל ביניהם למאזין הלא משופשף ז'אנרית וכך חשופים אני ושכמותי לקיטונות תקשורתיות על היותנו מעתיקני ג'ון פאהי.

לי זה לא כל כך אכפת, אולי לאחרים כן, אבל צריך להקשיב קשב מרוכז ועמוק כדי למצוא את הדקויות בין יוצר ליוצר, כדי שגל הקיטונות הזה יעבור והתקשורת תוכל לקבל את העובדה שלא כל אחד ממציא סגנון חדש, אבל כל אחד משתדל שתהיה לו אמירה. לא כל אחד שמנגן סקסופון פרי-ג'אז הוא חקיין ג'ון קולטריין, ולאלברט איילר, אורנט קולמן, או פרעה סנדרס, יש כבוד משל עצמם כיוצרים, אפילו שהשפעתו של הכהן הגדול ברורה ומיידית.
C Joynes Cover artwork:Layout 1

C Joynes הוא גיטריסט-יוצר שפועל באיזורי הגיטרת-ג'ון-פאהי ולכן הוא חשוף לביקורות, כמוני, כמו גלן ג'ונס, בן ריינולדס, ג'ק רוז והגיטריסטים שעוד לא הוציאו אלבום אבל מתאמנים קשות על להפריד את האגודל שלהם משאר היד, כדי לתפוס את הטכניקה.
באלבומו החדש, השני במספר – Revenants, Prodigies and the Restless Dead, ג'ויינס מצליח להמנע באופן טוטאלית מליפול למלכודות תעתיקי-פאהי המסוכנות הללו, כשהוא מצליח לרקוח אלבום מלא דמיון, השראות מכיוונים שונים, הליכה בתלם המסורתי תוך כדי שימוש בחדשנות סאונד וגישה למוזיקה שדי קשה להמציא אותה מחדש.

cjoynes

האלבום, שיצא בלייבל המשובח עד כדי כאב Bo’Weavil Recordings על גבי דיסק ובמהדורה מוגבלת על גבי וויניל בלייבל Immune שכבר כתבתי עליו כאן, מסתמן להיות אחד האלבומים הטובים של השנה בז'אנר הזה ועוד בשנה שג'ק רוז הוציא שני אלבומים, גלן ג'ונס אחד ובן ריינולדס אחד. תענוג של שנה.
Pretty Little Divorce שפותח את האלבום, הוא הצצה נפלאה לתוך נפש דמיונית ומשרת את אופי הנסיעה בכביש ארוך, כולו ישר ומתמשך, ומדי פעם נכנסות פניות ימינה או שמאלה, קטנות שלא משנות את כיוון הנסיעה ואופי הדרך, הצ'לו שנכנס פתאום באמצע עם הדרון הנמוך, והבנג'ו שמקפיץ את ההאזנה למקומות אחרים לגמרי, הופכים את פתיחת האלבום לאקספוזיציה מרתקת לתוך מסע ארוך יותר שיופיו עוד לא ניכר לגמרי בתחילתו. Mob Happy הוא קטע סלייד מאד פאהי אך עם מספיק אופי משלו ויצירתיות שלא ליפול למלכודת הדבש ההיא שהזכרתי קודם אבל I Love You Funny Huji, עם תחושת תיבת הנגינה הקסומה שלו והמנדולינות הקטנות הופכות את הקטע לייחודי באזור אלבומי הגיטרות העכשוויים ומצהירים על פיתוח חדש של הבלוז האמריקאי שממנו שאובה ההשפעה העיקרית לאלבום, ולוקחים להייקו יפני, קינה שמחה וצוהלת.

Nyambai Sawmill הוא כבר יציאה אחרת, קומפלקס של רעשי דוברו מובלים על ידי מלודיה שלא מצליחה לפרוץ את האופי הריתמי של הקטע. אני רואה את ג'וינס בדמיון יושב ומתופף על גוף הפח של הדוברו או על עור הסנר של הבנג'ו, בשמחה שבטית שמזכירה איזו תפילת גשם. הפינגרפיקינג החשמלי של Bones For Dogsi, שעובד עם אפקט חזק של Pan (מעבר הסיגנל מרמקול ימין לרמקול שמאל ובחזרה), מזכיר לי מאד האלבום Ecim של Cul De Sac ואני חושב שג'וינס עשה את זה במודע באופן מחוותי. Poison On The Well הוא יציאה לכיוון הפריק-פולק של השנים האחרונות, עם החבורה של ה'אספרס' שיושבת ברקע הדמיוני, והרכבים כמו Arborea שקופצים לראש. היציאה המפתיעה של האלבום צריכה להיות The Autumn Leaves, משחק מילים משעשע על קאוור קצת ביזארי לסטנדרט הג'אז שכבר חשבתי שלעסו אותו מכל הכיוונים ובאמת אין לאן לקחת אותו מכאן, אבל מסתבר שיש.
האלבום החדש של C Joynes הוא קומפוסט מרתק של צלילים, צבעים ודמיון רב, של יוצר מרתק שלוקח את השפעות הפולק הבריטי הטבועות ב DNA, יחד עם הבלוז של הדלתא וג'ון פאהי, ומרכיב אלבום משובח ומעורר השראה, רב רבדים שממש לפני סוף השנה והעשור, ממחיש למה 2009, למרות כל מה שסיכומים אלטרנטיבים-היפסטרים אחרים אומרים – הייתה שנה מעולה.

Pretty Little Divorce

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

I Love You Hanny Fuji

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

The Autumn Leaves

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

C Joynes – Revenants, Prodigies and the Restless Dead (Bo’weavil/Immune)
קנו דיסק, וויניל, דיגיטלי

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה מתחרים על אלבום השנה ל 2009, סקירת אלבומים, סקירת אמנים, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה