הר של שוקולדות

אנשים מניחים באופן אוטומטי שאני חובב ג'אמים ארוכים. החברות בלהקה כמו Farthest South, שבה המוזיקה היא מבוססת אילתור, והחיבה הבלתי מוסברת שלי לג'אז חופשי וכל מיני רעשים וצקצוקים לא מוסברים, בהכרח כביכול שמים אותי בקטגוריית חובב הג'אמים. ובכן, אני לא אוהב ג'אמים. אני אוהב את הגרייטפול דד של ההופעות, בשירים הקצרים שלהם, ובתקליטי ההופעות שלהם אני לרוב מעביר את דארק סטאר. אני אוהב לשמוע את Truckin פעם אחר פעם, או את Bertha. אבל ג'אמים ארוכים ובלתי נגמרים? חסכו זאת ממני.

ושלא נדבר על שיקגו בלוז וכל מיני סולואים בלתי נגמרים.

MI0002224541

ויחד עם כל זה, אלבום עם רוח מאד ג'אמית כמו When The Eagles Fly של Traffic, אני מאד אוהב. אני לא יכול להסביר למה, זה גם די חסר פואנטה אבל זה ככה. זה האלבום האחרון של טראפיק, והוא מפוזר רעיונית, הכתיבה שם לא ברמה שאנחנו מכירים מהאלבומים המוקדמים שלהם, הוא אפילו קצת לאה במקומות מסוימים, אבל יש בו קסם בלתי מוסבר. אולי הוא כן מוסבר וקוראים לו פנדר רודס ו-וורליצר, מוג ו-מלוטרון. המון המון קלידים יש באלבום הזה, שלוקחים אותו עמוק למחוזות הפ'אנק גרוב-ג'אז-סול. אני לא מספיק חזק בסימפולים אבל יש להניח שהאלבום הזה שימש מקור טוב ללופים.


בד"כ לא ימצאו את האלבום הזה ברשימת הגדולים של טראפיק וחבל. אמנם הם חתומים על מאסטרפיסים אמיתים אבל דווקא שירת הברבור שלהם מספקת משהו מאד נינוח ומענג של צהרי שישי\חג. פתאום תוך כדי כתיבה הבנתי, האלבום הזה הוא באמת חם ומתוק ואולי זו בעצם הגדולה שלו, ככה שאפילו הג'אמים שלו נראים פתאום כמו טיפוסים על הר של שוקולדות.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה