שיר של רוח

הרבה זמן לא כתבתי פה, זה לא שנעלמתי לגמרי, כי בבלוג האח התאום, יש כמה פוסטים חדשים על מוזיקה טובה כמו למשל אלבום הפוסט-רוק היפה ביותר ששמעתי לאחרונה, או אלבום של מוזיקה ניגרית על אורגן שיצאה רק על קסטה ועכשיו עברה רי-אישיו, והיה גם את האלבום הקוסמי-פסיכדלי של Mind Over Mirrors שמאד שווה שתבדקו, וגם את האווירה המיוחדת שכל פעם מייצרים החברה של Pan Am ובאלבום החדש הם שוב לא מאכזבים .

מאוחר אולי מוקדם

והעניין שלשמו התכנסנו.
יהודה פוליקר. הוא כמובן כותב השירים נפלא, מהפכן רוק מקומי, אבל בשבילי הוא קודם כל גיטריסט פנומנלי עם טאץ' ייחודי, משפטים מוזיקלים שמשלבים את הרוק ואת היווני ואת הבלוזי בצורה שחושפת את הלב הגדול והפצוע שיש במוזיקה שלו, כמה אותנטיות וכמה 'בית'. וזה כמובן תקף בשירים שלו וזה גם תקף לקטעים האינסטרומנטלים שלו באופן קצת אחר ואולי אפילו עמוק יותר.

כבר מימי בנזין ו'חתול עירוני' האינסטרומנטלי או 'שוטרים וגנבים' מהאלבום השני, ד על שני הקטעים האינסטרומנטלים 'טרנס אוריינט' ו'סיפור זמנים עברו' שיצאו באלבום המצליח שלו 'פחות אבל כואב' – אפשר לראות שפוליקר כל הזמן מקפיד לשמור על הזהות שלו כגיטריסט סוליסט, לצד כותב שירים – והקהל למרבה הפלא זורם על זה. לא מצליח לחשוב על יותר מדי דוגמאות לאמן מיינסטרים בסדר גודל כזה שבכל פעם שם בצד את כתיבת השירים מדי פעם כדי להביע רק דרך הכלי שלו, בחירה אומנותית לא טריוויאלית לקהל הרחב. הוא עוד המשיך והדגיש את העקשנות לדבוק בדרך הזו, דרך הוצאה של אלבום אינסטרומנטלי – 'לעיניך הכחולות' ב 1992 וגם בקטעים האינסטרומנטלים היפים באלבום 'הילד שבך'.

מאוחר אולי מוקדם סגר את שנות התשעים המוצלחות של פוליקר. וזה לטעמי אחד האלבומים היפים והמרגשים בקריירה של פוליקר. הוא פשוט וצנוע, אבל כל קטע פה הוא מנצח. זה הפוליקר המוכר ששולח בנו תחושת נוסטלגיה לעצמנו וגם לפוליקר ההוא שאנחנו אוהבים. הוא מלא מבע ורגש ושמות השירים מרמזים על איזו התחלה חדשה נוספת, או הבנה מסוימת. 'החיים כמו שהם', קונספט פשוט ומסובך, 'שום דבר לא שלם', 'האושר בדלת', כולם קטעים שמשלבים הרהור וקביעה, ידיעה וחוסר ידיעה, עדינות ורוך אבל מוכוונת.
הוא לא נשען על הטקסטים של יעקב גלעד או של כותבים אחרים, או אפילו על טקסטים שלו עצמו. הוא חופשי ממסגרת תבניתית של חריזה, הוא חופשי מסיפור רגשי שצריך לעבור טרנספורמציה למילים שבהכרח מדללות את הרגש ומנכות ממנו כמה אחוזים, הוא חופשי להיות בדיוק מה שהוא רוצה וזה הקסם שבמוזיקה האינסטרומנטלית.

הגדולה של פוליקר ככותב, היא היכולת הסיפורית שלו לגעת בכולם. בין אם זה בעניין שואה, מצוקה של להקת רוק צעירה בת"א, התחבטויות נפש בענייני זהות, השורשים היוונים או 'סתם' שירי-סיפור. לטעמי, פוליקר במיטבו כשהוא זונח את הטקסט ונצמד לאינסטרומנט, שם הלב לא מסתתר מאחורי בחירות מילים כאלה ואחרות, אלא יושב שם על שולחן המנתחים של המאזין. בחירה קשה ואמיצה של יוצר, שמצריכה מנתח עם תשומת לב לפרטים, אבל השילוב של השניים הוא נקודת האיזון הנכונה ביותר, כמו תמיד, בכל דבר ובכל תחום.

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, סקירת אמנים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על שיר של רוח

  1. מאת Idit Paran‏:

    היתה לי איזו תגובה צינית ומחקתי אותה.
    אני אוהבת איך שאתה כותב,
    את איך שאתה מניח את המלים, שזה בכלל משהו אחד
    ומה שיש לך להגיד על מוזיקה שתמיד מפתיע אותי
    ומשמח.

  2. מאת שרון רז‏:

    שמח על הפוסט הזה, יאיר, כי לא היכרתי. שני הקטעים ששמת כאן יפים. מאזין עכשיו לקטע עיניים כחולות, והוא פחות נחמד בגלל הרקע האלקטרוני המיינסטרימי והקצת זול. לא זכרתי שיש לו אלבום אינסטרומנטלי לגמרי. את בנזין אהבתי. את הקריירה של פוליקר לא מכיר לעומק, לא מתחבר ממש ליוונית וזה. הייתי שמח אם הוא היה עושה אלבום אינסטרומנטלי לא מתפשר, אמביאנטי וניסיוני יותר. תודה, שרון

  3. מאת דקסטר בוכניק‏:

    הי יאיר.
    כתבת יפה.
    חרשתי את 'פחות אבל כואב' בזמן אמת. לא מזמן חזרתי אליו, ושני האינסטרומנטלז שבו הם בהחלט מעולים.
    מסכים עם שרון לגבי האלקטרוניקה הזולה ב'לעינייך הכחולות' (יזהר אשדות, כמדומני).
    מודה לך על הגילוי של האינסטרומנטלז של בנזין. לא הכרתי.
    (ועוד כמה מילים על הסולו בוזוקי הנהדר שלו בשיר המטופש-אך-חינני של פורטיס ברכה – 'משאית פיננסית')

    יישר כח

    • מאת עופר‏:

      הביצוע המקורי של "לעיניך הכחולות" באלבום, הנושא את אותו השם, הופק ללא האלקטרוניקה של יזהר אשדות (גירסא שהוקלטה לאלבום ההופעה בקיסריה..) אני אוהב את שתיהן..

  4. מאת השתלת שיער‏:

    זה פשוט נשמע מעולה…

כתיבת תגובה