אסופת סדקים

10356308_10152559196477386_437494981192028677_n
(צילום: יפעת גריצמן)

אני שמתי לב לדרך שבה הוא החזיק את כפות ידיו ונענע אותם במחווה מול הקהל. ככל שידיו היו קפוצות יותר ושריריו מתוחים יותר בזמן שהיחידה הזו של שתי ידיים משולבות נעות ביחד, כך יכולתי להרגיש את ההערכה הענקית שהוא מרגיש ליושבים מולו.

שמעתי כבר אינספור פעמים על מוזיקאים מחו"ל שמגיעים לישראל ונדהמים מהקהל ומהחום שלו. החום הים תיכוני שנפלט החוצה כגוש אחד, ללא מילים ועם מחיאות כפיים בלבד, פוגש אדם מפורטלנד אורגון שלא יודע איך להכיל את כל זה. ורואים שהוא היה מת להפתח קצת יותר מול הקהל, וכנראה שבמילים הספורות שהוא כן אמר, זה המקום הפתוח ביותר שלו.
ככה, כשהתחיל לנגן שיר והבין שזה זמן סיפור ושהקהל יוכל לקבל את הסיפור, הוא פשוט עצר והתחיל לספר על נסיעה ארוכה שבה הבין שג'ורג' האריסון מת. כי הוא מספר סיפורים שכזה. את השירים לא תמיד אפשר להבין אבל הסיפור הוא קל.

ואין הפרדה בין האיש על הבמה שעומד ושר לבין אותה נפש בצורת גוף שהולכת ברחוב וקונה פלאפל או ממלאת את הפרטים למשלוח בסופרמרקט. הוא אחד. ולא רק שהוא אחד, הוא גם אחד שלא שאל שאלות אף פעם. הוא נולד לעשות את החרא הזה, והטוטאליות שלו מורגשת בכל תו שניגן, ובכל מילה שהוציא מהפה והתרגמה לעיוות בפנים. הוא היה טוטאלי אך לא הירואי. הוא היה השכן המצחיקול הסטלן והמוזר שאף פעם אתה לא מבין באמת מה הקטע שלו, אבל הוא זה שבא להחליף איתך מילים בשעות קשות, ויש לו הרבה מילים להחלפה.

והוא עשה כבוד לגיבורים המוזיקלים שלו, והוא אירח מעריץ מהקהל על פסנתר, והוא ניגן את השיר הזה וניגן גם את השיר ההוא והבהיר למה הוא סטאר ולמה הוא תמיד ישאר במימדים האלה ולא יתנפח יותר מזה, וילבש ג'ינס וחולצה מכופתרת, והגיטרה שלו תעשה פידבק והמתקן של המפוחית שעל הצוואר שלו לא ישב ישר וזה יהיה לו לא נח, והוא יהיה דלוק מהתשוקה של עצמו ככה שהוא לא יבדוק את הכיוון של הגיטרה ולא ישים לב שהיא מזייפת במיתר אחד, וגם כשישים לב לזיוף אז על הזין שלו ועל הזין של כל תאטרון גשר שצופה בו, כי מה זה חשוב בעצם כשאתה לא שואל שאלות ונולדת לעשות את החרא הזה.

ואתה יוצא החוצה והעולם שלך כרגיל והוא ימריא על מטוס ויסע מפה בדרך לעוד לקוח מרוצה וישאיר אלף איש עם סדק קטן בלב, כזה שרק אנשים שלא שואלים שאלות ומגשימים את המהות שלהם כי אין להם משהו אחר לעשות, יכולים ליצור. ואתה מבין שבסופו של דבר הכל באמת כל כך קטן, החיים ממשיכים איתך ובלעדיך והם אסופה של סדקים קטנים בלב שרק אנשים כמו אם וורד יכולים לגרום לך.

 

Photo: Yuval Erel

Photo: Yuval Erel


הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אסופת סדקים

  1. פינגבאק: אנחנו על המפה | חדי אוזן

כתיבת תגובה