סיפור של החמצה, נברסקה ומסעות יין באורנג' קאונטי

סיימתי לצפות בסרט Nebraska עם פרפרים בבטן. זה סרט מקסים על אב מזדקן שמשוכנע שהוא זכה במליון דולר וזה סיפור על הבן שלו שמנסה להסביר לו בהתחלה שזה לא המצב ושמדובר בהונאה. אבל החמלה אל האב גוברת על השכל הישר והוא לוקח את האב לרואד-טריפ לנברסה כדי לאסוף את הפרס. גם האב וגם הבן, שניהם גיבורי הסרט, אבל זה האב שמעורר הזדהות הן בשל התחושה המוכרת של האחזות בחלום ואי הרצון לאבד את האחיזה בו והן משום שהוא רפלקציה של הורינו המזדקנים, שהשגעונות הקטנונים שלהם מוציאים אותנו מדעתנו – אבל גם יכולים לפתוח הזדמנות.

הזדמנות, כפי שהבן חווה בסרט, לאפשר את חידוש הקשר בין הבן המבוגר לאב המזדקן, כמו אז כשהאב טיפל בילד הקטן, רק עכשיו הפוך – אחרי ששקטו הכעסים והמתחים, האב שהופך לילד והילד שהופך להיות האחראי.
הסרט מצולם בשחור לבן והוא מלא ברגישויו ודקויות קטנות, רבעי מבט, הבעות חסרות פשר ומלאות חום וגם ניתוק מהפיזי וגם מנטלי. ויש עוד אלמנט אחד חשוב שעושה את הסרט הזה לכ"כ מקסים בעיני, הפסקול של מארק אורטון.

התחושה שמלווה את הסרט מבחינתי, וזה גם החיבור הריגשי הגדול שלי אליו, היא של החמצה. האב מחמיץ את הפרס. האם מחמיצה את הקרבה לאב הזקן עם הביקורת התמידית שלה. הילד מרגיש את ההחמצה של דמות אב סמכותית בזמן שהוא בהדרגה ובמהירות נכנס לתפקיד האב . הפסקול של אטרון מעביר בקווים דקים, במלודיות קטנות, בעיבודים פשוטים ומלאי אוויר את תחושות ההחמצה האלה. רואד טריפ עם החמצה מרירה, קטנה, אופטימית. כביכול טעם ההחמצה הטריוויאלית של כל אחת מהדמויות בסרט אבל בתכלס זו ההחמצה הגדולה יותר, של 'החיים – לא מה שהבטיחו לי'.

הפסקול הזה הקפיץת לי לראש ישר את הפסקול הנפלא של רולף קנט לסרט Sideways. גם בסרט הזה עוברת תחושת החמצה גדולה כביכול של מיילס, אדם אינטיליגנטי ועשיר בידע וחום, אך מלא בביישנות, ספקנות ותחושת לוזריות מדהימה. אבל ההחמצה הגדולה ביותר היא דווקא של ג'ק קול, שחוסר החיבור הרגשי שלו למה שיש וקורה לו בחים, גורם לו לאבד את הדרך. סרט מקסים גם כן ופסקול ממש מעולה. בחלקו הגדול ג'אזי-לאונג'י-בוסה-נוסה, באיזורי ה Lalo Schifrin אבל בטקעים כמו Los Olivos, Chasing The Golfers, Walk to Hitching Post ו-Abandoning The Wedding, אני מרגיש את אותו הזיקוק של אותה תחושת החמצה.Sideways soundtrack

חיים שכאלה, לא ראויים לבני אדם שחיים אותם, לפי ההגינות הבסיסית של העולם ולמרות זאת התקווה לשינוי מתוך העאבים האלה היא הנחמה שמשאירה אותנו על האדמה בין האכזות להחמצות.


שני הפסקולים האלה, כל אחד בדרכו מלווה את ההחמצה ואת המרירות האופטימית ומאיר אותן בצבעים שונים. בראש שלי יש התכתבות ברורה בין שני הפסקולים הנפלאים והשונים והדומים האלה. אולי זה סתם מיקרי, אני רק יודע שהפחד מההחמצה הוא אחד הרגשות החזקים ביותר שקיימים, וללואת אותם בחמלה גדולה דרך מוזיקה – מצריך להיות אדם עם נפש רחבה וחומלת דיה. וזה מה שאני אוהב במוזיקה באופן כללי – השתקפות של אדם.

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על סיפור של החמצה, נברסקה ומסעות יין באורנג' קאונטי

  1. מאת גלי‏:

    כתבת יפה. שני סרטים שאני מאד אוהבת, יש לי חולשה במיוחד לSideways. אאזין לפסקולים במנותק מהסרט. את זה טרם עשיתי

כתיבת תגובה