חלק בקצוות: אלכס דה גראסי והחשיפה לדרום

מדי פעם אני חוזר לתקליטים שבראש שלי כבר קיטלגתי כ 'לא מעניינים' ונותן להם צ'אנס נוסף, כדי להיות בטוח שאני לא מפספס כלום.
אנשים שיש להם תשוקה אדירה למוזיקה מכירים את התחושה הזו, של לא להחמיץ דברים טובים. זו תחושה שעכשיו גם נתנו לה שם – FOMO,
Fear Of Missing Out. למרות שהמושג הזה הומצא כדי לתאר את האובססיה לרשתות חברתיות וצריכת מידע באופן כללי בעידן הסלולר, אבל אני משאיל אותו לצרכיי. מה אכפת לכם.

zxw8ThZ

תקליט כזה, הוא האלבום Southern Exposure שהוציא הגיטריסט האמריקאי Alex De Grassi בשנת 1983. יש לי את האלבום הזה שנים ותמיד הוא נשמע לי רך מדי,
חסר אדג', חספוס, ללא קמטים או צלקות. האלבום יצא בלייבל Windham Hill, ששם לעצמו להוציא אלבומי גיטרות יפים ו'עגולים' ולמרות שהמוזיקה
שיצאה בלייבל היא נפלאה, הסאונד הזה, הנכון והמתוק, המכוונה 'שוויצריה בהרים' על ידי ברגעים של מיאוס, מקשה עלי את ההאזנה.

אבל כשהגיע הטרק השלישי, '36', משהו בי נפתח לתוך האלבום הזה וצללתי לתוכו.
הנגינה של דה-גראסי עדינה ומאד בטוחה. הסאונד שלו עשיר מאד ובהתחשב בכך שמדובר באלבום שכולו סולו גיטרה, זה די מדהים לשמוע את
העושר ההרמוני והצלילי שהוא מוציא מכלי אחד. הלחנים והמלודיות מזכירות משהו בין הגיטריסט הצרפתי-אלג'יראי Pierre Bensusan
לבין פט מת'יני, ויש גם הרבה שורשי בלוז שנמצאים שם מאחורה ומדי פעם מתפלקים לו שם.

אלבום שכולו דמיון וציורים, עדין ויפה. כזה של שמונה בבוקר עם הקפה והסלט עדשים.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה