מאובן – לבונטין, 9.11.17

מאובן לבונטין
אני שואל את עצמי למה העולם צריך בכלל עוד לרלורי מוזיקה. יש ככ הרבה כאלה. למה להתחיל, פתאום אחרי שנתיים, לכתוב מחדש באכסניית התוכן הזו שמכונה בלוג מוזיקה?
התשובה היא שאין לי תשובה, ובינינו, זה לא באמת-באמת אכפת לי למה. במקום שבו אני נמצא בחיי היום, אני משתדל להקשיב עם סטטוסטקופ פנימי ללב שלי ולראות מה בא לו לעשות באותו הרגע. בא לך לכתוב – כתוב. לא בא לך לכתוב – אל תכתוב.
כמו שעבדתי כמוכר דיסקים, ואז הקמתי שלושה לייבלים, ואז כתבתי על מוזיקה בבלוג הזה ובמקומות שונים, ושלוש תוכניות רדיו שונות > המוטיבציה שלי היא לספר לאנשים על מוזיקה שמדליקה אותי. ואין צורך להסביר מעבר.

כבר איזה שנתיים שהתרחקתי מדיסטורשנים כמעט לגמרי. אפילו בעבודה של Water Knives, הלהקה שלי עם עופר ביימל, התחלנו כצמד בס תופים שעושים די הרבה רעש, ובימים אלה אנחנו גומרים את העבודה על האלבום שקיבל ריסון דיסטורשנים, ובתמורה המון המון סינתים ומכונות תופים וכל העסק נשמע כמו הכלאה בין דיסקו, סינת פופ, פסיכדליה ופסקולים. אבל אתמול בערב בלבונטין, חזר לי החשק לדיסטורשנים ולפאוור אמיתי.

מאובן (Meuban), רביעיה, מנגנת מוזיקה אינסטרומנטלית, על הבלנד של פוסט רוק וסטונר. האיזורים של הסטונר מתבטאים בווייב של דיסטורשנים כבדים אפלים, OM סטייל. האיזורים של הפוסט רוק מביאים את הוייב של Brockback או The Drift, או אפילו Cul De Sac המיתולוגים. המון המון אנרגיה חזקה וקשוחה, אבל מכילה ולא הודפת ומרחיקה. כשהם רגועים, זה היפנוטי ופסיכדלי וחללי ויפה. כשזה נהיה קשוח והווליום עולה, זה גלים של תשוקה שעפים בחדר כמו כדור פינג פונג. עפתי איתם למעלה למעלה.
הוידאו ארט תמך בתעופה הזו, כדי שבכל פעם שאפתח עינים, לא אהיה במרתף בתל אביב.

והם נראו חסרי מאמץ או פוזה. וזה היה לי הכי כיף. בלי הרבה חשיבות עצמית.
שעה לפני ההופעה הייתי בסינמטק בהקרנת עיתונאים כזו של הסדרה החדשה על אריק אינשטיין ב-יס דוקו. ראיתי חמישים דקות פרק על בנאדם ללא חשיבות עצמית או פוזה.
וכל הערב הזה, שילוב שני הארועים הזה, היה עוד שיעור קטן בצניעות. אני חייב תודה קטנה לכל המעורבים בדבר.

מאובן בפייסבוק

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה הופעות, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה