היינו פעם חברים: דוקו חדש על אריק אינשטיין

יש את החבר הזה שפתאום חוזר לחיים שלך באיזה נסיבות משונות, ואתה נזכר כמה כיף לך איתו. אחרי שאתה מבלה איתו שוב כאילו כמו פעם וכאילו לא עבר זמן, כי בעצם אתם אחים בנפש והזמן הוא לא עניין, אתה שואל את עצמך למה בעצם אתם לא בקשר. איך היסודות שלכם ככ חזקים, השורשים כרוכים זה בזה, אבל בגובה, הענפים מופרדים. נראים אותו דבר, עץ ועלים, אבל עולמות אחרים, בודדים.

אריק אינשטיין שיר אהבה סטנדרטי:

כדי לכתוב את הפוסט הזה, שמתי אלבום של אריק ושם טוב לוי ברקע, את 'לאן פרחו הפרפרים'. למה בעצם אני והחבר אריק הולכים שלובי שורשים בכל השנים מהאלבום הראשון ועד שירי אברהם חלפי (1988). ומה אחכ? מה עם 'יש בי אהבה'? ולמה לא הקשבתי כראוי לו, או ל'לאן פרחו' ול'קצת לקחת חזרה' ושלא נדבר על כל מה שקרה משנת 2000 והלאה. שם אני והוא כבר אחרים. נפרדנו אחרי התיכון, כל אחד התחתן ומשכנתא ומשפחה וגר בשני קצוות של הארץ. אני לא האמנתי שהוא נהיה כזה, הוא שמע עלי שנהייתי אחר. אבל, כמו השיר הפותח של 'לאן פרחו' – הייתה זו אהבה ממבט ראשון, כמו בסיפורים. ומה, מה קרה לאהבה הזו? לאן פרחו הפרפרים שלי ושל אריק?
אין לי תשובה. אני לא יודע. אני גם לא יכול להגיד שהאלבומים היו לא טובים או כן טובים, כי לא נתתי להם צ'אנס. איפשהו היה לי את התירוץ הזה בראש 'כן כן, אם הוא ממש יצטרך אותי, הוא יתקשר, ואני כמובן אהיה שם בשבילו', אבל ידעתי עמוק בפנים שהוא לא יצלצל, ואנחנו פשוט נפגש בכל מיני כנסי מחזור או ארועים אחרים.

אריק אינשטיין

אז יצא הגורל ונפגשנו שוב, אני ואריק, בערב הקרנת פרק מסדרת הדוקו החדשה של Yes על אריק אינשטיין 'סיפור אהבה סטנדרטי' (ימי רביעי החל מ 22.11, בשעה 21:00). הקרינו לאולם סינמטק רועד ומתרגש ומתפקע בדמויות החשובות בחייו של אריק – כל מי שדמיינת שהיה שם בצריף של אביגדור, ואכן היה שם ואלה שטוענים שהיו שם אבל לא היו אבל אף אחד לא באמת זוכר כי השאכטות היו טובות מספיק והשופוני לא היה מספיק חשוב כנראה. בפרק השלישי, מתואר המפגש עם מיקי גבריאלוב והאלבומים שסבבו את המפגש הזה, בדשא אצל אביגדור > דרך מלחמת יום הכיפורים > ל'סע לאט'. סע לאט, יא אללה. איך זה לא היכה בי מעולם, שזה טקסט על חברה שלמה שאיבדה את זה. מכונית ישנה, לילה רטוב, גשם שלא מפסיק, אין וישר, עוד רגע זה עזה, חיילים בבוץ > סע לאט בחייך, סע לאט.

חשבתי על זה בשקופיות הראשונות בסרט, עם כל הלוגואים האלה של מפעל הפיס ומשרד התרבות וזה, שאנחנו חיים במדינה עצובה למדי. התרבות והדוקו והעשיה מקבלות מימון ממפעל הפיס, שעושה את הונו מחולשות ותאוות של אנשים, והעשיה ממומנת מכספי דם. ומשרד התרבות, שעומדת בראשו ממסכת עשן גדולה. גם הפרק נגמר בזה שאריק אומר שאנחנו חיים בארץ עצובה. אולי גם אריק סוחב עליו את הלם הדור של 73, אולי דברים השתנו בו בפנים. אבל הוא אדם פשוט, סימה, הוא לא מתקן את העולם (הוא רק בנאדם). הוא שומר על האופטימיות שלו, שביא בעצם לא אופטימיות. היא סתם פשטות רכה שהתקבעה בילדותינו היפה. זה מה שמאפשר לו לכתוב משפטים בגובה העינים, כמו 'זה בראש שלך וזה רק נדמה לך'. זהו. רוטבליט אומר שלקח לו זמן להבין את הפשטות של אריק ואת זה שאין סאבטקסטים, רק ישירות, והוא גדול וחכם ונשגב בזכות היכולת שלו להיות פשוט הוא.

בסדרה החדשה, מלא חומרי ארכיון. את רובם המכריע אני מכיר, או חושב שאני מכיר, אבל זה כי אני עכבר היסטוריון שמתייק בראש שלו ויז'ואל וסאונדס. אני מניח שלאנשים שאינם עכברים, כל החומרים האלה יהיו fresh לגמרי. הם ערוכים יפה, הקצב איטי מספיק אבל עובר יפה, המרואיינים מלאי קסם כמו שאפשר לצפות ממשת"פים של אריק, ובעיקר – זו לא סדרה מתרפקת או נוסטלגית. פשוט בגובה העינים, הסיפור של אריק המיוחד. אבידע לבני, אסף אמיר ויואב קוטנר ראוים לשבחים על פעילות שמזכירה לי חבר ששכחתי ממנו ולא התקשרתי לשאול מה נשמע, גם כשהוא לא היה 'צריך'. קוטנר אמר אחרי ההקרנה שאם יש משהו שלמדנו מאריק זה לא לקחת את עצמך ברצינות ולתת קרדיט לאנשים. האם זו מורשת אריק? סע לאט? ואם הארץ הזו שהוא אמר שהיא הולכת פייפן, האם היא יודעת בכלל לנסוע לאט בלי לפחד שיצפרו לה?

כל השאלות האלה הציפו אותי בזמן שראיתי את הפרק על אדם ערכי ופשוט שגרם לי למחשבות לא פשוטות על ערכים. כשנדלקו האורות, הסתכלתי סביב, כל האולם מוחה דמעה. התינוק בעגלה על המדרגות מעבר לכתף ימין שלי התחיל לבכות רק על רולר הקרדיטים. סע לאט, ילד, באמת שאין לך לאן למהר.

יאיר

נ.ב. מומלצת בחום הרשומה של טל סולומון ורדי בענין הדוקו ומה שהוא למד מאריק אינשטיין

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סרטים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה