טים באקלי לייב, החלום ומכתבו, 1968. אלבום ההופעה הטוב בהיסטוריה?

(נכתב אי שם בשנת 2005, עבור 'השרת העיוור', מובא פה לטובת אלו שפספסו את האלבום האדיר הזה)

רגע אחד אתה מרגיש שנמאס לך, זו תחושה שכאילו בבת אחת כל הדם נופל לך מהראש לתוך הרגליים והדבר היחידי שאתה מרגיש זה "I Would kill for it now".
זה קורה הרבה עם המון "אלבומי חובה". אתה מבין שאין מצב שאין לך את האלבום הזה בבית. אבל אתה תקוע עם הידיעה ש"כן, אני חייב לקנות את זה מתישהו בקרוב", ואז הפתרון למוח המחורפן מתפצל לשניים: או שאתה תפרן אש, או שאתה שוכח מהאלבום הזה לטובת אלבום אחר ש"אתה חייב שיהיה לך בבית". שני הפתרונות, אגב, לא פרודוקטיביים במיוחד ולא יחזירו את הדם לראש.
לכן, כשקמתי יום אחד בבוקר עם פיסת עצב תהומי בכיס של פיג'מת הפסים שלי, והתחלתי לזמזם
"Oh, it's a happy time inside my mind", הבנתי שזה הזמן לצעוד בגאון ולהזמין לעצמי את ההופעה החיה של טים באקליDream Letter.

Dream Letter Front

פגישה לאין קץ
את באקלי פגשתי לראשונה בקניון איילון ברמת גן. לפני תשע שנים חיפשתי ומצאתי את התקליט הראשון והמופתי של Blood Sweat and Tears. בתוך כל הבלוז ובלאגן החצוצרות שרץ שם, הייתה פנינה אחת, "Morning Glory'' שמה. סיפור קטן על איש שמדליק נר בחלון שלו כדי למשוך את תשומת הלב של כל עובר אורח שיעבור ליד, כדי שיספר לו סיפור על בדידות, קור וחמלה. ההוא מסרב לשתף פעולה בים העצב התהומי שבו שוחה המספר, ובתגובה האיש מתעצבן ומגרש אותו, עד שיגיע הנווד הבא ואולי הוא יסכים לשתף פעולה בסיפורים על ארצות רחוקות ואבודות, ואחים שיצאו למלחמה ולא יחזרו יותר.
הסיפור נגע ללב. גיליתי שאת השיר כתב אחד טים באקלי. זה שג'ף הוא הבן שלו.
Blood, Sweat & Tears – Morning Glory

שנתיים אחר כך
אני קורא את זה.
מבטיח לעצמי לסמן את האיש הזה.
קונה את האלבום ולא מאמין למשמע אוזניי.
אני מחליט שזה הזמן להעמיק. אז מגיע השיטפון הגדול והנווד הנכון מספר לי סיפורים נכונים.
באקלי עף הצידה ועומד בפינה, מחכה לי, מתבונן ובעיקר – צוחק עלי מגבוה.

שלוש שנים אחר כך
יושב אצלו בבית. עם אוסף של 8,500 תקליטים. "מה אתה רוצה לשמוע?"
אני מגחך. "מאיפה מתחילים בכלל".
"שים איזה באקלי, מזמן לא שמעתי".
"אתה מכיר את ההופעה?"
"שמעתי בחצי אוזן, שים אותה".
והוא שם אותה, על תקליט.
והוא מניח את המחט על אחת הקריאות מקפיאות הדם הכי מצמררות ששמעתי בחיי.
והאיש מהמרקולים הגדולים צועק, איך הוא צועק – "Sometimes I think about, Saturday's child".
אני מישיר מבט אל החבר ומחייך חיוך נבוך. נוצר שם עוד בור אחד. אחד מני רבים. לאט לאט ממלאים בשקי חול.

Tim Buckley – Dolphins

Tim Buckley
שלושים ושבע שנים קודם לכן
איש נמוך בחליפה עולה על הבמה. מכחכח בגרונו ואומר:
"שלום.
עד לפני כמה דקות הייתי כמוכם, שם בקהל
ביקשו ממני לעלות להגיד כמה דברים.
אז אני גאה להציג בפניכם, בהופעת בכורה באנגליה
את מר טים באקלי."

שתי דקות אחר כך
איש מתולתל ורזה עם חולצת כפתורים וצווארון רחב, חמוש בגיטרה אקוסטית 12 מיתרים, עולה על הבמה. לידו מתייצבים גיטריסט, קונטרה בסיסט ונגן וויברפון.
והוא פותח עם "Buzzin Fly", אחד השירים הכי יפים שלו. סיפור על איש מאוהב שמגיע במעוף זבוב קל ורוחשני לכיבוש האהבה שלו, וחודר לאט לאט לחיים שלה מבלי משים.
הוא נכנס עם סגנון הפריטה הייחודי לשני אנשים בעולם הזה – באקלי עצמו ו-Fred Neil, אביו הרוחני. (פרד ניל, בקצרה, הוא הדמות החשובה ביותר בעולם הפולק-רוק האמריקאי, זה איש שהשפיע על סצינת הווילאג' בצורה החזקה ביותר. על ברכיו גדלו Bob Dylan, David Crosby, Richie Havens, Stephen Stills וגם טים באקלי. באקלי הושפע מאד מניל ובמיוחד מאלבומיו בלייבל קפיטול, שאופיינו בפולק חשמלי על בסיס בלוז,והוא אחד האמנים האהובים עלי ביותר. מידע נוסף על פרד ניל ניתן למצוא כאן).

כל המוטיבים המרכזים של ההופעה הזו נמצאים כבר בשיר הפותח. Danny Thompson, הבסיסט המרכזי בפולק הלונדוני (שניגן אצל Pentangle, John Martyn, Nick Drake ואחרים) מלווה בעדינות מלאת גרוב את באקלי ועושה עבודה נפלאה לאורך כל ההופעה.
Lee Underwood, שליווה את באקלי במשך תשעת האלבומים שהקליט בחייו, נותן פראזות מדהימות על הגיטרה החשמלית. הנגינה שלו עמוקה ומתוחכמת ומעוררת השראה והיא שזורה בעבודה הנפלאה של David Friedman, שמנגנן וויברפון. אלו הכלים הקונבציונליים שנמצאים על הבמה ומנגנים את המוזיקה של באקלי, בת השניים-שלושה אקורדים. לכאורה, מהות הפולק.

Tim Buckley – Hallucinations

מהות הפולק?
אבל אצל באקלי העניינים שונים מכל פולקיסט אחר. אחרי שני אלבומים מוצלחים ומצליחים, Tim Buckley ו-Goodbye and Hello, שבהם הוכר באקלי לציבור כפולק-רוקר נחמד וייחודי אבל עדיין משתלב בסאנשיין-פופ של אמריקה – מפרק באקלי את ההרכב שלו.
הוא מחליט על שינוי דרך ועל המשך החיפוש. לכתוב שירי פופ נוסחתיים זה ממש לא כוס התה שלו, והוא מחליט לחפש.

אז הוא מתחיל בבניית הרכב חדש. הוא משאיר את אנדרווד על הגיטרה, לוקח קונטרה בסיסט, ומבריק בגיוס של נגן וויברפון. באקלי רצה להתרחק מהפולק-רוק ומעולם לא ראה עצמו כאמן רוק, ולכן העדיף בפאזה הזו של יצירתו שלא לשלב תופים סטנדרטים. הפתרון שנמצא הוא כלי הקשה שאינו מופקד לבדו על עבודת הגרוב, תוך כדי מתן סאונד חלומי והזוי.
Tim Buckley

למקום בו היה חי, ניו יורק סיטי, הייתה חשיבות מכרעת בעיצוב דרכו המוזיקלית. בעוד שהפולק בווילאג' הפך למחושמל בהשראת אמנים כמו ה-Byrds ופרד ניל ודילן, גם לדור הבופ והבי-בופ היה מה לומר. Coltrane בדיוק חווה את התקופה היצירתית ביותר בחיים שלו, כשהוא לוקח את הרביעייה שלו ומקצין את חקר הכלי שלו בעוד 40 קילומטר. גם Charles Mingus והחמישיה שלו עם Eric Dolphy עוברים תקופת מחקר.
כך מוצא עצמו באקלי במרכזה של סערה תרבותית. מה שהיה אקוסטי הופך לחשמלי, והג'אז שהיה מושתת על ערכים מסוימים, הפך להיות מדיטטיבי ופסיכדלי.

ובדומה ל-Roger McGuinn מהבירדז, שלקח את קולטריין למרכז הזירה הפופולרית, כששילב באפוס הפסיכדלי Eight Miles High את האינטרו אה-לה-Love Supreme, גם באקלי נותן לג'אז להכנס בו ובתקליט הבא שלו, Blue Afternoon, ברור לאיזה כיוון נושבת הרוח.
באלבומים הבאים שלו כמו Happy Sad, Lorca ו-Starsailor המופתיים, המסע הזה יגיע לשיאו.

שנתיים אחר כך וכאילו יוצר אחר לגמרי (1970)

בקול יש הכל
בנוסף לכלים הקונבנציונלים המוזכרים לעיל, באקלי למד להשתמש בקול שלו ככלי מוזיקלי. הוא מלהטט בו כמו שאף אחד אחר לא עשה, קולו חם וגבוה, ומכיל רסיסים של בילי הולידיי עם פרד ניל עם סקסופון אלט. הוא מותח אותו ומרפה, ולוחש וזועק, וצורח ולא מצטרד. זה לא קול הוויסקי המעושן של Waits. זה משהו הרבה יותר חודר.

לכן, כשהוא נכנס עם הזעקה "Sometimes I Think About" של השיר Dolphins (קאוור לפ. ניל), אותה זעקה שזעזעה אותי כמה שנים קודם לכן, השערות שמקבלות את וויברציות עור התוף, פוצחות במחול סוער וגורמות לי להבין שזו כנראה אחת הפתיחות הטובות ביותר של שיר שאי פעם הונצחו.
גם אחר כך, ב-I've Been Walking, כשאחרי שש דקות של בניית מתח על ידי הקול שלו ועבודת הוויברפון הנפלאה, הוא צורח Mama, don't you know I'm ashamed, בא לך למות במקום.
לך לאמא שלך, ילד, תבקש סליחה יפה ותעשה את הכלים. ותסדר את המיטה, ותן מקום לכל הפחדים שלה להיכנס לך עמוק עמוק בתוך הלב.
כל הכלים שותקים, וטים באקלי נשאר חשוף על הבמה. איש רזה ומתולתל ושברירי. איש שחטף מכות מאבא שלו על ימין ועל שמאל בגלל היופי המדהים שלו, שאבא שלו שייך לפוביות שלו והשליך מכך שהבן שלו הומוסקסואל, עומד עם הגיטרה ומחזיק פואמה שלמה כמו The Earth Is Broken, ובחוצפה שובבית ונערית שר בקול גבוה מבלי לזעוק ולצעוק, את חטא המלחמה הגדול, את אובדן האחים והחלום.
Tim Buckley – The Earth Is Broken

ואחרי שבע דקות שהאיש מקריא לך שיר, אתה שוב מוצא את עצמך עם תחושה שאתה רוצה למות במקום, ועדיף עם דמעה בעין, כי מגיעה לו הכרת התודה הזו. אם למות, לפחות שיידע שזה בגללו\בזכותו.

שוטטות
בהרבה מאד מהשירים של באקלי יש חיפוש דרכים. כי באקלי היה אמן אמיתי. הוא לא היה כותב שירים. הוא חי את החיפוש בכל פן שנגע בו. החל מהשיטוטים הגיאוגרפים, דרך הניווטים הקיצוניים במוזיקה ועד לסמים שגם לקחו אותו בסוף. בדרך כלל, הפתרונות לחיפושים האלו נמצאים בענן הקטן שמעל הראש שלו, כי כשבאה מנגינה ומשלימה לו את המלים או ההפך, החיפוש נגמר והאבדה נמצאה עד למחרת בבוקר ואז מתחיל חיפוש חדש.

ההופעה הזו תפסה את באקלי בתחילת הפרק המעניין ביותר בקריירה שלו. הטוויסט שלו מעוד זמר פולק-רוק מוכשר, לכדי יוצר ייחודי שמוצא את הקול שלו ואת הסגנון שלו, שנייה אחרי שני האלבומים הראשונים ורבע דקה לפני האלבום הבא – יצא לדרך. הוא משכיל לשלב קטעים בולטים מאלבומיו הקודמים, יחד עם הכנה לבאות באלבום הבא, ועוד 9 קטעים שלא יצאו בשום מקום.

כשנגמרת ההופעה, ואם צלחת אותה בחתיכה אחת ללא הפסקה, ואחרי שעתיים של פופ-פולק-ג'אז-אוונגרד-פואטיקה להמונים-פואטיקה לאינדיבדואל, אתה מרגיש מותש. כאילו עברת מסע דרך תחלואי החיים רק כדי לצאת בסופו של דבר חי, אבל עם הרבה יותר הערכה לחיים עצמם.
כבשת עוד פסגה, ולידך יושב אלבום שלא רק שהוא בגדר חובה לכל מי שחובב את הסגנון, הוא גם אלבום שיציין בשבילך תקופה מסוימת, שבה החיים קיבלו משמעות נוספת.
Tim Buckley – Once I Was

אנשים שואלים איפה היית כשקנדי נרצח, כשמכבי לקחה אליפות ב-77, כשישראל יצאה מלבנון, כשנפלו התאומים. אני רוצה שיישאלו איפה הייתי כששמעתי את Dream Letter בפעם הראשונה. ואני אענה, בשקט בשקט, שהייתי בים גדול מאד ומצאתי עצמי במשך שעתיים על לשון של לוויתן. רק כדי שיירקו אותי החוצה לים, להמשך חיפושים. וכל מה שמצאתי אחר כך, כריש כמדוזה, התמוסס לכדי תקופת חיים חדשה.

אוי, כל כך קנו לעצמכם עותק.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על טים באקלי לייב, החלום ומכתבו, 1968. אלבום ההופעה הטוב בהיסטוריה?

  1. מאת D! במולדת‏:

    גדול, שמעתי אותו לפני כמה שנים. אני חושב שבאחר צהריים כחול (אפילו בעברית זה נשמע נהדר) ונראה לי (יכולת להיות פושר נהדר. בעצם אתה, בועז כוהן ועוד חבר אחד הם המוכרים הגדולים ביותר שאני מכיר של מוזיקה) שזה הזמן לחזור אליו…
    תודה.

  2. מאת בועז כהן‏:

    כל כך אוהב את טים באקלי.
    כל כך אוהב את אלבום ההופעה המדהים הזה.
    כל כך אוהב את זה שכתבת עליו.

    תודה.

  3. מאת שרון רז‏:

    זהו, שיש בזה משהו מתיש, היטבת לכתוב, מבחינתי יש בבאקלי משהו מתסכל, כי אני לא תמיד מתחבר לכל מה שהוא שר וכתב. מכיר טוב את הפי סד, את הלו גודביי וגם מכיר, אם כי לא מספיק לעומק, את אלבום ההופעה הזה. יש צדדים שאני מתחבר ויש שלא, אצל באקלי. שלא כמו עם ניק דרייק, ג'ון מרטין, ברט יאנש וג'ון רנבורן, לדוגמא, עם באקלי האב, כמו גם עם פרד ניל, זה לא מובן מאליו שאני יתחבר לכל קטע ולכל שיר. לפעמים אני מוצא את זה מעייף, מתיש, לא ממוקד, הזוי מדי. לצערי. ולעומת זאת יש קטעים אחרים שאני לגמרי איתו. כתבת נהדר, וזה תמיד כייף לקרוא אותך או להאזין לאוספים בשבת בבוקר.

כתיבת תגובה