מאובן – לבונטין, 9.11.17

מאובן לבונטין
אני שואל את עצמי למה העולם צריך בכלל עוד לרלורי מוזיקה. יש ככ הרבה כאלה. למה להתחיל, פתאום אחרי שנתיים, לכתוב מחדש באכסניית התוכן הזו שמכונה בלוג מוזיקה?
התשובה היא שאין לי תשובה, ובינינו, זה לא באמת-באמת אכפת לי למה. במקום שבו אני נמצא בחיי היום, אני משתדל להקשיב עם סטטוסטקופ פנימי ללב שלי ולראות מה בא לו לעשות באותו הרגע. בא לך לכתוב – כתוב. לא בא לך לכתוב – אל תכתוב.
כמו שעבדתי כמוכר דיסקים, ואז הקמתי שלושה לייבלים, ואז כתבתי על מוזיקה בבלוג הזה ובמקומות שונים, ושלוש תוכניות רדיו שונות > המוטיבציה שלי היא לספר לאנשים על מוזיקה שמדליקה אותי. ואין צורך להסביר מעבר.

כבר איזה שנתיים שהתרחקתי מדיסטורשנים כמעט לגמרי. אפילו בעבודה של Water Knives, הלהקה שלי עם עופר ביימל, התחלנו כצמד בס תופים שעושים די הרבה רעש, ובימים אלה אנחנו גומרים את העבודה על האלבום שקיבל ריסון דיסטורשנים, ובתמורה המון המון סינתים ומכונות תופים וכל העסק נשמע כמו הכלאה בין דיסקו, סינת פופ, פסיכדליה ופסקולים. אבל אתמול בערב בלבונטין, חזר לי החשק לדיסטורשנים ולפאוור אמיתי.

מאובן (Meuban), רביעיה, מנגנת מוזיקה אינסטרומנטלית, על הבלנד של פוסט רוק וסטונר. האיזורים של הסטונר מתבטאים בווייב של דיסטורשנים כבדים אפלים, OM סטייל. האיזורים של הפוסט רוק מביאים את הוייב של Brockback או The Drift, או אפילו Cul De Sac המיתולוגים. המון המון אנרגיה חזקה וקשוחה, אבל מכילה ולא הודפת ומרחיקה. כשהם רגועים, זה היפנוטי ופסיכדלי וחללי ויפה. כשזה נהיה קשוח והווליום עולה, זה גלים של תשוקה שעפים בחדר כמו כדור פינג פונג. עפתי איתם למעלה למעלה.
הוידאו ארט תמך בתעופה הזו, כדי שבכל פעם שאפתח עינים, לא אהיה במרתף בתל אביב.

והם נראו חסרי מאמץ או פוזה. וזה היה לי הכי כיף. בלי הרבה חשיבות עצמית.
שעה לפני ההופעה הייתי בסינמטק בהקרנת עיתונאים כזו של הסדרה החדשה על אריק אינשטיין ב-יס דוקו. ראיתי חמישים דקות פרק על בנאדם ללא חשיבות עצמית או פוזה.
וכל הערב הזה, שילוב שני הארועים הזה, היה עוד שיעור קטן בצניעות. אני חייב תודה קטנה לכל המעורבים בדבר.

מאובן בפייסבוק

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה הופעות | עם התגים , | להגיב

איש ציפור: 2.11.2017

page

פוסט חדש ב Small Town Romance?
פייר, קצת מתגעגע לכתיבה על מוזיקה ולמרות שיש את פייסבוק, אני אוהב לשלוט בתצורה שבה התוכן מופיע. אז חשבתי הי, יהיה נחמד לחזור מדי פעם לכתוב דברים מעניינים.

אז הסיפתח הוא עם התכנית ה(יחסית) חדשה שלי 'איש ציפור' ברדיו מהות החיים, כאן יש את הקלטת הפרק מאתמול, והנה רשימת השידור פה למטה

מקווה שאתמיד את ההתנעה המחודשת הזו :)

1.Ennio Morricone – Seguita (From Gli occhi freddi della paura")" (Gli occhi freddi della paura ,2011)

 2.Dick Schory's New Percussion Ensemble – South Rampart Street (Music to Break Any Mood ,1960)
 3.Mighty Sparrow – More Cock (Hot and Sweet ,1974)
 4.Margarita Sierra – Cha Cha Twist (¡Chicas! Spanish Female Singers 1962/1974 ,2011)
 5.הדודאים – קחי – הדודאים (העולם בשחור לבן)
 6.The Senders – Party Line (She Lied! USA Garage Greats 1965-1967 ,1966)
 7.The Rolling Stones – Come On (Maida Vale Studios, London 'Saturday Club' 1963)
 8.Abelardo Carbonó – Muevela (El Maravilloso Mundo de… ,2013)
 9.Rift Valley Brothers – Mucang'ang'o Ugiraga Mukindirio (Kenya Special, Vol. 2 (Selected East African Recordings from the 1970's And 80's) ,2016)
 10.Melvin Van Peebles – Hoppin' John/Voices (Sweet Sweetback's Baadasssss Song ,1971)
 11.Lou Rawls – One Day Soon You'll Need Me (Sit Down and Talk To Me ,1980)
 12.חיים רוטר ומירי אלוני – ילדי המחר ( , 2017)
 13.Boz Scaggs – What Can I Say (Silk Degrees ,1976)
 14.Woods – Sun City Creeps (City Sun Eater In The River Of Light ,2016)
 15.Necessaries – Driving And Talking At The Same Time (Event Horizon ,1982)
 16.ESG – Dance (Come Away With ESG ,1983)
 17.Amii Stewart – Knock On Wood (Knock On Wood, 1979)
 18.Leon Ware – Why I Came To California (Leon Ware ,1982)
 19.Funky Constellation – Street Talk  (1979)
 20.Donald Byrd & 125th Street, N.Y.C. – Sexy Dancer (Words, Sounds, Colors And Shapes ,1982)
 21.Idris Muhammad – Turn This Mutha Out (Turn This Mutha Out ,1977)
 22.Beck – Colors (Colors 2017)
 24. Mano Le Tough – Eurodancer (Dances For Euros) (Eurodancer (Dances For Euros) ,2010)
 25. Robert Parker – One Love
 26.The Buggles – Living In The Plastic Age (The Age Of Plastic ,1980)
 27. The Return – New Day (1999)
הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה רדיו | להגיב

השכן שעוזר עם הפלאגים של המצברים

בשנת 2002 נכנסתי בפעם הראשונה בחיי לחנות התקליטים Minus Zero בפורטובלו מרקט, לונדון. חלקכם שקוראים את הפוסט הזה והיו בחנות הזו, מרטיבים בזה הרגע, עת משתלטת ערגה מזקיפת חיוך נוסטלגי-מריר. חלקכם אולי נזכרים איך מצאתם שם דיסק של להקת acid-psych שחיפשתם המון זמן. חלקכם נזכרים איך שני המוכרים, לשניהם קוראים ביל, התווכחו מי מהם ימכור לכם איזה בוטלג ישן של ארתור לי. בשבילי החנות הזו, שנסגרה בעצב לפני מספר שנים, היא החנות שבה גיליתי את הקסם הקרוי ניל האלסטד.

נכנסתי לחנות, ומיד עלה על פני החיוך. כמי שגילה לפני דקה וחצי את המוזיקה של ברט ג'אנש וג'ון מרטין, ג'קסון סי פראנק וריצ'ארד ת'ומפסון, העולם היה פרוש לפני ומחכה שאגלה אותו מוזיקלית. ביל דיבר איתי קצת, סיפרתי לו שאני מישראל והגעתי לא מזמן ללמוד סאונד ושהתחלתי לנגן בלהקה בשם The Human Beings. הוא סיפר לי על הרכב הסיקסטיז בשם The Human Beinz, שלא הכרתי והעמיס עלי את הדיסק שלהם.

הוא שאל אותי מה עוד אני שומע ואמרתי לו שלאחרונה גיליתי את הפולק הבריטי הזה. הוא הסתובב אחורה, לקח דיסק כתום ואמר לי בפאתוס ג'ק-בלאקי בנאמנות גבוהה – 'קח את זה, יעשה לך טוב'. זה היה אלבום הסולו של ניל האלסטד, sleeping on roads. הוא סיפר לי שהוא היה בסלואודייב ומואהבי3 ואני הנהנתי בחיוך מלא חשיבות כי לא היה לי נעים לי להודות שאין לי מושג על מה הוא מדבר. אבל ביל היה כל כך אחוז תשוקה לגבי האלבום הזה של ניל האלסטד, כך שלא יכולתי לעמוד בפניו ולקחתי את האלבום.

וכשהגעתי הביתה והקשבתי לאלבום מהתחלה ועד הסוף פעמיים, הלכתי למלא גז בכרטיס הגז, וחזרתי לשמוע אותו עוד פעם, הפעם עם חימום מרכזי שעובד, זה היה מרגעי הבום האלה. שאתה מספר איך גילית את הביטלס ואת יס ושמעת את רוב קיד איי בהופעה לפני שהוא יצא בכלל ואת המיקס הגנוז של האלבום של אלג'יר, ויש את הרגע של ניל האלסטד. ניק דרייק היה כותב על זמני ונשמה שבורה שאין לה דומה. ברט ג'אנש היה גיטריסט פנומנלי ואדם שהבין מלודיה והגשה. ניל האלסטד היה אחד משלנו. הוא היה הדוגמה המושלמת לאדם שהוא השכן מלמעלה, שאתה קורא לו 'נילוס' אם היה גר בישראל, והוא היה עוזר לך עם המצבר של הרכב במידת הצורך.
שקט, מופנם, חודר לנבכי הנבכים של הלב, רך, לא מנסה להסתיר את הקצה שיש לו שם בתוך הנשמה. חי. מחובר לעצמו. ריגשי. מישהו שאתה רוצה שיהיה השכן שלך ותקרא לו 'נילוס'.

עם השנים, כשעבדתי באוזן ובאינספור מקרים אחרים שנדרשתי לתשובה 'מהם אלבומי הסינגר\סונגרייטר האהובים עליך', פינת שנות האלפיים תמיד תמיד שמורה לאלבום הזה. מאז, הוא הוציא עוד שני אלבומים, יפים ומיוחדים כהרגלו. אבל הראשון, כמו העראק הראשון שלך, נחקק לך בזכרון, משהו שאם הוא הגיע ברגע המסוים בחיים המסוים, יש בו את הכח לשנות, ולו במעט, את הצורה שאתה מסתכל על מוזיקה, על כתיבה ועל השכנים שלך.

ביום שישי, 6.11, ניל האלסטד יגיע לישראל ביוזמת המון ווליום. אני אהיה שם, עם המצברים מלאים הפעם, ניתן לו לעשות את הדבר שלו.

10003886_10153634062333232_123888553499644101_n

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה הופעות | עם התגים , | 4 תגובות

כבר אחרי חצות

אני מבקר שוב נושא ואלבום שכבר נגעתי בו לפני ארבע שנים ואני רוצה לדבר על יהורם גאון ועל לדינו, ובמיוחד על Avre Tu (פתחי לי את דלתך)
הגרסה המוכרת יותר שיהורם גאון הקליט לשיר שובר הלב הזה, היא מתוך האלבום שלו 'רומנסות בלאדינו', שעיבד ותיזמר אותן דובי זלצר הגאון.
כאן כתבתי עליו כבר.
ההקלטה הזו עם דובי זלצר, יצאה בשנת 1969. כל התזמורים ענקיים, תקליט מליון דולר, טוני בנט מקומי. גאון שר את החיים שלו שם, מלא בקסם וחן ובחצי חיוך שלו. מלא פאתוס ותאטרליות אולי קצת מוגזמת אבל בהתחשב בשנה ובזה ששנתיים קודם ניצחנו את כל הערבים, אולי זה מתבקש.

אבל הגרסה המצורפת כאן מ 1965 היא יותר צנועה, גם היא מתוזמרת (שמעון כהן), אבל הגאווה, ואולי הרבע גאוותנות שיש בהקלטה ההיא המאוחרת ואין פה בהקלטה המוקדמת, עושה משהו אחר. מביאה ניחוח אחר.
זה כבר לא החזן של בית הכנסת הגדול, אלא הקשיש הצנוע של בתי הכנסת הקטנים בכרם התימנים, אלה שאתם לא יודעים שהם שם.
כנראה שמשהו בחגים האלה ובזה שהתחילה לנשוב היום קצת רוח שהכניסה בי חיים וסתיו, שזורקים אותי שוב ושוב ללאדינו הזה ולמקומות שמעולם לא הייתי בהם אבל איכשהו שזורים לי ב DNA.
unnamed

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | להגיב

שירה שבטית במטוס הרעוע

אני טס מעל הקאנטרי סייד הצרפתי, מז'נווה לנאנט ומקשיב לאלבום היפה של פופול וו – Cobra Verde.

Popol v

כמו הרבה הקלטות אחרות שלהם, האלבום הזה הוא פסקול לסרט של וורנר הרצוג שעוד לא צפיתי בו. אני מנסה לקחת את הזמן שלי עם צפיה בסרטים שאת הפסקולים שלהם אני אוהב, כך שהמוזיקה תשאר עם המימד הוויז'ואלי שאני המצאתי
וזו תשאר הטריטוריה שלי בלי הכתבות חיצוניות. בינתים, זה הולך לי לא רע.

זה אלבום מאוחר של פופול וו, ובשונה מהעבודות הנפלאות שלהם מתחילת הסבנטיז \סוף סיקסטיז כמו Aguirre או Hosiana Mantra המופתי, אין בו את המימד המיסטי-פסיכדלי. זו תקופה אחרת בחיי הלהקה שבה חקר פלוריאן פריקה (האיש מאחורי הלהקה) את הכיוונים השבטיים, ושירה שבטית. כמובן, שהאסתטיקה של הלהקה נשמרת בזכות הגיטרות של דניאל פליישר והפסנתר העקמומי-ממזרי הזה של פריקה, שהוא הצבע המקשר בין כל האלבומים שלהם.
אני מסתכל מחוץ לחלון המטוס, כל מה שאני רואה הוא ירוק. השמש ממש מול הפנים שלי והכל כל כך שקט ויפה. המטוס מאד קטן ורועד דרך האוויר המוצק, והמוזיקה של פופול וו כל כך מרגיעה, כך שאני יודע שהנשמה שלי תשרוד, אפילו אם המטוס יתרסק.

נחתנו, המטוס לא התרסק, אני בדרך להופעה הבאה שלי בטור הזה בצרפת. מזג האוויר נראה נחמד. השבט שר בטקס מסורתי בעינים שלי. כאילו אומר לי שהגעתי הביתה. אולי אני תמיד בבית. תוכל להחליף שבט תמיד, אך תמיד תהיה בסדר.
השירה נמשכת, משדרת על תדר רגוע במיוחד במוח, השמש הארופאית מלטפת בנעימות, יצאתי מהמטוס. חי.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים | עם התגים , , | להגיב