התמונות שטבועות במוזיקה

בפעם הראשונה ששמעתי את המוזיקה של הפסנתרנית היווניה Tania Giannouli, זה היה בתערוכת ווידאו ארט בתל אביב, שבאחת העבודות השתמשו במוזיקה שלה. הסטייל שלה ישר תפס לי את האוזן. הוא היה מיסתורי, סינמטי, חי. הוא היה אדיר
האלבום החדש שלה Transcendence (שיצא בלייבל הניו זילנדי Rattle Records) הוא מרגש ומעורר השראה ולגמרי אחד האלבומים היפים שנתקלתי בהם השנה. אחרי הכל, הוא גרם לי ללכת לכתוב פוסט אחרי שחליתי בעצלנות כתיבה שנמשכת חודשים. זה כנראה אומר משהו על האלבום לא?
Tania Giannouli - Transcrnde

Obsession. זה היה הקטע הראשון שתפס לי את האוזן. טניה כותבת מוזיקה לסרטים, פיצ'רים ודוקומנטרים, מחול וגם פרויקטי אמנות ומיצבי וידאו. הסיבה שאני אוהב את המוזיקה שלה כל כך היא בגלל שהיא מציירת לי את הסצנה בראש, את הויז'ואל שאליו מצטרפת המוזיקה, גם אם המוזיקה לא נכתבה לשום ויז'ואל.
וככשמעתי את Obsession, זה היה נשמע כמו מוזיקה מסרט נשכח של אלמדובר. משהו בין 'העור בו אני חי' ל'דבר אליה'. מוזר, קצת מטריד, קצת מכווץ ומאד מאד יפה.
Tania Giannouli - Transcendence

כשהאזנתי לאלבום המלא, הבנתי שיש פה יותר מאשר הסצנות הקולנועיות שטבועות במוזיקה. זו הייתה הסתכלות רעננה ומעניינת על ג'אז מודרני, מוזיקה קלאסית ובדיוק המינון הנכון של 'נסיונות' מצד האנסמל שלה, שהולך צד קדימה וצעד אחורה בצבעים ובעושר הצלילי שהוא יוצק למוזיקה. פעם זה מעשיר, פעם זה מחסיר אבל תמיד זה בול מה שצריך.

בכל פעם כשאני מאזין לאלבום הזה, הוא מזכיר לי את האלבום של Eberhard Weber, הקונטרה בסיסט האגדי – Later That Evening. מוזיקה שיושבת ברכות על ענן, משקיפה מעל, לא נוגעת באדמה ושומרת על עצמה נקיה. זה גם הזכיר לי קצת את העבודות של Bernardo Sassetti, עליו כתבתי בזמנו כאן, במיוחד באלבום שלו Unreal:Sidewalk Cartoon.
כמו אלבום שהיה צריך לצאת ב ECM.
אפשר לרכוש את האלבום (דיסק\אמפישלוש) באתר של הלייבל או להקשיב פה למטה.
תהנו

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה אלבומי 2015 | עם התגים , | תגובה אחת

יואב שושני – כוכבים

מנסה לחשוב
מה צריך לקרות כאן
כדי ששיר מופלא כמו 'כוכבים' של יואב שושני
יהפוך להיות מגה סינגל להיט ברדיו המקומי
אולי ששר ממשלה כזה או אחר יצטלם ליד גשר, עם אוזניות על האוזניים,
מפזז עם הגיטרות יוסי-אלפנטיות האלה שיש בשיר
כרס רוקדת עם המקצב הטוויסטינג-ביי-דה-פול של הלהקה הישראלית ביותר דייר סטרייטס
והעברית, שפה יפה
וכל השיר הזה, הוא כמו אוויר קר באמצע הלחות, על מצח של פועל אחד וחמישה מנהלי עבודה ביהודה הלוי
נכון שאני סאקר של שירים בעברית שיש בהם את המילה 'לילה', שזו אחת המילים היפות בעברית
(הלילה אנגן לך בכינור גדול, בוגי איתי הלילה, הלילה הוא שירים, שלא יגמר לי הלילה, et al)
וכל השיר הזה הוא שיר בוקר בכלל
ואולי בגלל כל הדברים האלה, אני הרוס על השיר הזה כל כך.
(אחרי שמונה האזנות בריפיט לשיר הזה, משהו כמו 25 דקות של אותו השיר, חשבתי שזה יהיה זמן טוב לכתוב את הפוסט הזה)

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה סקירת אמנים | עם התגים | להגיב

הדיסקו ההיפנוטי של דניאל וואנגארד

לפעמים, שיר\קטע אוחזים בך כל כך חזק, עד שאתה לא יכול להפסיק לשמוע אותו עשרות פעמים ברצף.
גיליתי את הקטע הדי בלתי יאמן שקיים בעולם ולא ידעתי עליו עד עכשיו, בשם Hypnodance של האמן עם השם המיסתורי Who's Who. קודם כל, שימו פליי ולכו על החוויה העל חושית שלו.

ומכיוון שלא יכולתי להשאר אדיש לו ולא לחפור מסביב ולראות מה ומו, מצאתי את האלבום המלא שלו שיצא ב 1979 והוא מפוצץ בממתקים, כמו זה למשל

אבל אז נהייתי רק יותר רעב ויותר סקרן לבדוק מי הבנאדם הזה. גיליתי את Daniel Vangarde, מפיק וכותב שירים צרפתי שעשה כמה דברים בחיי הדיסקו שלו, אבל אפשר לזקוף לו שתי אנקדוטות וויקיפדיה בולטות.
האחת, שהוא הבנאדם שמאחורי ההרכב Ottawan שאחראי על להיט מסיבות אילת באייטיז Hand's Up (שמהריקוד הצמוד לו יצילנו רק המוות) וגם על D.I.S.C.O (אמרתי לכם, לא פראייר).
השנייה, ששמו האמיתי הוא בעצם Daniel Bangalter, והוא גם אביו של Thomas Bangalter, חצי מדאפט פאנק.

Who's Who - Palace Palace

רציתי עוד. אז מצאתי עוד. בכתבה של המגזין Dazed, שזור מיקסטייפ של קטעי דיסקו של דניאל ואנגארד ואני לא יכול שלא להפנות אתכם לשעה של מוזיקה של האיש שגיליתי רק לפני כמה ימים ומאז אני לא מפסיק לשמוע.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה סקירת אמנים | עם התגים | להגיב

מכיוון ההר, שום דבר לא רגיל

ב'תהיי איתי', השיר, מועברת חוויה כפולה.
היא גם המוזיקה של הנסיעה במעלה ההר, חזרה הביתה וההתפרקות המנטלית ממעללי היום, שעוזבים את התודעה לאט לאט, כמו טיפוס עיקשי, מטר ועוד מטר במעלה ההר.
היא גם המוזיקה של עזיבת הבית במורד ההר, מוזיקה של משאלת לב, שיהיה לאן לחזור, שלא יישתנו הדברים לבלי היכר. שהבית שכבר יש, רעוע או יציב, יישאר.
במהלך היומיומי של הירידה והעליה את ההר, אפשר לטעות ולחשוב שאתה נשאר אותו דבר, המים של הכנרת חולפים ואתה נשאר. אבל אתה לא. גם המים של הכנרת, אין להם יחידה אחת, הם תמיד מים ברבים, מהווים איזה מרקם עשיר של זרם שהולך ממקום למקום כמו הגלגלים של הרכב שעולים ויורדים את ההר הזה. נהג הרכב, גם הוא לא פרט, הוא חלק ממרקם עשיר של זרם הולך ממקום למקום.

לפני כמה ימים הייתי גם על ההר, הר אחר. אירח אותנו זוג והכינו ארוחת ערב. כשירד החושך והתנים התחילו ליילל, שאלתי אותו איך הלבד כאן. הוא כחכח בחוסר נוחות והוא אמר 'עובדים על זה'.
הוא התכוון לזוגיות שלא עובדת טוב וזה שלילדה בת הארבע אין עם מי לשחק כי הם לבד שם על ההר וזה שמעל הכל, הוא צריך לפגוש את עצמו וגם היא צריכה לפגוש את עצמה, כדי לשים את היסודות מעץ על האדמה ולבנות את הבית עליהם. זה מאד קשה לשים יסודות מעץ על צלע לא שטוחה של הר. שני ילדים שלא הכינו את עצמם להתמודדות הגדולה ביותר של החיים שלהם, ההתמודדות עם עצמם. והם בחרו לעשות את זה על ההר, לבד, בחושך, מרוחק. הם בינתיים מצליחים רק לסחוב את היסודות למעלה. עדיין זרוקים בערימה, פוקחים עין על הבנאים ומחכים לתורם.


ב'רמת גן' הוא אומר על הבניינים המכוערים הגבוהים החדשים, שהוא לא מבין איך אנשים חיים שם. וזה נכון, כי זה לא ברור, מגדלי תפלצת שלא שייכים לאנושות הזו. אבל מצד שני, פוגשים אנשים חדשים. כשאתה גר על ההר, כמות האנשים סביב נשארת פחות או יותר אותו דבר. מדי פעם חברים שקופצים לכנרת עולים את ההר כדי לשתות קפה שחור ותה מרווה, אבל אז הם הולכים, כי הם תמיד הולכים כי המים של הכנרת משתנים ואנשים חייבים ללכת. ואתה נשאר עם עצמך, עם הזוגיות, עם הילדים ולשום תן לא אכפת אם פגשת את עצמך או לא פגשת את עצמך. התן הוא תן. ההר הזה הוא אמא, כמו שאמר טאונס ואן זנדט, ואמא יכולה להיות הרוך הבלתי נפסק ולהיות הסכין הגדולה ביותר.

שני החבר'ה שפגשתי על ההר עזבו את דרום תל אביב הרועשת כדי למצא את השקט שלהם על ההר והם גילו שהרעש הכי גדול של החיים שלהם מחכה להם שם בין הברוקולי באדמה, לארגז הגדול שמכיל אינספור מיכלי טחינה ריקים שמיועדים למיחזור. מתישהו יקחו אותם במורד ההר ויזרוק איפה שצריך.
'אין שירים על מי שגר בעיר שיש בה רק עבר'. מה העתיד צופן להמתנה המתוחה לשינוים החיצונים שאולי או לא יעלו את מפלס הכנרת בעוד חמישה ס"מ בחו

רף הזה, ואם תתהפך משאית על הכביש שמקיף את האגם הגדול והבית יראה כמו משהו רחוק להשגה?
אתה באמת יודע איך כל יום מתחיל כשאתה משקיף מלמעלה על המים, תצורת האגם לפני שאתה יורד לגובה פנים המים, היא אותה התצורה. אבל כשאתה זוחל על הגחון מבחירה, על חוף החצץ ומסתכל למים ישר באישון, אתה מתחיל לראות את הפרטים האלה שיקבעו את גורלו של יום. תרגע, זה לא בשליטה. אנחנו בסה"כ יכולים לעשות את המיטב שאנחנו יכולים ולסלוח לעצמנו על דברים שלא הסתדרו לנו. זהו, שני מצבים בלבד.

בתוך העיר, אתה לא יכול לטפס את ההר הזה.
היומיום שבעיר תואם את היומיום של החברה האנושית השגרתית המערבית. חולפים הימים והלילות. קורים דברים ואתה לא שם. צלילים ומראות סובבים אותך ואתה לא שם. הטבע מרסן את החושים כדי שלא נאבד את דעתנו, הרגש מכבה את מה שנשאר כדי לשמור עלינו שלא נפגע. כמו דור ההורים שלנו, עסוק בהישרדות ברחוב הישראלי, מצולק ממלחמות ומאיומים ומהישרדות וברגעי ההתפרקות אין שום הר שאפשר לטפס עליו, אז נשארת ההסתגרות. זו לא אהבה עצמית, זו בריחה לתוך העצמי, אתה והצעצועים מפעם וכל תקופה מחליפים את הצעצוע. אבא לא מתקשר עם ילד, אמא מתעלמת מילדה. הילדים גדלים ובאמצע גיל השלושים הם בוחרים להשקיף מלמעלה על האדמה ועל האדם שהם ולבחור. ברי המזל שבהם, בוחרים להשאר על ההר ויום אחרי יום לעלות אותו. לשחוק את הרכב, לשרוף דלק. אבל לעלות. להשרף, אבל אין באמת ברירה. מי שלא בורך במזל כזה, מחליף דובי ברובוטריק, בנשק צבאי, בצפיה בלתי פוסקת בסדרות, ברכב, במאהבת, בתרופות נגד הזקנה, בקיטורים לא פוסקים. תמיד יש צעצועים חדשים. עדיף למצא את המזל.

"נשארנו לבד יד ביד מול העולם, עיני בעינייך.
את ואני יודעים ששנינו זה לא סתם"

ובסופו של דבר, אחרי כל הרוקנרול וההערצה והאהבה של החיצון, אתה נשאר מול עצמך, מול בת הזוג, על ההר הזה או על הר אחר, מתמודד עם המשימה הקשה בעולם שהיא גם הברכה הגדולה ביותר – האהבה לעצמנו.
אשרי האדם שהצליח להקביל את הדרך שמתפתלת במעלה ההר, מול הדרך ללב שלו, להסתכלות עליו ברוך, בילדות ובחמלה שהיא כולה הבנה – ואשרי מי שזכתה לקבל אהבה ממי שמצליח בכל פיתול לאהוב את עצמו קצת יותר.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים | עם התגים | להגיב

חלק בקצוות: אלכס דה גראסי והחשיפה לדרום

מדי פעם אני חוזר לתקליטים שבראש שלי כבר קיטלגתי כ 'לא מעניינים' ונותן להם צ'אנס נוסף, כדי להיות בטוח שאני לא מפספס כלום.
אנשים שיש להם תשוקה אדירה למוזיקה מכירים את התחושה הזו, של לא להחמיץ דברים טובים. זו תחושה שעכשיו גם נתנו לה שם – FOMO,
Fear Of Missing Out. למרות שהמושג הזה הומצא כדי לתאר את האובססיה לרשתות חברתיות וצריכת מידע באופן כללי בעידן הסלולר, אבל אני משאיל אותו לצרכיי. מה אכפת לכם.

zxw8ThZ

תקליט כזה, הוא האלבום Southern Exposure שהוציא הגיטריסט האמריקאי Alex De Grassi בשנת 1983. יש לי את האלבום הזה שנים ותמיד הוא נשמע לי רך מדי,
חסר אדג', חספוס, ללא קמטים או צלקות. האלבום יצא בלייבל Windham Hill, ששם לעצמו להוציא אלבומי גיטרות יפים ו'עגולים' ולמרות שהמוזיקה
שיצאה בלייבל היא נפלאה, הסאונד הזה, הנכון והמתוק, המכוונה 'שוויצריה בהרים' על ידי ברגעים של מיאוס, מקשה עלי את ההאזנה.

אבל כשהגיע הטרק השלישי, '36', משהו בי נפתח לתוך האלבום הזה וצללתי לתוכו.
הנגינה של דה-גראסי עדינה ומאד בטוחה. הסאונד שלו עשיר מאד ובהתחשב בכך שמדובר באלבום שכולו סולו גיטרה, זה די מדהים לשמוע את
העושר ההרמוני והצלילי שהוא מוציא מכלי אחד. הלחנים והמלודיות מזכירות משהו בין הגיטריסט הצרפתי-אלג'יראי Pierre Bensusan
לבין פט מת'יני, ויש גם הרבה שורשי בלוז שנמצאים שם מאחורה ומדי פעם מתפלקים לו שם.

אלבום שכולו דמיון וציורים, עדין ויפה. כזה של שמונה בבוקר עם הקפה והסלט עדשים.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה כללי | להגיב