01. Eli Rozen – Can't Write Poetry
02. The Lollipop Shop – You Must Be A Witch (02:32)
03. Leo Kottke – Louise (05:11)
04. Charlie Parr – I Dreamed I Saw Jesse James Last Night(09:06)
05. Marissa Nadler – Daisy Where Did You Go (12:24)
06. Buffalo Moon – Low Tide Moon (16:26)
07. The 4th Coming – Cruising Down Sunset(20:38)
08. Moodring – The Weasel(23:40)
09. Rosko & The John Berberian Ensemble – A Glance At The Future (27:47)
10. Nazareth Orchestra – Alf Leila We Leila (32:00)
11. George Russel – 'Round Midnight (37:37)
12. Bert Jansch – Strolling Down The Highway (From Leather Launderette) (43:35)
13. Wooden Wand – Distance Is Free (46:37)
14. Jack Rose – Moon In The Gutter (48:08)
15. John Fahey – C Evening, Not Night, PT.1 (51:05)
16. Brian Auger & the Trinity – The Road To Cairo (55:38)
17. David Ackles – Subway To The Country (1:00:47)
פייר בנסוסן הוא אחד מנגני הגיטרה האקוסטית האהובים עלי והטובים ביותר בעולם.
אפשר לראות בו גיטריסט ג'אז, אבל זה יעשה לו עוול, כיוון שבנסוסן הוא הרבה יותר מג'אז ובכל מקרה כל ההווייה שלו איננה סטנדרטית;
קודם כל, הוא נצמד אך ורק לגיטרה האקוסטית ונמלט מ'סאונד הג'אז' המוכר והקצת משעמם בשלב זה של האנושות. שנית, הוא אימץ לחיקו את כיוון הגיטרה DADGAD שהמציא דיווי גראהם. נגינה ב DADGAD איפשרה לבנסוסן המון הרמוניות חדשות על הכלי, שאחרת לא היו מתאפשרות.
שלישית, הוא מושפע מאד מגיטריסטים-פולקיסטים מהאי הבריטי, דוגמת ברט ג'אנש יקירנו או דיווי גראהם והמעגל הזה. תוסיפו לכל זה את העובדה שהוא צרפתי-אלג'יראי ושכתוצאה מכך – עולם הדמיון מלא ועשיר בקונספטים ורעיונות לא-מערביים. דבר אחרון, הוא פינגרפיקר, מה שגורם לי ישר לאהוב אותו יותר.
כל זה הופך את בנסוסן ונגינתו לכל כך מיוחדים בשבילי ואת המוזיקה למרתקת.
אלבומו החדש Vividly יצא בסתיו הקרוב, ואלה חדשות נפלאות לחובבי ג'אז וגיטרות אקוסטיות באשר הם.
לאמנים בעלי קריירה ארוכה, יש את הפריווילגיה הנפלאה להמציא את עצמם מחדש ולחדש. לא תמיד זה עובד טוב, אבל חייבים להעריך אותם על הנסיון. הרבה פעמים, הבלחות חד פעמיות של משהו חדש עבור האמן, לא מגיעות לתפוצה רחבה, כי אחרי כמה שנים, האמן מתויג בתור משהו מסוים ולכן מי שלא חופר את הדיסקוגרפיה שלו כדי למצא את אלבומי אמצע הקריירה האלה שמגיעים אחרי שלאמן נמאס קצת לעשות את מה שמצפים ממנו – עשוי לפספס את אותם חידושים והמצאות.
אתן דוגמא : ניל יאנג נתפס בתור סינגר\סונגרייטר אקוסטי או חשמלי. אבל רק מי שיחפור את הקטלוג של יאנג, יגיע לאלבום כמו Trans משנות השמונים, שהוא אלבום מסונתז ומלא בווקודרים. זה גם חרא של אלבום, אבל צריך להעריך אותו על הנסיון (כנ"ל אלבומיו Landing On Water, Everybody's Rocking ו-Life). מזל שהוא הביא את Freedom ב-89 כדי להציל את העשור הזה מאבדון טוטאלי. Love של ארתור לי היא גם דוגמה טובה. הרי Love מזוהים יותר מהכל עם Forever Changes הפולקי-פסיכדלי, אבל לא רבים הגיעו לצדדים הרוקיסטים המחוספסים של האלבומים Four Sail או למשל אלבומי הסולו של ארתור לי.
לא הרבה אנשים הגיעו לאלבום המופת One World של ג'ון מרטין מ 77, שנעשה לאחר תקופה בג'מייקה והסתחבקות עם לי סקראץ' פרי שפתח למרטין את הצורה ולימד אותו משהו חדש על גרוב.
ברט ג'אנש, מזוהה כסינגר-סונגרייטר ובלוזיסט. זו התדמית שלו. נכון ש99 אחוז מהקריירה שלו, הוא עשה בדיוק את זה – כתב שירים ושר אותם. אבל בגלל התיוג האוטומטי, הרבה אנשים מפספסים את אחד האלבומים היפים ביותר שעשה (והוא עצמו טוען כך) – Avocet.
