אתמול צפיתי בסרט שהגיע אלי מאנגליה, I Need That Record שמו.
הסרט נעשה על ידי Brendan Toller ויצא ממש עכשיו, ומתעד בצורה עצמאית וללא גב הפקתי, את קריסתן של 3000 חנויות תקליטים עצמאיות ברחבי ארה"ב.
בסרט מרגש, מצחיק לפעמים, מדכא לרוב, מתאר יוצר\במאי\מפיק הסרט את הסיבות ההיסטוריות לנפילתן בזו אחר זו של חנויות אייקוניות מאד בארה"ב וחושף אמת שונה קצת ממה שאנחנו רגילים להכיר כ'אשמת נאפסטר'. כלומר, זו גם אשמת נאפסטר (כמייצגת הפיראטים של תחילת העשור) וגם אשמת הלייבלים הגדולים והשמנים אבל גם קריסת מעמד הרדיו ואובדן החשיבות לחיי קהילה אצל רוב האנשים.
אינדי.
יופי. להקת אינדי. מה זה בכלל אומר? אנשים מכנים את Built To Spill כ'אינדי', למרות שהם מוציאים את האלבומים שלהם ב Warner bros. גם פליימינג ליפס. גם דוונדרה. האם זה הופך את כל אלה ל-לא אינדי? מה זה בכלל אומר? איזה מושג חמקמק. נדמה שבשנים האחרונות, עם הקריסה הגדולה של הלייבלים הגדולים, כולם הפכו לאינדי. זה לא הופך אותם לפחות עשירים. אבל הם אינדי.
אם אני מנסה לחבר איזה קו דמיוני של סאונד האינדי, אני מגיע לגיטרות פנדר, עם צליל ברייט, לעתים קרובות יש גם ריפים על גבול הפסיכדלי, שירה עם סאונד של חדר. ולואו פיי. הרבה לואו פיי. שוב, אותה הגדרה חמקמקה. גם אני רוצה להיות לואו פיי, אבל הגיטרות שלי הוקלטו עם מיקרופון נוימן. כנראה שאני לא לואו פיי, וגם לא אינדי. מקסימום אני אלטרנטיב וגם זה לא בטוח.
ואחרי שהזזתי את הדיון הקצר הזה עם עצמי הצידה, כי כל ההגדרות האלה באמת חסרות פואנטה, בטח בעשור האחרון, אפשר להתפנות לדבר על ה Tall Firs.
ובכן, הפירז הם להקת אינדי. חה חה.כן.
כן כן, אתם צודקים. אתם רגילים לסטנדרט שהוצב זה לא מכבר. אתם קמים בשבת בבוקר, או אפילו בשישי בבוקר, ויש לכם מיקסטייפ חדש.
מה לעשות שגם הבלוג וכותבו יוצאים מדי פעם לחופש. אז אחרי יומיים בצפון עם זוגתי היפה, שהיו מדהימים, ולא הספקתי להכין מיקסטייפ חדש, אני מביא משהו מהעבר, שלא שוגר לבלוג הזה עד עכשיו, חצי ראשון של שעתיים שהכנתי בעבר לקול הקמפוס.
בקיצור, תהנו, ותעבירו הלאה, הבלוג הזה צריך יותר קוראים ויותר קוראים צריכים את הבלוג הזה.
1. Billy Holiday – God Bless The Child
2. Michael Chapman – You Say (from the BBC sessions) (03:09)
3. Lee Hazelwood – She's Funny That Way (06:49)
4. Jack Rose – Sunflower River Blues (12:02)
5. Glenn Jones – Sphinx Unto Curious Man (19:18)
6. Fern Knight – What The Crows Left Behind (21:09)
7. Six Organs Of Admittance - Hazy SF (24:51)
8. George Harrison – All things must pass (28:12)
9. Mark Lanegan - Ba-Di-Da (Fred Neil Cover) (31:15)
10. Church – It's No Reason (34:30)
11. A Hawk and Hacksaw – God Bless The Ottman Empire (39:47)
12. Bert Jansch – Bright New Year (43:50)
13. Arboria – On To The Shore (45:20)
14. No Neck Blues Band – Julius:Tainted by Ore (48:04)
15. Animal Collective – The Softest Voice (50:10)
16. Claudine Longet – Nothing To Lose (56:42)
בשבוע לחוץ, הרבה מדי חומר ללמוד באוניברסיטה (וזו רק ההתחלה, אינעל רבאק), אני מודה שלא היה לי הרבה זמן להיות מקורי במיקסטייפ השבועי, שזכה לשם Singing All Day, Singing 'Bout Nothing. אבל בכל זאת, אני מקווה שזה יצא מיקסטייפ מהנה. הוא מוגש בחמישי בערב, מתוך המטרה שתורידו אותו, תצרבו, וקחו אותו לנסיעה לפסטיבל יערות מנשה שקורה היום (חמישי, 6.8, ומחר, שישי, 7.8).
בשעה 16:30 אני אנגן סט סולו, ובשעה 20:00 אנגן עם Buffalos (לשעבר Buffalo Boots) בשעה של חומרים מתוך האלבום החדש שיוצא לחנויות ביום ראשון. מזל טוב.
בכל מקרה, התקשקשתי מספיק ופירסמתי את ההופעות ועכשיו מגיע הזמן לסט ליסט. אין תמונה הפעם, זה מה אין.
1. John Martyn – Head and Heart
2.Incredible String Band – Alice Is A Long Time Gone
3. Spaceman3 – Things'll Never Be The Same
4. Blur – Lot 105
5. Malajube – La Monogamie
6. Okkervil River – Unless It's Kicks
7. Francoiz Breut -Les Jeues Posses
8. XTC – My Weapon
9. Woods – Where and What You Are?
10. John Fahey – Beverly
11. Big Blood – My Last Days As A Fish
12. Doug Martsch – Gone
13. Rory Gallagher – I'm Not Surprised
14. אלי רוזן – יאבאל'ה
15. Ed Askew – Songs For Pilots
16. Swans – Yum-Yub Killers
