לאמנים בעלי קריירה ארוכה, יש את הפריווילגיה הנפלאה להמציא את עצמם מחדש ולחדש. לא תמיד זה עובד טוב, אבל חייבים להעריך אותם על הנסיון. הרבה פעמים, הבלחות חד פעמיות של משהו חדש עבור האמן, לא מגיעות לתפוצה רחבה, כי אחרי כמה שנים, האמן מתויג בתור משהו מסוים ולכן מי שלא חופר את הדיסקוגרפיה שלו כדי למצא את אלבומי אמצע הקריירה האלה שמגיעים אחרי שלאמן נמאס קצת לעשות את מה שמצפים ממנו – עשוי לפספס את אותם חידושים והמצאות.
אתן דוגמא : ניל יאנג נתפס בתור סינגר\סונגרייטר אקוסטי או חשמלי. אבל רק מי שיחפור את הקטלוג של יאנג, יגיע לאלבום כמו Trans משנות השמונים, שהוא אלבום מסונתז ומלא בווקודרים. זה גם חרא של אלבום, אבל צריך להעריך אותו על הנסיון (כנ"ל אלבומיו Landing On Water, Everybody's Rocking ו-Life). מזל שהוא הביא את Freedom ב-89 כדי להציל את העשור הזה מאבדון טוטאלי. Love של ארתור לי היא גם דוגמה טובה. הרי Love מזוהים יותר מהכל עם Forever Changes הפולקי-פסיכדלי, אבל לא רבים הגיעו לצדדים הרוקיסטים המחוספסים של האלבומים Four Sail או למשל אלבומי הסולו של ארתור לי.
לא הרבה אנשים הגיעו לאלבום המופת One World של ג'ון מרטין מ 77, שנעשה לאחר תקופה בג'מייקה והסתחבקות עם לי סקראץ' פרי שפתח למרטין את הצורה ולימד אותו משהו חדש על גרוב.
ברט ג'אנש, מזוהה כסינגר-סונגרייטר ובלוזיסט. זו התדמית שלו. נכון ש99 אחוז מהקריירה שלו, הוא עשה בדיוק את זה – כתב שירים ושר אותם. אבל בגלל התיוג האוטומטי, הרבה אנשים מפספסים את אחד האלבומים היפים ביותר שעשה (והוא עצמו טוען כך) – Avocet.
English Version
ברט ג'אנש וג'ון ריינבורן היו שגרירי הסינגר\סונגרייטר של הסצנה המבעבעת של מעגל הפולק שצמח מאמצע הסיקסטיז בסוהו הלונדוני, ובעיקר ובמועדון Les Cousins. שניהם כבר היו גיטריסטים מכובדים וידועים שהוציאו מספר אלבומים, אבל החבירה שלהם לדני ת'ומפסון, טרי קוקס וג'קי מקשי ויסודה של להקת הפולק-בלוז-ג'אז פנטנגל, הוציאה את הבשורה שלהם החוצה לעולם הגדול. פנטנגל היו פעילים במשך שבע שנים, תמיד מול אולמות Full House בסדר גודל ענק (ההופעה הראשונה שלהם הייתה בקרנגי הול, לא רע בשביל הופעה ראשונה), ושני החברים האלה הפכו להיות מאד פופולרים ואפשר לראות בהם פורצי הדרך של הבריטים בסצינה הזו, לעולם הגדול.
.
הם כמובן גדלו על ברכיהם של גיטריסטים אחרים כמו וויז ג'ונס ודייבי גרהאם שהיו שם כמה שנים קודם. לא רק הצמד חמד הזה התחנך על ברכי ג'ונס וגרהאם, גם פול סיימון,אל סטיוארט, רלף מקטל וג'ון מרטין ורבים אחרים. כל השמות שציינתי הפכו מפורסמים, מכרו גזיליון תקליטים ועשו קריירות מפוארות (וחלקן נחרבו באמצע האייטיז על ידי אלכוהול, רק כדי לעשות לעצמם תחיה מחודשת עם תום העשור).
הדבר הראשון שנתקלים בו כשלוחצים על פליי באלבום הסולו היחיד של כריס ת'ומפסון, הוא האווירה ההודית הנושבת ממנו. טמבורה מזמזת עם גיטרה אקוסטית שמנגנת קווים מלודים מזרחיים, עד שהיא עוברת לסגנון פולק בריטי שמזוהה אוטומטית לכל מי שהקשיב קצת לפיירפורט קונבנשן וברט ג'אנש. כשהטאבלה נכנסת, האווירה הופכת לייחודית ומסקרנת. מזרח פוגש מערב אומרים על קטע כזה כמו Hugo Spellman שאיתו מתחיל האלבום הנפלא הזה. השיר השני The Song Of Wondering Aengus הוא הפעם הראשונה שנתקלים בקולו המלטף, אם כי קצת מחוספס של ת'ומפסון, בשיר פולק מקסים שמזכיר את הכתיבה של סטיב טילסטון ואת הגיטרה של ברט ג'אנש. חליל הצד מעמיק את הקסם שמרחף מעל השיר. זה ככה, כדי להסביר מה הכיוון של האלבום המקסים הזה. Hugo Spellman
אי שם בשלהי 2006, הוזמנתי לאולפן 88 אף אם על ידי בועז כהן, חבר יקר, איש רדיו מעולה ובלוגר ענק ומרתק שאתם חייבים לבדוק
כדי להגיש שעתיים ספיישל של סיקור פועלו של ברט ג'אנש, האיש שבזכותו התחלתי לנגן אקוסטית.
מיכל היקרה הקליטה את השידור, ולמרות שעשרים הדקות הראשונות התפספסו, זה עדיין תיעוד טוב למי שרוצה לשמוע קצת על ג'אנש, המוזיקאים שהושפעו ממנו, המוזיקאים שפעלו במקביל אליו וכך הלאה. המשך קריאה…
