אתמול ניהלתי שיחה על האמונה ועל החיים פוסט האתאיזם.
במשך רוב חיי דיאלוג עם עצמי על כך שבאמונה אין צורך ושמושג האלוהות איבד כל רלוונטיות, ועל כך שהירטואלים הדתיים רק מפריעים לחיים התקינים. אבל אז קרה משהו ששינה את החיים מצד אחד לצד שני. שמעתי לראשונה את Love Supreme, יצירת המופת של ג'ון קולטריין, וזה היה ברגע הנכון ביותר שיכולתי להקשיב לה.
אז בשיחה אתמול, כבר הייתי אדם אחר. אני אדם אחר כבר כמה שנים טובות מאז אותה תקופה קשה אך מכוננת.

לפני כמה חודשים, נתבקשתי על ידי אורן מהבלוג הנפלא והאדיר The Gospel According To Whom, לכתוב על האלבום ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה. זו הייתה משימה קשה מצד אחד, כי כל כך הרבה אלבומים שינו לי את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, כל מיני סגנונות וז'אנרים שהפכו לי את הבטן. אבל היה אלבום אחד, נדיר ומיוחד, ששינה לי לא רק את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, אלא את החיים כפי שהכרתי אותם. התחיל פרק חדש, דף חדש. אז החלטתי להביא כאן את מה שכתבתי. אולי זה ישנה אתכם ויעזור לכם להפטר מהאתאיזם.
————

בסוף שנת 2002, אבא שלי בירך אותי ברכת דרך צלחה ונתן לי מעיין 'תפילת הדרך' כזה. זה היה אמור ללוות אותי במשך שנתיים בלונדון ולשמור עלי מכל פגע. צחקתי לעצמי. ברכת הדרך? נו באמת. עזבו אותי מהשטויות האלה. ישמור אותי האל מפני האמונה.
וככה נסעתי, אתאיסט גדול. לא מאמין באלוהים, יהודי בפוקס, בעל מורשת באגורה, בודד בעולם. בלי שום דבר להאחז בו.

בתחילת שנת 2003 הגעתי ללונדון.שלושה שבועות אחר כך, חבר הילדות הכי וותיק שלי, אולי הנפש התאומה שלי עלי אדמות, נהרג. והחיים החלו להתהפך. והם התהפכו, אוי כמה שהם התהפכו.
הם התהפכו לרמת למצוא את עצמך בתחנת רכבת בלי לדעת למה אתה שם. הם התהפכו לרמת פרצי צחוק בלתי נשלטים ולילות על גבי לילות של בכי היסטרי. ככה הם התהפכו.

ג'ון קולטריין, לעומת זאת, היה כבר סטאר. הוא היה אמן מקליט שהוציא תקליטים ב'בלו נוט', 'פרסטיג', ניגן עם ההוא ושיתף פעולה עם הזה, והיה חבר בחמישיה הכי מפורסמת של מיילס דיוויס.
לאט לאט ההרואין התחיל לאכול אותו. והחיים התהפכו לו. אוי, כמה שהם התהפכו. מיילס בעט אותו מההרכב ("תחזור כשתהיה צלול"), הוא לא מצא עבודה והיה זרוק לחלוטין.
פתאום הוא גילה את אלוהים והחל להתחזק. אז קראו לזה פשוט 'מצא את האור'. הוא נפטר מהסמים, והחל את התקופה שלו ב-Impulse, הלייבל שממנו עשה קולטרין בית, והלייבל שבזכותו בעליו של הלייבל קנו הרבה מאד בתים.
אחרי שגיבש לעצמו את ההרכב הקלאסי של הרביעיה שלו, עם מקוי טיינר על פסנתר, אלווין ג'ונס על תופים ורג'י וורקמן על בס, הוא נכנס הביתה יום אחד, לקח את הסקסופון, ישב בפינה, ולא זז ממנה. והלחין את כל A Love Supreme.


פשוט לא הצלחתי להבין איך דבר כזה קרה לי. ולמה דווקא לי. ומה עשיתי שזה נחת עלי. ולמה דווקא עכשיו. לך תסביר לעצמך בגיל 22 מוות של חבר כל כך קרוב. אח. לא מצאתי תשובות.
השלישי של אהוד בנאי ליווה אותי ברכבת התחתית נון סטופ. חשבתי שאמצא תשובות דרך השפה העברית, שנשאה איתה ריח של מוכר, ובית, ופרדס, וניצה בחלון חדרי הציצה, ופסטיבל הזמר והפזמון ו'ליל חניה' ולהקת כוורת. זה היה מנחם, אבל לא פתר לי את הפינה הזו.

A Love Supreme היה תקליט שכולו תודה לאל, תקליט של נתינה חסרת גבולות, נטולת פשרות, של ארבעה מוזיקאים מובלים על ידי קולטריין, שכולם שמו לעצמם מטרה אחת – להודות לבוראם ולאמת הפנימית שלהם, לטוהר המידות, לנקיון הכפיים, לאותנטיות, לכנות, לאמיתי. בעיטה בשקר, בעיטה בחוסר האמונה, התכנסות פנימית. וחיים. חיים עשירים בתובנות ובהכרת תודה.

ואז התחלתי לשמוע ג'אז פתאום. ואז שמעתי מינגוס. ואז שמעתי מיילס. ואז שמעתי לי מורגן. ואז שמעתי את קולטריין. ואז שמעתי את לאב סופרים. לא הכרתי את הסיפור מאחורי האלבום, ואיך הוא השתמש בו בתור כלי להעברת מסר לעצמו, לפנימי גובלן שלו. אבל אני זוכר שבכל נשימה שלו ובכל תקיעה שלו בסקסופון ובכל תו וחצי תו וצפצוף וחריקה, הייתה יותר משמעות מאשר בכל העולם הצר, המנוכר, הציני והכל כך אתאיסטי שלי.
ואז החלה תקופה שבו שמעתי את האלבום הזה פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. נון סטופ. הכרתי את כל הסולואים בעל פה, והרגשתי כאילו קפצתי לתוך הנשמה התועה של קולטריין, שבאלבום הזה מצאה את המקום שלה סוףסוף. הוא הצליח לשבור את כל המחסומים, הוא הצליח ליצור את האלבום הכי חשוב בשבילי, ולקח אותי איתו לתוך הכלי הזה לתוך עולם מלא בהכרת תודה על החיים ועל הנפש הבריאה.

ואז התחלתי להבריא. זה האלבום היחידי שאי פעם שמעתי, שהצליח להפוך נשמה חולה ומוטרדת, לתוצר בריא.
ואז התחלתי להסתכל על העצים אחרת, על הבתים, על הפארקים ועל הרחובות. והרגשתי מאושר. הבנתי לחלוטין את הסוד. יש הרבה אנשים שישלמו הרבה כסף בשביל לדעת אותו, או יקנו את הדיוידי. אני הייתי צריך שהקרקע תשמט לי מתחת לרגלים בצורה הברוטלית ביותר שלא יכולתי לייחל לה, כדי לפגוש בנקודה המסוימת הזו בחיים את A Love Supreme, ולהבין את מה שאני צריך להבין.

אחרי A Love Supreme, שום דבר כבר לא נשמע אותו הדבר. מכרתי 20 דיסקים לחנות יד שניה בקיימדן מרקט, כי פשוט הפסקתי להאמין לקולות ששרו את השירים שפעם, חודשים לפני כן, כל כך אהבתי. לא מצאתי את הכנות הזו, שנוכחתי לדעת שהיא באמת קיימת כי ראיתי ושמעתי אותה בכל תו אצל קולטריין. באותה תקופה למדתי מה זו מוזיקה כנה. מהי הכוונה. מהו הדבר האחד הזה שעושה את רוברט פלאנט למה שהוא, את רוברט ג'ונסון למה שהוא, ואת ניל יאנג למה שהוא. הכוונה. היכולת להוציא אוויר מהפה ולנסוך בו נשמה שתתפוס צורה של מילה, או של תו מוזיקלי. מה מפריד את הגברים מהילדים. זה היה קולטריין שעשה את זה.

חזרתי לישראל בסוף שנת 2004. כבר הייתי אדם שונה ב-180 מעלות. לא התקרבתי לדת. לא התחזקתי בשום דבר. אבל למדתי להכיר את התהום הגדולה ביותר, להסתכל לה בעינים, וללכת הצידה ולעקוף אותה. למדתי את הצביעות באתאיזם. למדתי שלכל אדם, חייבת להיות סיבה לקום בבוקר, מעבר לאישה ולילדים ולעבודה ולספר. למדתי שהאדם חייב גרעין מסוים בתוך עצמו, שבו הוא יאמין ושלא יאבד לו לעולם, ושהוא צריך תחזוקה שוטפת ממקום טהור.

בסוף כל ארוחה, אבא שלי אומר בשקט 'ברוך הוא וברוך שמו'. אבא שלי מצא את המקום שממנו אתה מוקיר תודה על מה שיש ומודה לבורא, על שלל שמותיו, על מה שניתן לך בתקופה הקצובה הזו פה. פעם לא הבנתי אותו. היום, בנאדם בריא לחלוטין, אני מודה גם על הברכה שלו, שבכל פעם, כשאני קצת שוכח, מזכירה לי את הדברים החשובים בחיים.

ג'ון קולטריין כבר איננו מוזיקאי בשבילי. הוא הסיבה שהיום אני.

[אודיו]
John Coltrane  – Acknowledgment

עמוס הופמן הוא גיטריסט ג'אז ונגן עוד, בעל רפרטואר מרשים שכולל נגינה בלהקתו של אבישי כהן וארבעה אלבומי סולו.
אני נחשפתי למוזיקה שלו לפני כמה שנים כשהוציא את האלבום הנפלא שלו Na'ama, אלבום של מוזיקת עוד ששילבה מוזיקה ערבית ביחד עם נגיעות פיוז'ניסטיות שנתנו הצצה לעולם המוזיקלי העשיר של הופמן.
לפני כחודש, השתתפתי בפסטיבל הגיטרה בלבונטין, והופעתי מיד אחרי הופמן שנתן סט של עשרים דקות על עוד. הוא היה אדיר. הרגישות שלו על הכלי, הרעיונות המוזיקלים והשליטה המלאה שלו היו פשוט מפעימים. לא הרגשתי נוח לעלות לנגן אחרי מישהו כמוהו, אבל בסוף צעדתי ועשיתי מעשה, אבל זו לא הנקודה.

הנקודה היא שבמאי האחרון, הוציא הופמן את אלבומו החדש – Carving.
קארבינג הוא אלבום הרבה יותר מתון ונגיש מאלבומו הקודם Evolution. כבר באלבום הקודם התחיל הופמן לצעוד מערבה בכיוון המוזיקלי שלו, והכניס אלמנטים של 'פופ' לתוך המוזיקה שלו. ב'קארבינג', הוא ממשיך את המגמה הזו, ויוצר אלבום נפלא, עשיר, פופי ומהנה. חובבי ג'אז אקספירמנטלי ומאתגר, סביר שלא ימצאו את עצמם באלבום ואולי אפילו יפטרו אותו בביטול. המוערבות ההפקתית של אבישי כהן מורגשת לכל אורך האלבום, ובאה לידי ביטוי במיוחד בעיבודים ובתוספות הכלים באלבום – ובראשם אילן סאלם שמנגן על חליל צד.

אבל אותי לא כל כך מעניינות הדעות של חובבי הג'אז האקספירמנטלי. אותי מעניינות האוזניים של יאיר. ובאוזניים של יאיר מתנגנת בחודש האחרון מוזיקה ננפלאה שמגיעה מ'קארבינג'. הופמן את כהן הצליחו ליצור אלבום מרגש ומגוון, שנע בין המוטיבים הערביים של The Well, לחולמניות חמה ומנחמת ממש באותו הקטע ובקטעים כמו All Along הנפלא, סולו גיטרה בלוזי וחם שמזכיר שבתוך כל תדמית העודיסט הנהדר שהוא הופמן, הוא גם גיטריסט ג'אז מלא הבעה ורגש והבנה מעולה של פראזות 'בופ'.
הייתי קורא לאבום הזה Roller coaster כי זה מה שיש כאן – רכבת מהירה ומזגזגת בין סגנונות ומצבי רוח. Brown Sugar הוא קופצני ומחבר את הג'אז, הערבי והעולם ואת הרית'מיקה המושרשרת של הופמן (Ras), ויחד עם זאת יש לו את הרגוע והבלדי (A Minute To Smell The Flowers). יש דבר אחד שמאחד את כל הקטעים באלבום, וזו אהבה.

אני אפילו לא אתנצל על כך שאולי אני נשמע קיטש (הרגע עשיתי את זה?), אבל Monique (שמה של אשתו של הופמן) הוא הקטע האהוב עלי ביותר באלבום, הוא נעים וחם והחליל של סאלם חודר לתוך העצמות, רגע לפני שנכנס הקטע שנשמע כמו איזה רגע אבוד ברפרטואר של הרכב הענקים 'ששת'. ולמה 'מוניק' כל כך אהוב עלי? כי הוא בעצם ה DNA של האלבום. אלבום של משפחה וחברים, שבו חלק מהקטעים קרוים על שם אנשים, חלקם קרוים על שם רגעים ('רגע להריח את הפרחים', All Alone) והאוזניים של יאיר, מנסות לשים את הציניות בצד ולהתמכר לדברים החשובים בחיים. אז אולי זה קיטש, אבל הופמן צודק. קנו לעצמכם מתנה לחג.

[אודיו]
Monique

A Minute To Smell The Flowers

[קנייה]
קנו לכם במוזיקהנטו, החנות השווה ברשת.

פייר בנסוסן הוא אחד מנגני הגיטרה האקוסטית האהובים עלי והטובים ביותר בעולם.
אפשר לראות בו גיטריסט ג'אז, אבל זה יעשה לו עוול, כיוון שבנסוסן הוא הרבה יותר מג'אז ובכל מקרה כל ההווייה שלו איננה סטנדרטית;
קודם כל, הוא נצמד אך ורק לגיטרה האקוסטית ונמלט מ'סאונד הג'אז' המוכר והקצת משעמם בשלב זה של האנושות. שנית, הוא אימץ לחיקו את כיוון הגיטרה DADGAD שהמציא דיווי גראהם. נגינה ב DADGAD איפשרה לבנסוסן המון הרמוניות חדשות על הכלי, שאחרת לא היו מתאפשרות.

שלישית, הוא מושפע מאד מגיטריסטים-פולקיסטים מהאי הבריטי, דוגמת ברט ג'אנש יקירנו או דיווי גראהם והמעגל הזה. תוסיפו לכל זה את העובדה שהוא צרפתי-אלג'יראי ושכתוצאה מכך – עולם הדמיון מלא ועשיר בקונספטים ורעיונות לא-מערביים. דבר אחרון, הוא פינגרפיקר, מה שגורם לי ישר לאהוב אותו יותר.

כל זה הופך את בנסוסן ונגינתו לכל כך מיוחדים בשבילי ואת המוזיקה למרתקת.
אלבומו החדש Vividly יצא בסתיו הקרוב, ואלה חדשות נפלאות לחובבי ג'אז וגיטרות אקוסטיות באשר הם.

ראו טריילר מהאלבום החדש

והנה דוגמה טובה למה הוא כל כך מדהים

[אודיו] Pierre Bensusan – The Welsh Arrow
[מא"א(מומלץ אם אהבתם)] Davy Graham, Bert Jansch, Martin Taylor, some Leo Kottke work

לאמנים בעלי קריירה ארוכה, יש את הפריווילגיה הנפלאה להמציא את עצמם מחדש ולחדש. לא תמיד זה עובד טוב, אבל חייבים להעריך אותם על הנסיון. הרבה פעמים, הבלחות חד פעמיות של משהו חדש עבור האמן, לא מגיעות לתפוצה רחבה, כי אחרי כמה שנים, האמן מתויג בתור משהו מסוים ולכן מי שלא חופר את הדיסקוגרפיה שלו כדי למצא את אלבומי אמצע הקריירה האלה שמגיעים אחרי שלאמן נמאס קצת לעשות את מה שמצפים ממנו – עשוי לפספס את אותם חידושים והמצאות.
אתן דוגמא : ניל יאנג נתפס בתור סינגר\סונגרייטר אקוסטי או חשמלי. אבל רק מי שיחפור את הקטלוג של יאנג, יגיע לאלבום כמו Trans משנות השמונים, שהוא אלבום מסונתז ומלא בווקודרים. זה גם חרא של אלבום, אבל צריך להעריך אותו על הנסיון (כנ"ל אלבומיו Landing On Water, Everybody's Rocking ו-Life). מזל שהוא הביא את Freedom ב-89 כדי להציל את העשור הזה מאבדון טוטאלי.
Love של ארתור לי היא גם דוגמה טובה. הרי Love מזוהים יותר מהכל עם Forever Changes הפולקי-פסיכדלי, אבל לא רבים הגיעו לצדדים הרוקיסטים המחוספסים של האלבומים Four Sail או למשל אלבומי הסולו של ארתור לי.
לא הרבה אנשים הגיעו לאלבום המופת One World של ג'ון מרטין מ 77, שנעשה לאחר תקופה בג'מייקה והסתחבקות עם לי סקראץ' פרי שפתח למרטין את הצורה ולימד אותו משהו חדש על גרוב.

ברט ג'אנש, מזוהה כסינגר-סונגרייטר ובלוזיסט. זו התדמית שלו. נכון ש99 אחוז מהקריירה שלו, הוא עשה בדיוק את זה – כתב שירים ושר אותם. אבל בגלל התיוג האוטומטי, הרבה אנשים מפספסים את אחד האלבומים היפים ביותר שעשה (והוא עצמו טוען כך) – Avocet.

המשך קריאה…