פייר בנסוסן הוא אחד מנגני הגיטרה האקוסטית האהובים עלי והטובים ביותר בעולם.
אפשר לראות בו גיטריסט ג'אז, אבל זה יעשה לו עוול, כיוון שבנסוסן הוא הרבה יותר מג'אז ובכל מקרה כל ההווייה שלו איננה סטנדרטית;
קודם כל, הוא נצמד אך ורק לגיטרה האקוסטית ונמלט מ'סאונד הג'אז' המוכר והקצת משעמם בשלב זה של האנושות. שנית, הוא אימץ לחיקו את כיוון הגיטרה DADGAD שהמציא דיווי גראהם. נגינה ב DADGAD איפשרה לבנסוסן המון הרמוניות חדשות על הכלי, שאחרת לא היו מתאפשרות.
שלישית, הוא מושפע מאד מגיטריסטים-פולקיסטים מהאי הבריטי, דוגמת ברט ג'אנש יקירנו או דיווי גראהם והמעגל הזה. תוסיפו לכל זה את העובדה שהוא צרפתי-אלג'יראי ושכתוצאה מכך – עולם הדמיון מלא ועשיר בקונספטים ורעיונות לא-מערביים. דבר אחרון, הוא פינגרפיקר, מה שגורם לי ישר לאהוב אותו יותר.
כל זה הופך את בנסוסן ונגינתו לכל כך מיוחדים בשבילי ואת המוזיקה למרתקת.
אלבומו החדש Vividly יצא בסתיו הקרוב, ואלה חדשות נפלאות לחובבי ג'אז וגיטרות אקוסטיות באשר הם.
שון סמית'הוא גיטריסט מעולה. את זה הוא כבר הוכיח במשך השנים האחרונות עם מספר אלבומים שהוציא במהלך העשור האחרון כאשר גולת הכותרת הייתה האוסף שהוציא הלייבל Tompkins Square – בשם Berkley Guitar. באוסף הזה תועדו 'כוכבי' סצנת הגיטרות האקוסטיות של קליפורניה וחוץ מסמית' עצמו הופיעו בו גם הגיטריסטים Adam Snider ו-Matt Baldwin.
סמית הוא אחד מאותם גיטריסטים שאני כל כך אוהב, שיודעים לרקוח את ההשפעות שלהם (ג'ון פאהי, לאו קוטקה, רובי באשו) ולצקת לתוכם את העולם הפנימי שלהם, מבלי להסתכן בהעתקה. גם האלבום האחרון של C Joynes הוא כזה בדיוק.
ב-2007 הוציא סמית על גבי תקליט במהדורה מוגבלת בת 300 עותקים את האלבום הנפלא Eternal. רק עכשיו, אחרי שלוש שנים, יוצא האלבום מחדש ועל גבי דיסק וזמין לכל דיכפין בלייבלStrange Attractors Audio House. המשך קריאה…
לפני עשר שנים, אלבום הבכורה של ההרכב Mount Carmel לא היה מתקבל בסלחנות וסביר שהיו שוחטים אותו.
למה? כי להקת הר הכרמל, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה ממש עכשיו, נשמעת יותר מהכל כמו להקת טריביוט לעצמה ולגיבורים המוזיקלים שלה.
אבל היום, זה עידן הפוסט-משהו ולכן אני מכתיר את אלבום הבכורה של הכרמלים כפוסט-בלוז-רוק-סבנטיז. הנה, שוב הגדרתי ז'אנר, אני ממש נהיה טוב בזה.השלישיה הזו מקולומבוס, אוהיו, דוגלת בבלוז-רוק בשרני ועוצמתי שמסב לחך שלי אושר גדול, ואני בטוח שהייתי נהנה ממנו אפילו יותר אם היה להם שמץ של מקוריות.
אבל אין להם, לצערי. אבל, וזה אבל גדול, זה כייף ומהנה וגורם לי לשים בצד את החפירות הצדקניות על כך שמוזיקאים צריכים להמציא דברים – ומושך אותי לעשות תנועות מטופשות לחלוטין של אייר גיטאר.
יש לנו פה תמהיל מגניב לגמרי של כל להקות הבלוז רוק שאתם נורא אוהבים. זה מתחיל מהבלוזברקרז דרך הריפים של סאבאת', עובר לקרים ובליינדפיית', מכניס קצת Ten Years After וגם קצת קריצות לזפלין.
השירים עצמם מבוססים על בס-תופים הדוק אבל דינמי, גיטרת אוברדרייב\פאז וסה"כ זה נשמע מצוין. לא יודע כמה פעמים אחזור לשמוע את האלבום הזה, אבל בתוך כל החפירות האחרות שיש פה על מדפי התקליטים\דיסקים שלי, אלבום הבכורה של Mount Carmel נותן הזדמנות למוח לעצור, להוריד חולצה, לשים בירה קרה על החזה השעיר והמזיע ולתקוע גרעפס נפלא.
אינדי.
יופי. להקת אינדי. מה זה בכלל אומר? אנשים מכנים את Built To Spill כ'אינדי', למרות שהם מוציאים את האלבומים שלהם ב Warner bros. גם פליימינג ליפס. גם דוונדרה. האם זה הופך את כל אלה ל-לא אינדי? מה זה בכלל אומר? איזה מושג חמקמק. נדמה שבשנים האחרונות, עם הקריסה הגדולה של הלייבלים הגדולים, כולם הפכו לאינדי. זה לא הופך אותם לפחות עשירים. אבל הם אינדי.
אם אני מנסה לחבר איזה קו דמיוני של סאונד האינדי, אני מגיע לגיטרות פנדר, עם צליל ברייט, לעתים קרובות יש גם ריפים על גבול הפסיכדלי, שירה עם סאונד של חדר. ולואו פיי. הרבה לואו פיי. שוב, אותה הגדרה חמקמקה. גם אני רוצה להיות לואו פיי, אבל הגיטרות שלי הוקלטו עם מיקרופון נוימן. כנראה שאני לא לואו פיי, וגם לא אינדי. מקסימום אני אלטרנטיב וגם זה לא בטוח.
ואחרי שהזזתי את הדיון הקצר הזה עם עצמי הצידה, כי כל ההגדרות האלה באמת חסרות פואנטה, בטח בעשור האחרון, אפשר להתפנות לדבר על ה Tall Firs.
ובכן, הפירז הם להקת אינדי. חה חה.כן.
