בחודשיים האחרונים, החיים שלי קיבלו ערך מוסף, הואא נקרא ציפיה. ידעתי שהופעה של מאדהאני היא הדבר שיציל אותי.
הרבה שנים של הופעות שבמהלכן אני מוצא את עצמי חסר סבלנות לקראת סופן, נחתם העשור הזה עם מה שהוא אולי, הופעת העשור שלי.
ראיתי אינספור הופעות בחיי, של אמנים גדולים כמו מקרטני במקומות ענקיים כמו פסטיבל גלסטנברי או של אמנים גדולים כמו עמית ארז במקומות מיניאטורים כמו 'צוזאמן'. לעתים נהניתי בטירוף ולעתים לא, אבל תמיד לקראת סוף ההופעה תפסה אותי תחושת ה'יאללה, בא לי ללכת הביתה'. מעטות ההופעות שהצליחו להשאיר אותי ערני וקפוץ במהלך כל ההופעה. אני יכול לספור את ההופעה של Love שהם ניגנו את כל Forever Changes עם כלי מיתר וחטיבת נשפנים, או ההופעה ההיסטורית של My Morning Jacket לפני שהתפרסמו בגדול, בתקופה שיצא It Still Moves וחשבתי ש Dancefloors הוא השיר הכי טוב בעולם או ההופעה של מקרטני בגלסטנברי שבה 100000 איש שרו 'נה נה נה היי ג'וד' ביחד, בגשם של גלסטנברי או ההופעה ההיסטורית של רוקפור במועדון המטרו בלונדון, או נקמת הטרקטור שראיתי לפני שלושה חודשים בפעם הראשונה מזה שנים, או ההופעה הראשונה של עמית ארז שראיתי אי שם באיזור 2005. כל ההופעות האלה השאירו חותם מאד רציני. אבל בתוך כל ההופעות המאלפות האלה, היו המון הופעות מדהימות, שלקראת 70% מהדרך, מצאתי את עצמי נע וזע באי נוחות. הפיוז שלי קצר.
המשך קריאה…
זה לא נגמר. בדיוק שחשבנו שאוטוטו ייגמר גל ההופעות הזה מחו"ל וישאיר בידינו את האופציה להתאזן כלכלית ולהפסיק לחיות רק על סרדינים וקפה שחור – נתבשרתי כי גם לבונטין 7 בשיתוף עם אוגנדה נכנסו לתמונה, ומתוכננות חמש הופעות חו"ל שמגיעות לכאן. זה מרגש במיוחד כי לבונטין, בהיותו חלל קטן, מצריך הופעות מאד מיוחדות, שגם העלות שלהם תהיה ברצפה (60-70-80 ש"ח), והחמימות של המועדון בוודאי תתרום לכל אחת מההופעות האלה, שלא לדבר על אוגנדה. אני זוכר את ההופעה של פאוסט בלבונטין בשנה שעברה, שחשבתי במהלכה שאין סיכוי שזה היה עובר בארבי. הסדרה, שנקראת A Peace Of Ecstasy, נותנת הזדמנות נדירה לתפוס אמני אינדי חמים, עכשווים, במחיר שווה לכל כיס.
המשך קריאה…
שתי חברות ההפקה החדשות שפרצו השנה – מונוקרייב ונרנג'ה, מסמנות תפנית אדירה בכל הקשור לפרומוטרים שמביאים הופעות לישראל. אחרי שנים של דינוזאורים שנחתו פה לשמחת כולנו בחלק מהמקרים (פיית' נו מור, מדונה, לאונרד, ג'טרו, סגול כהה וכו') ולצערנו הרב מאד בחלק מהמקרים האחרים, אבל לא אכפת לנו כי לא קנינו כרטיסים – נוצר מצב שבו ישראל מוכנה לשוק האינדי העולמי. האינטרנט קירב אותנו וקירב את הלהקות המובילות בעולם, אלינו – ובזמן אמת.
אז נכון שאנחנו עדיין לא היעד הכי מבוקש בעולם עבור אמני האינדי העולמים, ולכבוש את ישראל עבורם זה קצת כמו לישראלים לכבוש את קריית עקרון מזרח – ובכל זאת, יש מה לעשות פה. יש ים, בחורות, חומוס וגם יד ושם, שערכו לא יסולא בפז בביקורים של רוקיסטים. אז אחרי שהחלטתי שאני לא שותף ללאונרד-מדונה-פיית', וכן חטאתי לקלקסיקו (והתחרטתי קשות כי ההופעה הייתה מרדימה לחלוטין – ואני יודע שאני בעמדת מיעוט, תרגיעו) – נשר לי הלב לתחתונים לפני כחודש, עת התבשרתי כי שני גיבורים מגיעים לארץ – אוקרביל ריבר ומאדהאני. על מאדהאני אני עוד אכתוב, שלא יהיה לכם ספק. אבל הארוע הקרוב יותר קורה בעוד שבוע וחצי, ואז ינחתו פה אחד ההרכבים החשובים ביותר באינדי העכשווי - Okkervil River.
לשמחתי, הייתה לי הזכות לגלות את הביטלס בנעוריי וכך נחשפתי לעולם שלם הקרוי 'מוזיקה', שספק אם היה נפתח בפני לולא הייתי רואה את הפרק הראשון באנתולוגיה של הביטלס, והולך לחנות הדיסקים בקניון איילון ורוכש את האלבום הראשון שלהם – Please Please Me.
אם לא הייתי נחשף לביטלס באותה תקופה, ספק אם הייתי כותב את הבלוג הזה היום, מנגן על כלי כלשהו או עוסק בתחום שבו אני עוסק. אז אני חייב לביטלס, פחות או יותר, את עיצוב החיים שלי.
מכיוון שאני נון-קונפרמיסט אחרי הכל, הביטלס האהוב עלי ביותר היה ג'ורג'. את לנון אהבתי אחר כך. מקום שלישי היה פול. שרמנטי, קסום, מלודי, מאהב עדין. אחר כך היה רינגו. מקרטני היה בעיני התגשמות החלום של כל חננה. חמוד, חבר של הבנות, כותב שירים יפים, ואחר כך מסתגר עם הבנות האלה בחדרי מלון, כשהן מלמדות אותו על משהו חדש שלמדו אצל הגורו בבא-זאבא, בסדנה של ימי א'.
את פול מקרטני זכיתי לראות פעמיים, בלונדון. בפעם הראשונה הייתי צעיר וטיפש ולא מודע לערך המחירים המקומי, ורכשתי כרטיס, לדעתי ב 150 פאונד. זה היה שווה הכל. אחר כך ראיתי אותו בפסטיבל גלסטנברי. שניהם היו מדהימים.
כשפירסמו שפול מקרטני מגיע לארץ, חשבתי ללכת. כשהם פירסמו את המחירים, חטפתי קריזה והתחלתי לבעור מבפנים.
קודם כל, כעסתי ואני כועס על פול. למה? על כך שיש לו את החוצפה והיכולת לדרוש 15 מליון דולרר עבור הופעה של שלוש שעות. עם כל הזיקוקום והתאורה והעמייט. 15 מליון דולר. פול מקרטני הוא האחרון שחסר לו כסף בעולם הזה. אבל הסתבר לאורך השנים, ש:
1. האזרח מקרטני מלא בעצמו בצורה לא נעימה
2. האזרח מקרטני הוא גרידי וקטנוני בצורה לא נעימה
ראיתי את ההופעה הזו, ותאמינו לי, זו לא הפקה כל כך יקרה. כולה שתי גיטרות, בס תופים ותאורה. לא מתקרב למליון דולר, גם אם כל אחד מהם חוזר עם צ'ק שמן שיכול לסדר אותי לשנתיים קדימה. אז כעסתי, ואני כועס כי מעבר לכסף – הוא התנפץ מול העינים שלי, או הדמות שלו שפיתחתי במשך שנים, התנפצה. זה מאד כואב לראות את גיבורי הילדות שלך מאכזבים, והייתי בסיטואציה הזו מספר פעמים. אנשים שתפסת מהם סגני אלוהים התגלו להיות אנשים, בשר ודם, ועוד אנשים קטנים במיוחד. עם אגו שיכול לכסות את כל קנטקי ולעשות המון צל.
אבל אני מניח שאצל העשירים כמו אצל העשירים, אם אתה יכול להרשות לעצמך לדרוש, למה לא. מישהו צריך לסדר את הדורות קדימה, 8 ענפי משפחה קדימה. אבל שיהיה.
אני גם מבין את המפיקים המסכנים ,שצריכים לשבור את הראש איך הם מחזירים כזו השקעה. בישראל אין מקום שיכול להכיל מאסה עצבנית של אנשים סטייל הסנטרל פארק. לכן, 80,000 ברי המזל שירצו לראות את מקרטני, יצטרכו לשלם מחיר מופקע במיוחד עבור הכרטיסים שלהם. 500 שקל לכרטיס הנמוך ביותר, 1500 לכרטיסים יותר טובים, ו 5000 שקל קרוב לבמה. תקראו את המספרים האלה שוב.
בישראל, ואני נתקל בזה במסגרת העבודה שלי, יש מושג הקרוי 'תקציב הבטחון'. תקציב הבטחון הוא מעין פיל בחנות חרסינה. הוא לא יכול לזוז, וכל קיצוץ בו מפילה את הפסלים מסביב. שנים אזרחי ישראל גדלו לחשוב שבטחון זה הדבר מספר אחד בישראל. שהרי בכל דור ודור קם צורר אחר לחסל אותנו. וזה הרי נכון.
אז יצא שהחברה הישראלית מעולם לא השכילה להבין את הצורך בתרבות כמוצר בסיס לחברה תקינה. לא לא, לא Luxury. תרבות היא לא המלצה והיא לא 'בכל פעם שיש לך שעה פנויה'. לתרבות צריך לפנות זמן. למה? כי זה מפתח את האדם, וחברה שבה יש הרבה אנשים מפותחים, היא חברה מפותחת. ברגע שתכניות הריאליטי\כוכב נולד\וילה עם בחורות שצריכות לאכול זנבות של לטאות – הם הדבר האמיתי והחשוב, אנחנו בברוך. לא תקציב הבטחון מה שיציל אותנו, אלא חברה חזקה ומשכילה. אבל מה לעשות שאיגנורנט הוא כינוי חיבה, ומי שאיננו איגנורנט, משתדל לאזן את עצמו עם העם (מה שמוביל ליותר מדי אנשים שהוגים את המילה 'אינטרנט' כ 'אינטרטנט'). להיות כסיל זה בסדר. אנחנו מיושרים עם העם. מקרית גת לגבעתיים לקרית שמונה. אומה שלמה אנחנו, של כסילות. הכסילות אגב, מקורה בחינוך. חינוך, אגב, הוא 50% מתרבות. הם משלימים אחד את השני. מערכת החינוך בזבל, והחינוך לתרבות בזבל. אנחנו הולכים להפסיד במלחמה הזו, על המוחות ועל השטחים שלהם אנחנו כל כך חרדים. ועוד לא אמרתי מילה על החרדים.
ומה זה קשור לפול מקרטני? זה פשוט.
באים המפיקים ומציבים רף מחירים כל כך גבוה, שאין שום סיכוי למעמד הבינוני ללכת לראות את ההופעה. אין לזה צידוק בשום צורה ובשום דרך. הם, מן הסתם יתגוננו ויספרו לנו בדמעות התנין שלהם על כמה שההפקה הזו יקרה ואין להם ברירה. ואני אומר שיש ברירה. לא להביא את מקרטני הגרידי. המפיקים משתפים פעולה עם גרידיות של אדם וגורמת לאינספור אנשים את כאב הלב של 'מקרטני היה פה וכל מה שקיבלתי זו חולצה מחורבנת שדוד שלי קנה לי בהופעה'.
כך יוצרים המפיקים ומקרטני עצמו, את המצב השלילי הנורא ביותר. תרבות לעשירים. ויותר גרוע – תרבות פופ לעשירים. היה מוטב להם לו היו עושים שתי הופעות, מוכרים יותר כרטיסים בפחות כסף. נכון שמקרטני היה אולי רוצה יותר, אבל סביר שלא פי שתיים. אפשר היה להסתדר. אבל, בישראל כמו בישראל, אם אפשר לעשות את הדברים חיש מהר, להביא את המכה של החיים שלנו (המדינה תזדעזע) אז באמת למה לא.
את אהבתי לפול מקרטני הכותב ,אני משאיר בבית, על מדף הדיסקים שלי. את ההשפעה שלו עלי מכמוזיקאי, אני משאיר באצבעות שלי. אבל את האהבה שלי למקרטני האדם, שהוליד את מקרטני הכותב, כבר אי אפשר יהיה להחזיר. גם אם יבוא מישהו ויתן לי 5000 שקל ללכת להופעה עם כרטיס VIP, אני אדחה את ההצעה. כי זה עוול. זה עוול חברתי עבור כל כך הרבה אנשים שנשארים מחוץ לגדר. ואני לא מתכוון לתת לזה יד. שום הון שבעולם לא יביא אותי להופעה הזו, גם לא כרטיס חינם משום צורה. כסף הוא רק כסף, הוא לא יקנה לי אהבה ויותר גרוע, עבור מקרטני, הוא לעולם לא יקנה את האהבה שלי.
תמיד יהיו מעמדות והבדלים וזה הגיוני ולגיטימי ואני ממש לא קומוניסט. אבל בתרבות, הדבר שאמור להיות נגיש לכל עם בכל רגע, כדי ליצור חברה מאוחדת, עם מצפון וחמלה והבנה, ו(למען השם) קצת רוגע ושפיות, אם גם פה אתה שוב לא חופשי בארצך, אז עדיף לוותר. שלא יקנה גם את האהבה שלכם.
