היום, ת'ומפסון פרסם באתר שלו שיר חדש מתוך אותו אלבום.
השיר החדש, The Money Shuffle הוא ת'ומפסון קלאסי. פתיחה פולקית-אירית שמזכירה שיר אחר שלו, I Feel So Good, ושיר רוקנרול קלאסי שמתפתח ממנו.
השיר מדבר על כסף, על משחק בכסף של אנשים על ידי כל מיני ברני מיידוף של העולם. זה לא השיר הכי טוב שת'ומפסון כתב בחייו, אבל היי – כולנו בני אדם לא?
מה שכן, אני מת על הרגעים שפיט זורן מתחרפן עם כלי הנשיפה התורן שהוא מחזיק.
השיר ניתן להאזנה בלבד דרך הפרופיל שלו ב Soundcloud. מטוב ליבי אני משתף אותו פה.
שיר חדש ומעולה של כנופיית הנאו-פסיכדליה מטקסס The Black Angels.
השיר החדש Bad Vibrations יופיע באלבום המלא שלהם, שאמור לצאת בספטמבר הקרוב ולרגש אותי עד מאד.
שני אלבומיהם הקודמים, סימנו אותם כאחת ההבטחות הגדולות להיות ממשיכת הדרך של ז'אנר הפסיכדליה אה לה ספייסמן3\מחתרת הקטיפה. זה לא אומר שהם לא מקוריים אגב, הם מאד מקוריים. הנה כמה מלים שכתבתי על האלבום הראשון שלהם פסח. המשך קריאה…
'אני אוהב דברים שמזכירים לי את באך'. זה מה שהאמריקאי שישב במושב האחורי אמר, תוך כדי שהוא מקשיב לשלושים השניות הראשונות של של Actaeon's Fall, הקטע שפותח את Luminous Night – האלבום החדש וההו-כה מסקרן של Six Organs Of Admittance.
Actaeon's Fall
לי באופן אישי, זה לא הזכיר את באך, אבל בהחלט אפשר לומר שבן צ'סני, שעומד מאחורי ה'הרכב' הזה, הלך אחורה ונקט בגישה יותר קלאסית, עם תמונת סאונד מלאה ומגובשת יותר. בקטע הראשון זה דווקא עובד יפה כי כל האלמנטים המצופים ממנו נמצאים שם; האקוסטית הרזה, עם איזה סאונד חפרני, אבל פתאום יש שם גם חליל צד שזורק אותי ישר למחוזות הפרוג. לפני שתעבור במוחכם המחשבה האם בן צ'סני החל ללבוש גלימה להקלטות שלו ולברבר על אבירים ונסיכות – אני אעצור אתכם, אין מה לדאוג. המשך קריאה…
אני מודה, יש לי חולשה לזמרים גבריים עם קול נמוך שמשתמשים בוויברטו (לא וויברטור) בקול שלהם.
לא יודע למה, אולי זה משהו בפאתוס המסוים הזה (ואני לא חובב פאתוסים גדול במיוחד), שזורק אותי אחורה למקומות שלא הייתי בהם. בסיקסטיז, הגיח סקוט ווקר לאור הזרקורים בסדרה של אלבומים (הקרוים 1 עד 4), שכולם פופ מתוזמר עם סאונד ענק סטייל פיל ספקטור, וסקוט עם הקול העבה והמיוחד שלו, מלטף ומשקר, יוצא מהרמקולים ועושה נעים בעמוד השדרה.
אחר כך בא ניל האנון והקים את הדיווין קומדי והמשיך את דרכו של ווקר עם הפקות גדולות, תזמורים ענקיים וקול נמוך ומלטף.
ואז הגיעו הצמד Misty Roses עם האלבום Villainess המצוין והמרענן שלהם.
צמד ניו יורקי ולונדוני, שקרא לעצמו על שם שיר מקסים וקטן של טים הארדין, המורכב מ Robert Conroy (שירה) ו-Jonny Pearl (דיג'יי\מפיק). זהו האלבום השני שלהם, והוא כולו מחווה מקורית לחלוטין לפופ המתוזמר של פיל ספקטור והסאונד הענק שלו, משולב בנגיעות אלקטרוניות זכות כמו של Broadcast (עליהם השלום? איפה הם היום?). זהו לא ז'אנר חדש, הרי אחד האלבומים המדוברים של לפני חצי שנה היה The Last Shadow Puppets ושלא נדבר על העבודות של ריצ'ארד האוולי, אבל דומה שמיסטי רוזס לקחו את זה עד הסוף, ועשו אלבום סיקסטיז טוטאלי, ב 2009.
האלבום כולו מלא באמוציות מוקצנות, תחושות של שברון לב ואהבות נכזבות וגלים על החוף וכו', לפרקים הדרמה בקולו של קונרוי מגיעה למקומות של ברט אנדרסן ודיוויד בואי, בנקודות השבירה שלה אבל לרוב הוא נשאר נאמן לאביו הרוחני סקוט ווקר, עם קריצות קלות לבילי מקנזי. סאונד התופים הגדול, הגיטרות האקוסטיות הפורטות ברקע, והקול העשיר, האמוציונלי כל כך ולחני הפופ-סיקסטיז המעובדים ומתוזמרים היטב, הופכים את האלבום למרענן ונעים ומשגר אותו לרשימת האלבומים הטובים של השנה הזו.
