English Version
ברט ג'אנש וג'ון ריינבורן היו שגרירי הסינגר\סונגרייטר של הסצנה המבעבעת של מעגל הפולק שצמח מאמצע הסיקסטיז בסוהו הלונדוני, ובעיקר ובמועדון Les Cousins. שניהם כבר היו גיטריסטים מכובדים וידועים שהוציאו מספר אלבומים, אבל החבירה שלהם לדני ת'ומפסון, טרי קוקס וג'קי מקשי ויסודה של להקת הפולק-בלוז-ג'אז פנטנגל, הוציאה את הבשורה שלהם החוצה לעולם הגדול. פנטנגל היו פעילים במשך שבע שנים, תמיד מול אולמות Full House בסדר גודל ענק (ההופעה הראשונה שלהם הייתה בקרנגי הול, לא רע בשביל הופעה ראשונה), ושני החברים האלה הפכו להיות מאד פופולרים ואפשר לראות בהם פורצי הדרך של הבריטים בסצינה הזו, לעולם הגדול.
.
הם כמובן גדלו על ברכיהם של גיטריסטים אחרים כמו וויז ג'ונס ודייבי גרהאם שהיו שם כמה שנים קודם. לא רק הצמד חמד הזה התחנך על ברכי ג'ונס וגרהאם, גם פול סיימון,אל סטיוארט, רלף מקטל וג'ון מרטין ורבים אחרים. כל השמות שציינתי הפכו מפורסמים, מכרו גזיליון תקליטים ועשו קריירות מפוארות (וחלקן נחרבו באמצע האייטיז על ידי אלכוהול, רק כדי לעשות לעצמם תחיה מחודשת עם תום העשור).
אני שייך לאותו זן נדיר של אנשים שלא אוהבים את הביץ' בויז. כן, הנה אמרתי. אני לא חושב שאני לבד בזה, אני רק חושב שיש הרבה אנשים שלא יודו בזה מחמת פגיעה ברגשות הקולקטיבים הקונצזוסיאלים שמכריחות את האנושות לאהוב דברים מסוימים. כמו למשל, ג'ינג'ר. תהרגו אותי, אני לא מבין איך אפשר לאכול ג'ינג'ר. לא, באמת, מילולית, תהרגו אותי, רק אל תגרמו לי לאכול ג'ינג'ר. לא לשתות אותו בתה, ולא לאכול אותו במוקפץ. גם לא וואסבי. אבל אני סוטה מהנושא.
אז אני לא אוהב את הביצ' בויז. זה לא שהם לא היו להקה גדולה. וזה לא שבריאן וילסון לא גאון, היי-הוא ממש לא צריך אותי כדי שיגידו לו באוזן הנכונה שהוא גאון. הוא כבר שמע את זה במונו כמה פעמים. זה פשוט שהם עגולים מדי, נכונים מדי, יפים מדי – ואני אוהב את הלא סימטרי, הגס והמחוספס. זו גם הסיבה שמעולם לא הבנתי מה העולם רואה בשעמום הזה שנקרא בר רפאלי. לפני שבועיים חבר שאל אותי איך אני לא אוהב ביצ' בויז, או את בל וסבסטיאן. הוא חושב שאני מנסה להיות חתרן בכח והצהיר 'טוב, אני אוהב שירים טובים'. גם אני חביבי, גם אני. אני רק אוהב אותם עם זיפים. זו הסיבה שניק דרייק יתקבל אצלי בברכה פעם בשנה, אבל Ed Askew יתקבל כל יום.
לכן, כשהקשבתי לאלבום הפופ המושלם שחברו שלישיה אנונימית מדקוטה הצפונית בשם Secret Cities, הייתי מופתע מעצמי. משהו שכל כך מושפע מביצ' בויז ואני כל כך אוהב אותו? ואו. אני בטח מזדקן. המשך קריאה…
לו היינו חיים במדינה נורמלית, סביר שמרביתכם הייתם יודעים מי זה רלף מקטל. לא שחלילה אני חושב שאתם לא יודעים, אני רק סבור שאלמלא היינו חיים באדמת טרשים זו, רלף מקטל היה מקבל את הכבוד שמגיע לו, כמו שאתם נותנים אותו לג'ון מרטין או ניק דרייק וגם לרנדי ניומן.
אבל מה לעשות, בתוך ביבי ובתוך הביבים אנחנו חיים, והמקום היחידי שבו אנחנו פוגשים ברלף מקטל, זה כשעורך גלגלצ נועז במיוחד\שדר נוסטלגי ב-88 משמיעים את הלהיט היחידי של רלפי הקשיש – רחובות לונדון. כן, השיר המאוס הזה שהוא לא פחות ממושלם, זה לא אשמתו שטחנו אותו עד דק והקליטו אותו יותר ממאתיים פעם אמנים שונים.
ובגלל הלהיט הזה, רלף קיבל הכרה אדירה באנגליה של סוף הסיקסטיז ועד היום וגם בארה"ב וגרמניה, אבל לישראל הוא לא הגיע. כמו הרבה דברים אחרים שנתקעים במכס. וכשהלהיט הזה כן הגיע לישראל, נגזר עליו להופיע בכל מיני אוספי 'המיטב של השישים' או 'הגברים הרגישים של השבעים', או 'שירים למיוחמי שנות השמונים' וכמובן 'פליטי וודסטוק המובסים' ואיך אפשר בלי 'קומוניסטים אנונימים והשירים שהם אוהבים לשיר בקומונות'.אז זהו, שבאתי לומר- לא עוד! רלף מקטל הוא אחד הכותבים המחוננים ביותר שידעה אנגליה מימיה והגיע הזמן שמישהו יגיד את זה ומכיוון שאני טוב לב – אני אומר את זה. וגם כי לא אמרו את זה קודם לפני עדיין. לא משנה. המשך קריאה…
בשנת 1970, אלטון ג'ון, שהיה סינגר סונגרייטר מוערך בתקופה ההיא, לפני שהפך להיות גרסה מגוחכת במיוחד של ביג בירד, נכנס לאולפניו של דיק ג'יימס (מפיק גדול שאחראי על תקליטיו הראשונים של ג'ון, וכמו כן על הפקת האלבום באנגלית של שלום חנוך).
המטרה, הקלטת סשן דמואים, בעידודו של המפיק הנחשב ג'ו בויד (שאחראי על כל מה שקרה בסצנת הפולק-רוק האנגלית של סוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז).
החומרים – קטעים של מייק הרון (מהרכב הקאלט Incredible String Band), ג'ון מרטין הצעיר, ואחד ניק דרייק. מצטרפת בקולות רגע זמרת צעירה ואלמונית דאז בשם לינדה פיטרס, שנודעה אחר כך כלינדה ת'ומפסון. בהרכב הנגנים – חברים מלהקת טראפיק. ההקלטות לא יצאו בצורה רשמית, ולכן אני מרשה לעצמי לתת לינק ישיר להורדת הבוטלג פה.
בהתחלה, זה מוזר מאד. במיוחד בשירים של דרייק שדורשים אינטימיות מיוחדת שלחלוטין לא מתקיימת בגרסתו של ג'ון\דיים עדנה, הוא מוסיף להם סול שלא היה שם לפני כן ואני נשבע לכם שגם נגיעות קלות של קאנטרי. אחרי שנרגעים רגע משחיטת הפרה הקדושה ומקשיבים היטב, מגלים שג'ון הוא 'פרשן שירים' משובח שהפך את הקטעים למשהו אחר משל היו שלו.
אז אני מצרף פה שלושה קטעים להאזנה, מהביצועים שלו לדרייק. תורידו את האנטי הראשוני שאולי יצוץ ותקשיבו רוב קשב, זה מתברר כאחלה יציאה.
