English Version
ברט ג'אנש וג'ון ריינבורן היו שגרירי הסינגר\סונגרייטר של הסצנה המבעבעת של מעגל הפולק שצמח מאמצע הסיקסטיז בסוהו הלונדוני, ובעיקר ובמועדון Les Cousins. שניהם כבר היו גיטריסטים מכובדים וידועים שהוציאו מספר אלבומים, אבל החבירה שלהם לדני ת'ומפסון, טרי קוקס וג'קי מקשי ויסודה של להקת הפולק-בלוז-ג'אז פנטנגל, הוציאה את הבשורה שלהם החוצה לעולם הגדול. פנטנגל היו פעילים במשך שבע שנים, תמיד מול אולמות Full House בסדר גודל ענק (ההופעה הראשונה שלהם הייתה בקרנגי הול, לא רע בשביל הופעה ראשונה), ושני החברים האלה הפכו להיות מאד פופולרים ואפשר לראות בהם פורצי הדרך של הבריטים בסצינה הזו, לעולם הגדול.

.

הם כמובן גדלו על ברכיהם של גיטריסטים אחרים כמו וויז ג'ונס ודייבי גרהאם שהיו שם כמה שנים קודם. לא רק הצמד חמד הזה התחנך על ברכי ג'ונס וגרהאם, גם פול סיימון, אל סטיוארט, רלף מקטל וג'ון מרטין ורבים אחרים. כל השמות שציינתי הפכו מפורסמים, מכרו גזיליון תקליטים ועשו קריירות מפוארות (וחלקן נחרבו באמצע האייטיז על ידי אלכוהול, רק כדי לעשות לעצמם תחיה מחודשת עם תום העשור).

המשך קריאה…

מה פשר שמו של הבלוג הזה? טוב ששאלתם.

ריצ'ארד ת'ומפסון הוא ללא ספק אחד הגיטריסטים האקוסטים הטובם ביותר בעולם.
נכון, קצת קשה לומר את זה בגלל שלכל אחד יש סגנון וכו' וכו', אבל זה בכל זאת הבלוג שלי, אז לא קשה.
רק ת'ומפסון מבין כולם יכול לנגן רוקנרול משולח רסן ולהוציא דיסטורשן מהחשמלית שלו בצורה שעשו פעם, לפני שחברת Boss נולדה – פשוט על ידי ישום הכלל הפשוט של סאונד הקרוי Push it to the limit.
מצד שני, הוא מסוג האנשים שיכולים לנגן יצירות שלמות של באך, medieval, בלוז של Leadbelly, פראזות של ברט יאנש, ועוד ועוד. יכ
ול להיות שהוא לא יכול לנגן מאחורי הראש, וייתכן שהלשון שלו לא ארוכה מספיק כמו של ג'יין סימונס והוא לא יכול להתמתח כמו ריצ'רד סימונס, אבל חוצמזה – הוא סוג של אלוהים בטריטוריה שלו.

המשך קריאה…

האחד, אלבום קאוורים שהטקסני המשובח Micah P. Hinson מוציא, מה שיהיה בעצם שני אלבומי קאוורים שייצאו באותו היום.
בחירת השירים לא כ-ז-ו מפתיעה ולעתים צפויה, אבל הינסון כדרכו עם קולו הקורט-ווגנרי, מוביל את השירים למקום טוב.
שני האלבומים, שיימכרו כשני אלבומים נפרדים, יצאו בספטמבר 28 ונקראים All Dressed Up and Smelling Of Strangers ווליום 1 + 2 מסקרנים במיוחד בגלל ההיטפלות שלו לקלאסיקות, תוך מתן דגש חזק על עיבודים מעניינים. הנה ידיעה מלאה בנושא

והנה שני שירים להאזנה, ראשוני וחדש חדש לקוראי הבלוג
While My Guitar Gently Weeps

In The Pines

ובעניין אחר, Black Heart Procsseion הולכים להוציא אלבום חדש, שישי במספר.
האלבום כבר נמצא ברשת, ולא יכולתי להתאפק (אבל אני אקנה, נו ברור) והורדתי אותו.
והוא כל כך יפה שזה פשוט נשגב מבינתי איך הם מצליחים לעשות את זה פעם אחר פעם.

והשיר הזה, הוא אחד השירים היפים ביותר ששמעתי השנה
Witching Stone

-אתה לא באמת חושב שאתה יכול להעלם ככה, נכון?
-למה לא?
-מה 'למה לא?' – יש לך פה אחריות, יש קוראים בבלוג הזה. אנשים מחכים
-בחייך, אם הם כל כך מחכים, למה הם לא שולחים מיילים ומפצירים במערכת לשחרר פוסטים חדשים?
-אל תחמיא לעצמך. תגיד תודה על כל תגובה בפוסט ותשתוק
-אז מה עכשיו?
-קח את המקלדת
-הריני לוקח מקלדת
-תתחיל להקיש
-הריני מקיש
-תוציא פוסט
-הריני מוציא פוסט
-שלום
-שלום

—————————————————————————————–
רובין היצ'קוק, שהוא אחד האמנים האהובים עלי מהאי הבריטי. לא נכנס להיסטוריה שלו ולחשיבות שלו, אבל שווה להזכיר שהוא תמיד היה אחד הגיבורים של הסינגר\סונגרייטרים האלטרנטיבים למיניהם (דוגמת בילי בראג, קווין קוין, ריצ'רד ת'ומפסון או אנדי פרטרידג'), בזכות ולא בחסד.

האלבום החדש שלו Goodnight Oslo הוא, שימו לב, אחד האלבומים הטובים ביותר שידע בקריירה שלו. פגשתי חבר וותיק לפני שבוע ודיברנו על האלבום הזה. החבר הוא פריק היצ'קוק מושבע שאמר לי 'כן, זה אלבום טוב מאד, אבל אין, אני סאקר של התקופה הבריטית שלו'. שזה דבר קצת מצחיק לומר, כי אולי רובין היצ'קוק מבלה בשנים האחרונות הרבה באמריקה וכך הוא יצא מבריטניה, אבל אתם יודעים בריטניה לא יצאה ממנו.

אז נכון שבתחילת הקריירה שלו, הוא היה הרבה יותר פוסט-פסיכדלי, עם הרבה מאד סיד בארט שנושף לו בעורף, ממלודיות ילדותיות ועד דימויים הזוים למדי (The man with the light bulb head למשל), ובשנים האחרונות שלו הוא קצת זנח את הפסיכדליה לטובת כתיבה הרבה יותר בוגרת ומשוחררת מסגנונות מוגדרים, אבל מצד שני, לפני עשר שנים הוא גם היה בן 45. היום, הוא בן 55
ו-Goodnight Oslo, נשמע בדיוק ככה. אלבום שכתב אותו 'אחד שיודע', מהטוקבקים.

באלבום החדש, הוא חוזר לשתף פעולה עם ההרכב המצוין שלו Venus 3.
ההרכב, שנוסד עבור האלבום שלו מ 2005 – Ole Tarantula, עבר קפיצת מדרגה חשובה והפך את עצמו ללהקת ליווי מגובשת ובעלת זהות סאונד שסביר שרובין ימשיך איתה עד פרישתו (בשאיפה, בגיל 110, כשלא יהיו לו יותר שיניים), ויהיה הקרייזי הורס של האלטרנטיב. או משהו בסגנון הזה.
Venus 3 כולל את פיטר באק מ REM (אותו הוא מכיר כעשרים שנה כבר, כך שלא ניתן להאשים אותו בטיפוס על גיבור גיטרה פופולרי), את Scott McCaughy על בס ואת Bill Rieflin (מ'מיניסטרי') על תופים. חשיבות ההרכב הזה ניכרת בסאונד ובאנרגיות של השירים. בעוד שפיטר באק הוא גיטריסט שהיה דומיננטי כל חייו בהרכב האם שלו, ובטח שריפלין עם תיפופי האינדסטריאל שלו ב'מיניסטרי' – הנגנים בהרכב הם מספיק מקצועיים בשביל להבין את המקום שלהם ולפנות את המקום לגיבור האמיתי. השיר.

ולמה אני מתכוון כשאני אומר שהוא נכתב על ידי אחד שיודע? פשוט בהתיחסות פשוטה לטקסטים הפשוטים של האלבום הזה, אלבום של התבגרות, זריקת העבר מאחור והתחלה מחדש. אני יודע, זה קונספט פשטני למדי, אבל היצ'קוק זנח את דימויי האסיד שלו שהיו סימן היכר מאד בולט במשך כל הקריירה שלו, ופשוט כתב טקסטים שמסבירים את עצמם למאזין נטול הסרקסטיות (שנדרשת כדי להבין טקסטים כמו Egyptian Cream מ'FegMania!), או למאזין נטול הידע בהיסטוריה האנגלית\העולמית (שנדרשת כדי להבין טקסטים כמו '1974') או למאזין נטול ההזדהות למלנכוליה הבריטית (שנדרשת כדי להבין אלבום כמו I Often Think Of Trains).

אז בשורות כמו
Well you've gotta come from somewhere, but you don't have to go back there
anymore

(What you is הפאנקי-סליזי המשובח)

 וגם
I can smell the smoke from the lungs
of the Saturday groovers
Busy doing nothing when you're young
Saturday groovers
Nothing will move us
(מתוך Saturday Groovers הביצ' בויזי)

וגם
You can easily confuse
Money with success
Success is always relative
Money is acute
Money is absolute

(Hurry For The Sky הקאנטרי הדרומי)

בכל המקומות האלה, היצ'קוק בוחן את החיים בעידן המודרני באותה ראיה הומוריסטית-שחורה שנכחה גם באלבומיו הקודמים, אבל הפעם הוא מגיע ממקום פחות ציני ויותר 'הורה', נקרא לזה ככה. אולי זה כאבי ההתבגרות, אולי זו השלמה עם איזה מעגל פנימי שלו שנסגר, אבל מצד שני, זה בנאדם שעדיין עולה לבמה עם חולצות פרחוניות מימיו ב Soft Boys, אז לא ברור לי על איזו התבגרות אני מדבר בעצם.

רוצה לומר, בסופו של דבר, האלבום החדש של רובין היצ'קוק הוא בעיני אלבום חשוב לקריירה שלו, כי אחרי שתפס את תשומת לב המבקרים ב Ole Tarantula, בזכות ההרכב החדש והסינרגיה בין השירים לנגנים, אליו כפרסונה, כמגיש וכפרפורמר, יוצא Goodnight Oslo וממקם את החבילה הזו כמשהו ש is here to stay, ואולי, אם יש צדק בעולם, היצ'קוק יזכה למקפצה בפופולריות שלו, כי אני חושב שהעולם היום בשל למישהו כמוהו שיתן לו חוכמת חיים בפנים. ולראשונה בחיי העולם, היצ'קוק חס על המאזין, ונותן לו את המשניות שלו בפנים, מבלי להסתתר מאחורי מטאפורות חכמות, מבלי להתחכם.
ממש כמו בעיבודים באלבום הזה. שיר רוק זה שיר רוק. שיר קאנטרי זה שיר קאנטרי. הכל פשוט, הנגינה פשוטה. השירה פשוטה. הכל שם את השיר במרכז, ולראשונה בחייו, היצ'קוק עושה אלבום מרוכז שבו השירים הם אחד אחד נהירים. לא פשטנים, לא חד מימדים, אבל כאלה שאתה מקשיב לטקסטים ואומר לעצמך 'וואלה, צודק המניאק'.

זה כמובן אלבום שלא יכנס לשום סיכום שנה, אבל תדע נא כל אם אמריקאית ובריטית, שלה יש ילד שעושה להקת אינדי-שמינדי תורנית, כי היצ'קוק הוציא אלבום ענק השנה. ומה שטוב לאמא הבריטית והאמריקאית, ראוי שיהיה טוב גם לכם.

ראיון עם היצ'קוק לרגל האלבום החדש

קנו לכם
דיגיטלי,פיזי, וויניל

What You Is

Saturday Groovers

Hurry For The Sky