אני יוצא מנקודת הנחה שכל מי שקורא את הבלוג הזה שמע את Forever Changes, ולבטח מחזיק עותק שלו. למי שלא יודע על מה אני מדבר, שילך לקנות\להוריד את Forever Changes של Love ויחזור לפוסט הזה אחר כך.
לאב של שלושת אלבומים הראשונים, טרילוגיה מעניינת שמתעדת התפתחות להקה מימי הפולק-רוק של האלבום הראשון, בהדרגה לדרים-פופ וגאראג' של האלבום השני עד התפוצצות הכשרון האקלקטית של Forever, היו להקה מגוונת. לא רק שהם היו הלהקה המעורבת הראשונה עם שחורים ולבנים, הם גם שילבו סגנונות רבים – מפולק לבלוז לפסיכדליה, נגיעות ג'אז ועוד ועוד. אבל הם תמיד היו נגנים של אחד, ארתור לי, שהיה המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה (למרות תרומתו המכרעת של בריאן מקלין,שותפו לשלושת האלבומים האלה). אישיותו הדי מופרעת של ארתור לי כבר תועדה במקומות רבים, כולל תקרית ירי על השכן שלו אחרי שהאחרון ביקש מלי להנמיך את הסטריאו – אבל זו האישיות הזו שתפרה את לאב להיות מה שהיא והולידה את המאסטרפיס Forever Changes. המשך קריאה…
נראה כאילו המוזיקה של Les Baxterהיא חלק מהנוסטלגיה הפרטית והקולקטיבית כאחד. אתם יודעים, הנוסטלגיה שמציפה כשרואים סרטים עם ריטה היוורד, סרטים בשחור לבן, עם תזמורי מיתרים נימוחים וקולות מהמהמים מאחור, מלודיות שמאלץ מלודיות. במילה אחת – Exotica.
הז'אנר המוזיקלי המכונה אקזוטיקה, שהיה כל כך פופולרי בשנות החמישים, היה למעשה נתון לחלוציותם של מוזיקאים מסוימים. ביניהם לס בקסטר, פסנתרן ומעבד תזמור שעשה הרבה מאד תקליטים פופולרים ויצירות שנאגדו באינספור אוספי פיפטיז למיניהם.
הוא שילב סווינג ג'אז, מוזיקת ריקודים סלונים עם אלמנטים קלאסים וכך יצר העתק של אותה תחושת נוסטלגיה שציינתי קודם.
כמובן, שבגלל שכל זה קרה בזמן אמת, זה פשוט היה מוזיקה. לי זה נוסטלגיה. ועוד לזמנים שבהם לא חייתי. זה אפילו לא פאתט. זה פשוט מסתורי התודעה והרגש. המשך קריאה…
מסע פופ-פסיכדלי מרשים, מלא במיתרים, תיזמורי כינורות, סאונד גדול ורחב ואווירת אוסטין פאוורס\האסיר הנושבת בכולו, כל אלה מהווים את האלבום הנפלא שהוא פסקול הסרט 'ברברלה', שחובר על ידי Bob Crew ו-Charles Fox.
את הסרט עצמו לא ראיתי מעולם, אבל במקרים פסיכדלים שאני לא יודע עליהם דבר, אני פונה לפורום הנפלא (שאני כל כך ממליץ לכם לבדוק, כי הוא אחד הפורומים הטובים ביותר שאני מכיר – פורום מוזיקה פסיכדלית בתפוז). שם, מצאתי את התיאור הקצר והקולע של היוזר Melancholy Man, שכתב עליו :
"סרט פולחן של הבימאי הצרפתי רוג'ה ואדים מ 1968, הסרט, מעיין שילוב של פורנו רך מהסקסטיס מדע בידיוני סטר טראק סטייל והשפעות פסיכדליות מתאר את מסעה של בארברלה (ג'ין פונדה) ברחבי הגלקסיה, תוך שהיא מנסה לאתר את דוראן דוראן (כן כן משם השם) מדען שה positronic ray יכול להציל את המין האנושי מכלייה.
במסע פוגשת ברברלה, בעולומות קסומים, עוברת קטעי חלום פסיכדליים לחלוטין, מתנה אהבהים עם פולגר המלאך העיוור, ומתעמת עם מכונת העינוים של דוראן דוראן האמורה להרוג אותה באמצעות מנת יתר של הנאה מינית (כמובן שאישה חזקה ומודעת לעצמה כמו ברברלה מצליחה להתיש גם את המכונה, בסך הכל אחרי לילה עם מלאך מה זה מכונה בשבילה..:"
פילד מיוזיק, טריו אנגלי שהוקם על ידי האחים David ו-Peter למשפחת Brewis, הוציאו בשנת 2007, אלבום אינדי פופ מעולה.
המוזיקה שלהם, מלאת hooks שתופסים את האוזן ומושכת את המאזין להקשיב שוב ושוב. המוזיקה מרובת שכבות, שום דבר חופר, הכל נעים. מיתרים נעימים, תופי סיקסטיז, מקלדות צעצוע לפעמים, קולות נעימים והרמוניה, הרבה הרמוניה.
Tones Of Town הפתיע אותי לטובה, כי הוא מצליח לקחת את כל האלמנטים שכבר שמעתי בלהקות כמו Of Montreal ו-High Llamas, ביחד עם – כמובן – ביץ' בויז. אני תמיד מוצא את עצמי מופתע מהיכולת האנגלית\אירית לכתוב ולהפיק מוזיקה כל כך west coast אמריקאית, זה בלט במיוחד באלבום SoMuch For The City של ה-Thrills, אחד האלבומים הכייפים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות. זה היה אלבום חדר הכושר שלי במשך שנה שלמה.
Tones Of Townיצא בלייבל המצוין Memphis Industries שמתעסק עם כל מיני אינדי-סיקסטיז-פופ ,ועושה עבודה טובה מאד עם האלבומים שלו ובקרוב אכתוב על אלבום אחר שהם הוציאו. בינתיים, הטו אוזן לשני השירים למטה, אלבום מצוין למזג האוויר הזה.
אגב, ב 2007, הלהקה התפרקה והאחים יצאו לקריירות אחרות. אח אחד הקים את School Of Language והשני הקים את The Week That Was המצוינים.
