יש משהו בסטייל של Bedroom Recordings שאני מאד אוהב. זו מעיין נקודת היתוך בין האמן לשירים שלו, הסביבה הטבעית, המוכרת,
הנוף הוכר מחוץ לחלון והחופש להקליט ברגע שמתחשק ושמרגיש נכון, ולא על פי אילוצי אולפן חיצוני.
Isbells הוא בעצם שם הבמה של הסונגרייטר הבלגי Gaëtan Vandewoude שניגן במספר להקות מקומיות במשך השנים אבל החליט
ללכת סולו, להקליט את שיריו באווירה שהזכרתי למעלה.
התוצאה מקסימה, אלבום יפה, מרגש ואינטימי, עם תחושת כמיהה שמציקה מתחת לעור, ומלים בוחנות ומתבוננות.
קול הפלצט שלו חודר עמוק והמלודיות קליטות, שילוב שישר מקפיץ לראש את אליוט סמית', אבל גם את ניל האלסטד עם עבודות הסולו שלו,
את עמית ארז והעדינות שבכתיבה שלו, ואת ההגשה של ג'וזף ארתור.

אלבום מצויין לשבורי לב, ולאלה שהספיק להם כל הרעש בחוץ

[Audio]
Dreamer
B.B Chevelle
[קנו] Zeal Records
[מומלץ אם אהבתם את] Elliott Smith, Amit Erez, Neil Halstead

'שמש שמש' או אלה בשמה האמיתי, פנתה אלי לפני שנה או משהו כזה וביקשה המלצות למוזיקת קאנטרי רוק טובה, שתתאים לנסיעות ארוכות בארה"ב. הסכנה בזה היא ליפול למלכודות הדולי פארטון (תחשבו על מושיק עפיה של הקאנטרי), אז הרכבתי רשימה ושלחתי לה. היא הייתה בארה"ב, הקשיבה למוזיקה, והתאהבה בלוסינדה וויליאמס. עכשיו, היא החליטה להחזיר טובה, ולשלוח לי פוסט אורח על Car Wheels On A Gravel Road הנפלא שלה. הבמה לרשותך.:
——–
על האלבום הזה צריך לחשוב בנסיעה, לא משנה לאן. זה אלבום של אישה שנוסעת, עוצרת, מבקרת, מתרשמת, ממשיכה לנסוע, מתגעגעת, נקרעת , עוצרת בצד הכביש, מתיישבת על אבן גדולה מתחת לעץ, כותבת שיר-סיפור, חוזרת לאוטו כשמתחיל להחשיך. חיים בתנועה.
***
מוכר נחמד בחנות מוזיקה שאל אותי פעם אם אני יודעת מה ההבדל בין פולק לקאנטרי. "אין לי מושג", עניתי."פולק זה של שמאלנים וקאנטרי זה של ימניים", ענה המוכר בחיוך. טוב, אז מסתבר שאני בצד הרפובליקני של המוזיקה בנסיעה הזאת. עדיין קצת מביך אותי להודות שאני שומעת מוזיקת קאנטרי. כן כן, קאנטרי על אמת, לא אלטרנטיב קאנטרי מתוחכם עם סאונד מורכב.
אני מאשימה את הנסיעה לאוסטין, טקסס. הייתה לי מאזדה 3 שחורה ונהגתי בה לעבודה בהיי-ווי במהירות לא ידועה (כאילו שאתם מסוגלים לחשב את היחס בין ק"מ למייל תוך כדי נהיגה), לצד משאיות של 16 גלגלים. בדרך לעבודה ביום שני בבוקר שמעתי ברדיו שירי גוספל. זה היה משמח ונפלא והפך ביזארי באחד משירי ההודיה לאל שכלל את השורה הבאה:
“If you lose weight – be happy!”.
נדמה לי שבסוף השיר הזה החלפתי את התחנה ברדיו. מצאתי תחנה ששידרה קאנטרי.

***
Car wheels on a Gravel Road יצא ב1998. מתארחים באלבום הזה סטיב ארל ואמילו האריס (שניהם בנגינה), אבל האישה היפה עם קול החצץ היא הנהגת היחידה בנסיעה הזאת. עוצרים רק כשהיא מחליטה לעצור.
ללוסינדה וויליאמס יש קול חרוך ומבטא דרומי. כל אחד מהשירים שלה הוא סיפור קטן, זיכרון של מישהי, אולי אפילו של וויליאמס בעצמה. על חוברת המילים של הדיסק יש תמונה של שלושה ילדים מחייכים בשדה כותנה מאפריל 1966, הילדה הגבוהה מצד שמאל היא כנראה כותבת השירים והמבצעת המרשימה לכבודה התכנסנו.
***

בשיר הנושא של האלבום וויליאמס נוסעת בג'ורג'יה, ממייקון לג'קסון ובחזרה, ונזכרת בקולות ובריחות ילדות. וויליאמס המבוגרת מסתובבת בין חדרי בית גדול וישן ומדמיינת את עצמה באותם חדרים בתור ילדה. היא מחייכת, נאנחת קצת, חובשת את כובע הcow-girl הלבן שלה ויוצאת החוצה. המגפיים שלה מרעישות על השביל – עכשיו כבר שביל סלול. היא נכנסת לטנדר, מתניעה, מדליקה את הרדיו, נוסעת ברוורס ויוצאת מהחנייה.
***
מאיר אריאל כתב פעם:
" מה את כל כך צודקת
מה את כל כך באמת חושבת שאת
הצדק היחידי עלי אדמות עלי אדמות
הנה תסתכלי גם עלי רגע
תראי איזה חתיכת צדק לא מי יודע מה
אולי רק עפר לרגלייך
אבל גם כן חתיכת צדק של עפר לרגלייך." (מתוך: "היכנסי כבר לאוטו וניסע")

כשוויליאמס גומאת מרחקים בדרום העמוק של ארה"ב בנסיעה אינסופית, אני נוסעת בהאזנה הזאת איזו חתיכת נסיעה לא מי יודע מה. בסך הכול מירושלים לדירתי הפעוטה בת"א, ולא אל מוטל דהוי ומג'ויף כמו בסרט של האחים כהן, אבל גם זאת חתיכת נסיעה. הפסקול שלה הופך אותה לכזאת.
***
Concrete and Barbed Wire הוא השיר האהוב עליי באלבום הזה. זה שיר על בתי כלא בניו-אורלינס (Algiers אינה אלג'יריה, אלא שכונה בעיר), והוא לא קשור לחיים שלי בשום צורה. הוא גם לא שיר על נסיעה, למרבה הפלא, ועדיין הוא מרגיש כמו עוד תחנה בנסיעה המתמשכת של וויליאמס. המבטא הדרומי שלה כבד כל-כך בשיר הזה, מדהים שאפשר להבין את המילים שהיא שרה.
אני עוברת ליד נתב"ג בנסיעה שלי. אולי אסע לשם השבוע, כמו ב'טרמינל לומינלט', לראות את לוח הטיסות היוצאות, לראות מטוסים ממריאים. מעניין אם יש טיסה ישירה מארץ הקודש לניו-אורלינס, לואיזיאנה. נראה לי שוויליאמס אוהבת את לואיזיאנה במיוחד, בעיקר את Lake Charles, אגם שזכה לשיר משלו.
***
Joy הוא שיא נוסף באלבום מבחינתי. אם תתרגמו את השיר הזה לעברית תקבלו שיר מתבכיין, פשטני, מביך קצת. אין לי אלא להצטער שהעברית, אהובתי הנצחית, לא מסוגלת להכיל את הכעס והגעגוע של וויליאמס מבלי ליפול לפשטנות ולקיטש. ההגשה של וויליאמס בשיר הזה, כמו בשירים אחרים, משכנעת מאוד: אישה מנוסה שמחפשת לעצמה דברים טובים ונתקלת לפעמים בדברים רעים, ממשיכה הלאה, מתגעגעת וזוכרת.
***
Car Wheels on a Gravel Road יצא בשנת 1998 (ואף זכה בגראמי בתור "Best Contemporary Folk Album"), את מילות השירים ואת רוב הלחנים כתבה וויליאמס. אני חושבת שזה אלבום מצוין. קחו אותו לנסיעה מתישהו.

[אודיו]
Lucinda Williams – I Lost It
Lucinda Williams – Concrete And Barbed Wire

חדשות קצת ישנות אבל אני קולט שכתבתי עליהם רק בבלוג באנגלית ולא כאן – להקת הפולק-רוק החביבה Clientele, יוציאו מיני אלבום חדש.

Minotaur ייצא ב-31.8 ויכלול שבעה שירים חדשים של ההרכב המצוין הזה + קאוור לשיר של אחת מלהקות הרוק הפסיכדלי האהובות עלי – The West Coast Pop Art Experimental Band.
אני די אוהב את קליינטל, להקה נחמדה עם שירים מצוינים, אבל הרגע שהם נגעו בשיר של הווסט קואסט פופ ארט וגו' – זה תופס את תשומת הלב שלי הרבה יותר מבד"כ, וזו סיבה לחגיגה.

As The World Rises And Fall לקוח מהתקליט השלישי המשובח של הלהקה האלמותית הזו  – A Child’s Guide To Good And Evil (כתב עליו יפה היום בועז כהן בתרבות מעריב) – תקליט פסיכדליה מושלם וקלאסי.
הגרסה של קליינטל לשיר לא רחוקה מהמקור, אותה הגשה רכה ונעימה, תופים שקטים, חמוד.
חבל שהם לא נותנים לשיר טוויסט קטן, שנשמע את הקליינטל בתוך האינטרפטציה, אבל סה"כ כמו שאמרתי – חמוד.
אפשר לשמוע את השיר בסטרימינג מלא בדף המייספייס שלהם, אתם מוזמנים להקשיב ולהגיב פה מה חשבתם.

The West Coast Pop Art Experimental Band – As The World Rises And Falls
שיר מהאי.פי החדש The Clientele – Jerry

הנה גרסה של מישהי אחרת, אניה גרברק, לשיר אחר של הווסט קואסט – I Won’t Hurt You. אחלה גרסה.

הסיפור של דייזי ו-וויולט הילטון הוא סיפור די עצוב.
התאומות לבית הילטון נולדו בתחילת המאה הקודמת כשהן מחוברות בירכים, ומהר מאד הן נמכרו מאמם הביולוגית לאחת מאמא הילטון, שראתה בהם פוטנציאל מסחרי והחליטה שהם יהיו פריק שואו לא נורמלי. וכך היה. מפה לשם וזה, הצמד הופיע בכל מיני מקומות, עד לשנת 1969, בה חטפה דייזי שפעת ונפטרה, ו-וויולט הצמודה שלה, נפטרה ארבעה ימים אחר כך.

סיפור עצוב מאד ומטריד מאד. אולי זו הסיבה שמריסה נדלר החליטה לכתוב עליהן שיר.
שיר חדש של מריסה נדלר הוא מאורע משמח לכל הדעות, במיוחד כשהוא ניתן לנו חינם. למי שלא זכה להכיר את נדלר, מדובר בזמרת פולק-חולמני עם קול של מלאכים, המון ריוורב של מערות גדולות ולחנים מתוקים.
השיר החדש Daisy, Where Did You Go, לא שונה מהקו הזה. אתם מוזמנים.

Marissa Nadler – Daisy Where Did You Go