כמוכר דיסקים בעברי, יצא לי לראות הרבה מאד עטיפות אלבומים. מן הסתם לא את כולם הצלחתי והספקתי לשמוע, אבל על כל הדיסקים האלה ידעתי להגיד משהו.
בשלב מסוים זה כבר נהיה ידע קטלוגי, מסודר לפי אינדקס, ששופט את הספר לפי האריזה שלו, מפאת מחסור בזמן וסבלנות לשמוע את הכל.
בד"כ צדקתי, ידעת לזהות תקליט EMO מקילומטרים (ומן הסתם, בחורה מצוירת עם חזה חשוף שהרגלים שלה הופכות לשורשים של עץ, שמחזיקה גרזן שתקוע בראש של פנתר מרוסק – יהיה אלבום מטאל), אבל פספסתי את Cheveu. הם נראו לי כמו איזה אלבום אבוד של סטראולאב.
כשפנו אלי מהלייבל Sshaking Records הירושלמים שאחראים על שימור הרוקנרול במדינה הזו, שמחתי, כי על הלהקה שמעתי כבר אלף פעם, אבל אף פעם לא הזזתי את התחת שלי לשמוע אותם.
"היום כבר לא אומרים גנב, אומרים 'מעצב'".
כך אמר יונתן גפן באחת מתוכניותיו בשנות השבעים.
והוא צדק, ההבדלים הסמנטים הקטנים, הופכים כל מושא ועניין לכדי בעלי פוטנציאל להיות משהו אחר לגמרי, אם מכנים אותו אחרת. כך כל גנב הופך להיות מעצב. כך כל גיבוב של צלילים יכול להקרא 'אוונגרד', וכך כל להקה\אמן שמוציאים אלבום, יכולים להקרא 'פרויקט'. יש בזה אופציית מילוט נפלאה, והמצאת איזה אלטר אגו שהוא כביכול לא ממש האמן אבל לא ממש לא-האמן.
מיקסטייפ שלא מתאים למתעוררים כל כך, אלא אם אתם אוהבים להתעורר עם אנרגיה בריאה ומעוררת. בגלל זה, אני מעלה אותו כבר עכשיו ולא מחכה למחר, יאללה תהנו כבר מעכשיו. האזינו
הפעם בתוכניתנו, פותחים עם אחת הלהקות האהובות עלי Built To Spill, דרך Subway שכתבתי על התקליט הנפלא שלהם לא מזמן והחבר'ה הפורטוגזים המחופפים The Great Lesbian Show, קצת פסיכדליה של הבלק אנג'לס והרגשנות המדהימה של פרנסואז ברו, ניו יורקיות של לידיה לאנץ עד ברי סחרוף, פאוסט וXTC, וחותמים עם בן צ'סני.
זמרים, הם שופר ווקאלי לנפש. זמרים ענקים, הם שחקנים עם שליטה מושלמת בקול שלהם. זה לא אומר שהם צריכים לדייק. זה אומר שהם צריכים שליטה מושלמת בכלי שלהם. בוב דילן היה זמר ענק. הוא היה חרא של זמר במונחים האקדמים, אבל היה מגיש מעולה. זה מה שאפשר לו להקליט 11 דקות של Desolation Row ועדיין להיות מענין גם בדקה התשיעית. יש לו כנות. טום וויטס שר כמו צפרדע את Alice, אבל הוא שחקן כל כך גדול, עד שהוא גורם לך לרצות לקפוץ ממעבורת שחונה בהאדסון. ז'ק ברל היה זמר גדול, אבל מספיק שוט אחד של פוקוס על העינים שלו ב ne me quitte pas, כדי להבין שהוא לא שר. הוא בוכה. עם כל הגוף.
Francoiz Breut היא לא סתם זמרת טובה, היא זמרת ענקית. הכנות שלה עושה הכל, ומבחינתי, ייתכן והיא שרה את כל ספר הטלפונים של איזור Lion, אבל לי זה לא משנה. היא משכנעת אותי.
את ההיכרות הראשונה שלי עם Francoiz Breut, כמו עם כל הרוק\פופ האלטרנטיבי הצרפתי, עשיתי בזכות אלי רוזן. הוא הכיר לי את הגיבור שלו Dominique A, ודרכו נחשפתי ליוצרים נוספים. אשתו לשעבר של דומיניק, זמרת מוכרת בזכות עצמה, הייתה זרה לי כשהוא הגיש לי את האלבום Vingt À Trente Mille Jours מ 2001, האלבום הזה לקח את הזמן שלו אצלי. כבר הייתי מתורגל מספיק בשביל לשמוע מוזיקה בשפה זרה שאני לא מבין בכלל, אבל זה לקח זמן. זה לא היה בגלל מכשול השפה. בפעם הראשונה ששמעתי את L'horizonשל דומיניק א', הבנתי מה משמעותה של הגשה. ומה מפריד את ה-boys מה-men. ככה שההקשבה הראשונה לה התפספסה.
בפעם הבאה שלקחתי את האלבום, יצא לי לשים תשומת לב מיוחדת לשיר Si Tu Disais. היא הייתה כל כך משכנעת, והמיתרים היו כל כך נכונים, עד שהרגשתי שמצאתי אי חדש של אמת. אני שומע כל כך הרבה מוזיקה, אבל שומע כל כך מעט אמת. יש המון סקסופוניסטים מדהימים, יש רק ג'ון קולטריין אחד. והאמת היא הסוד.
(כאן בביצוע עם קלקסיקו לשיר הזה) A L'Aveuglette הוא אלבומה הרביעי של פרנסואז והיא עברה כברת דרך. שמונה שנים ואינספור התפחויות קטנות, הביאו אותה לאלבום שלם וכמעט מושלם, של אחד הקולות היפים, האמיתים וה'שחקניים' ביותר ששמעתי לאחרונה. אם הייתי נשאל מה עושה אותו לאלבום כל כך טוב, אני חושב שהתשובה הראשונה תהיה – ההפקה. ואכן, העיבודים נעים בין פופ סיקסטיז סטייל Claudine Longet או ננסי סינטרה, בשיר כמו Les Jeunes Pousses, לשירים מעובדים ומופקים נוצץ ומהדהדים לנצח כמו שיר הנושא מהאלבום. Les Jeunes Pousses
אבל שלא תטעו, העיבודים היפים והנעימים לא מותירים את המאזין עם תחושה שהקשיב לעוד שאנסיונרית מהפיפטיז. לא לא.פה מדובר בשחקן, עם עולם פנימי שכולל אושר ומוליד עיבודים נעימים ונימוחים כמו בגט טרי של חמש בבוקר, אבל כולל גם אפלוליות וכבדוות שמתבטאים בקטעים כמו Nebuleux bonhomme שמזכיר קטעים כמו Comment certains vivent של דומיניק א' עצמו.
גם קריצות ללהקות כמו Califone יש כאן, על ידי גיטרות הטלקסטר בלוז שחורכות את האוזן, בקטע כמו Dunkerque. אולי זה ההצפנה שלה וההתמקמות בבלגיה כמקום מגורים, קירבה אותה לנורדים. קירבה שהולידה קטע יפהפה כמו 2013, עם הסאונדים של הוויברפון והקולות השמימים אה לה דויד דאור או סיגר רוס. תלוי מה אתם אוהבים.
2013
אבל זו לא רק ההפקה שעושה את האלבום כזה גדול. זו גם הסינרגיה בין הנגנים באלבום, שהביאה ללידתם של 14 שירים שמכעט כולם הם תוצאה של כתיבה משותפת. אם בתקליטים הקודמים, שרה ברו בעיקר שירים של אחרים, הרי שמקומה בכתיבה עלה והיא הפכה להיות שליש מהכותבים. אבל שליש נוסף לקחו שני אנשים. בוריס גרונמברגר ניגן בנג'ו, בס, תופים, כלי הקשה, נתן את קולו, עיבד לכינורות וניגן ויברפון. כמוהו, גם לוק רמבו שניגן בהמון פסנתרים ומקלדות. שני החברים האלה, יחד עם פרנסואז, כתבו את האלבום, הפיקו אותו וניגנו בו. לזה אני מתכוון כשאני מדבר על סינרגיה. החברים האלה יצרו ערימת כשרון ענקית שהולידה אלבום כל כך מיוחד ויפה.
ושלא תטעו, לא מדובר פה על איזה תקליט סינגר\סונגריטר עגמומי. מדובר בהצהרת כוונות נשכנית ומרדנית של זמרת מעולה עם קול כובש וכנות שנשפכת. היא יודעת להיות עדינה וחביבה (Mots Croises) אבל גם לשדר משהו אפלולי יותר ולא משתפך (L'etincelle ou la contrainte du feu). באנגלית, זה מרשים שאדם יכול לשיר רפיטטיבי במשך 11 דקות ועדיין לרתק, אז המקבילה בשפה שהיא זרה לך, זה אלבום שלם שמספר סיפור שאתה לא יודע את פירושו. בדיוק כמו ההקבלה בין ספר לבין הסרט שעשו עליו, הוא מתן סיפור המסגרת תוך מתן מקום לפרשנות אישית. ואם אתה מבין את המלים, אז אולי חלק מהקסם נעלם, אבל נכנס אלמנט חידוד הרעיון ותשומת לב לבחירת המלים, ומשהו אומר לי שלקרא ולהבין את הטקסטים שלה זה תענוג צרוף ורובד נוסף של הנאה.
בתנועת הפופ\רוק הצרפתית החדשה, פרנסואז ברו מכניסה אלבום חזק מאד לפנתאון ולמרות שהאלבום הזה יצא ב 2008, אני מכניס אותו לרשימת הגדולים של 2009. מומלץ מאד.
אמאזון eMusic
