English version
(תוספת של השניה האחרונה – מסתבר שהם באים לארץ!! – פרטים למטה)
אני יודע שאני קצת באיחור כאן, ואני כותב על האלבום הזה בזמן שהדהודי הפאז גיטאר אולי שכחו בינתיים, אבל סופסוף הגיע הזמן לתת ביטוי למחשובתיי על האי.פי Escape של הצמד האמריקאי Moon Duo, שיצא בלייבל המעולה Woodist.
הצמד הוא שיתוף הפעולה של גיטריסט Wooden Shjipsאריק ג'ונסון, יחד עם Sanar Yamada וזהו שיתוף פעולה מומלץ לאלו מכם שרוצים עוד קצת מהטריפיות הפסיכדלית של Shjips, שמכורים לאת החפירה הפאזית שחופרת במוח.
ארבעה קטעים באי.פי הזה, שהוא נסיון מדידטיבי לתפוס ולחקור את הטריטוריה שכבר רבים הלכו בה בעבר. אסתטיקת לואו-פיי וקצב אחיד וחוזר על עצמו, שמזכיר להקות כמו Hawkwind ולהקות שקשה שלא להשוות אותם אליהם כמו Can או Faust. אבל צמד הירח הם לא חיקוי, הם למעשה השתקפות של גל הפסיכדליה\קראוט שתקף אותנו מאז תחילת שנות האלפיים. המשך קריאה…
טוטאליות היא מושג שמאד קוסם לי. האמונה הדתית למשל, ולא חשוב מה אני חושב על מהותה, קוסמת לי מאד. היכולת למצא את התשובה בכל דבר, מבלי בכלל להציף שאלה, כי התשובה כל כך ברורה, היא דבר עצום בעיניי. היכולת של הקמיקזה להתאבד עם מטוס, היכולת של חייל ללכת עד סופו הפרטי למען המטרה הלאומית, היכולת לאהוב צבע בגדים של קבוצת ספורט, ולא חשוב מי משחק בה בזמן נתון, רק בשם אהבת המוסד השלם, היא מפליאה. המשך קריאה…
מי שמתיימר לכתוב על מוזיקה, בין אם זה מבקר ששוחט ומלטף אלבומים, ובין אם זה מישהו שמתוך אהבה למוזיקה, נורא רוצה לספר עליה לאנשים אחרים – ראוי שיבוא מרקע מוזיקלי מספיק איתן, שיוכל להשכיל לנתח את המוזיקה בכלים הנכונים. זה כמו שאני לא מאמין שאמנות מופשטת על כל סוגיה, יכולה להתפס כאמנות סטטית בעיני הצופה, והיא חייבת להיות מלווה ברקע מקדים שמסביר את ההקשרים התרבותיים וההיסטורים.
כלומר, אם אני חוזר למוזיקה, לתת לבנאדם שלא שמע מעולם ג'אז את Ascension של קולטריין, זה גזר דין מוות על הבנאדם, כי סביר שהוא לא יצליח להבין מה הבנאדם רוצה. אתה צריך קצת רקע בג'אז ופרי ג'אז, לדעת קצת את ההיסטוריה, להתפתח בכמה מהלכים, כדי להגיע לשמוע דיסק כזה. רק ככה, אתה תגיע להאזנה ממקום 'נכון'. כמובן ששום דבר לא חקוק בסלע ויש אנשים שיכולים לשמוע את החרטוטים הקולטרייניסטים ולהתענג עליהם מבלי לשמוע את Kind Of Blue קודם. אבל אין רבים כאלה.כשאני נתקל בציור שהוא מופשט, ולא מצייר פורטרט של משהו, אני אף פעם לא יכול לתת דעה, חוץ מ'נחמד' מסתייג. כי אני לא מבין כלום בציור לצערי, זה לא תחום שמעניין אותי, או לחלופין – לא בנו איתי בהדרגה את הדרך לשער הכניסה לעולם הציור. זה קצת מתסכל, אבל זה החיים.
בימי הפרוג-רוק, אלבומי קונספט היו דבר שבשגרה. סג'ט פפר היה הראשון (?) לפתוח עם הקונספט, אחריו הגיעו קרימזון, המי, הפלויד, וכמובן – הפרוגיסטים : ג'נסיס, יס, אמרסון לייק ופאלמר וכו'. כשהגיעו המנוקבים מלונדון בשנת 77 וחירבנו על הפרוג-רוק, זה היה נראה כמו סופו של אלבום הקונספט כפי שאנחנו מכירים אותו. זה הזמן לשינוי.
ועדיין, אם בוחנים טוב את ההיסטוריה מאז, אפשר לראות שיצאו אלבומי קונספט מאז שפיטר גבריאל עלה עם פרח על הראש לבמה, אבל כדי להמנע מההשוואה המתבקשת-אך-מעליבה ל-Tales Of Topographic Oceans, הם כבר לא נקראו אלבומי קונספט. שינו להם את השם ל'אלבומים מבוססים על תמה מרכזית'.
זה בסדר, אין מה לעקם את המצח, גם לי לא ברור מה ההבדל. בביקורות על האלבומים האלה, נכנסה המילה 'מעיין' באופן די חזק. כי המילה 'מעיין' היא לא מחייבת, לא קושרת, היא מדמה משהו למשהו, ומאפשרת רגל-פה-רגל-שם עם הקירבה לפרוגיסטים. ובואו נודה על האמת, המנוקבים Rottern ו-ווישס, עשו עבודה די טובה בלהגחיך את הז'אנר מאז ואילך. אז, לצורך העניין, Parklife של בלר הוא לא אלבום קונספט על החיים בממלכה האנגלית ובמיוחד בעיר הבירה שלה. הוא 'מעיין-אלבום-עם-תמה-מרכזית-העוסקת-בחיים-בלונדון'.
אז מה עשו היוצרים שרצו בכל זאת לרכז יצירה ארוכה מהרגיל סביב רעיון\קונספט\תמה מרכזים? המציאו את הטרילוגיה.
הטרילוגיה היא סה"כ משהו שהיה יכול לצאת כאלבום משולש, עם קונספט. אבל מכיוון שזה יותר נרקסיסטי מקית' אמרסון שמוצנח מהשמיים עם חבלים, ויותר מגלומני ממשאיות הציוד של אמרסון לייק ופאלמר בטור של 1972 כשהם הפסידו את התחתונים שלהם – יש צורך לחלק את הקונספט לשלושה חלקים. כמו כל דבר בצבאות העולם.
אני יכול לצחוק עליהם עד מחר, אבל הם כל כך נרקסיסטים עד שאפילו המציאו אלבום בודד בשם 'טרילוג'י'.
כך למשל, Ulaan Khol אהוב לבי, שהוא בעצם שם הבמה של Steven R Smith, הוציא שני חלקים בשנה שעברה, והאחרון עתיד לצאת השנה. אני מודה שבמקרה שלו, שלושה חלקים שהיו יוצאים יחד, לא היו עוברים את סף האוזן שלי. ואני עוד מת עליו.
ועכשיו, גם הטריו ה-מ-ד-ה-י-ם Oneida, מווילאמסבורג, ברוקלין, נמצא באמצע הטרילוגיה וזה נשמע בשרני, עסיסי, מרגש, אנרגטי ומחרמן, כמו כל דבר שהלהקה הזאת עשתה.
לגמרי נראים כמו ילדי כאפות, אבל הגיטרות שלהם ירצחו את אמא שלכם
Thank Your Parents הוא שמה של הטרילוגיה שעליה התחייבה Oneida, כשפתחה את חלקה הראשון באוגוסט שעבר, עם Preteen Weaponry המשובח. שלושה קטעים (שימו לב למוטיב השלוש) נגועים וספוגים באסיד-קראוט-פסיכדלי-מדיטטיבי-מלודי-גרובי-ג'אזי, כל קטע בין 11-14 דקות ממיטב מסורת האונידה.
לפני מספר ימים, הוציאה אונידה סאמפלר, עם שלושה קטעים מתוך החלק השני של הטרילוגיה – Rated O. האלבום, הולך להיות אלבום משולש (כמה חומר הלהקה הזאת כותבת??), ולפי הסאמפלר שניתן חינם להורדה באייטיונז, אימיוזיק, אבל חופשי מחשבון ומנויים, דרך האתר של Other Music – זה הולך להיות אלבום מעיף, עוד אחד מבית אונידה.
עטיפת הסאמפלר. כיף חיים (איחוד).
I Will Haunt You נשמע כמו שיר קלאסי של הלהקה, מהאיזור של האלבומים Secret Wars ו-The Wedding. הגיטרות עבות ובשרניות, חותכות את האוזן אך לא צורמות, מזכירות קצת Tv On The Radio (ככה זה כשאתה גר בצ'כונה). כמו תמיד, המתופף המעולה שלהם Kid Millions עם הסאונד הג'אזי-חם שלו וגרוב רפיטטיבי. לחן של אקורד אחד אבל אינסוף צבעים ווריאציות עליו. Saturday נשמע כמו איזה קטע אבוד של הקוסמיס ג'וקרס פוגשים את Hawkwind ומשלבים ב Popul Vuh ו-What's Up Jackal כבר מבליט עבודת קלידים דומיננטית וריפטיטיבית שמכניסה לאיזה טראנס קל שבתחילה מעצבן את האוזן אבל אחר כך זה כבר עובד טוב.
לפי הסאמפלר, יש הרבה למה לחכות באונידה החדש, ואני מראש מסמן אותו כאחד האלבומים הטובים של השנה. ככה זה, כשאתה מתעסק עם אחת מלהקות הפסיכדליה הטובות ביותר שקיימות בארה"ב היום, ומאחוריך גב של לייבל משובח כמו Jagjaguwar (שימו לב ילדים, בקרוב מגיח דינוזאור ג'ר חדש) – כל אלבום שלך הוא נושא לציפיה גדולה. רק שמישהו כבר יביא אותם לארץ ונסגור עניין.
