חלק בקצוות: אלכס דה גראסי והחשיפה לדרום

מדי פעם אני חוזר לתקליטים שבראש שלי כבר קיטלגתי כ 'לא מעניינים' ונותן להם צ'אנס נוסף, כדי להיות בטוח שאני לא מפספס כלום.
אנשים שיש להם תשוקה אדירה למוזיקה מכירים את התחושה הזו, של לא להחמיץ דברים טובים. זו תחושה שעכשיו גם נתנו לה שם – FOMO,
Fear Of Missing Out. למרות שהמושג הזה הומצא כדי לתאר את האובססיה לרשתות חברתיות וצריכת מידע באופן כללי בעידן הסלולר, אבל אני משאיל אותו לצרכיי. מה אכפת לכם.

zxw8ThZ

תקליט כזה, הוא האלבום Southern Exposure שהוציא הגיטריסט האמריקאי Alex De Grassi בשנת 1983. יש לי את האלבום הזה שנים ותמיד הוא נשמע לי רך מדי,
חסר אדג', חספוס, ללא קמטים או צלקות. האלבום יצא בלייבל Windham Hill, ששם לעצמו להוציא אלבומי גיטרות יפים ו'עגולים' ולמרות שהמוזיקה
שיצאה בלייבל היא נפלאה, הסאונד הזה, הנכון והמתוק, המכוונה 'שוויצריה בהרים' על ידי ברגעים של מיאוס, מקשה עלי את ההאזנה.

אבל כשהגיע הטרק השלישי, '36', משהו בי נפתח לתוך האלבום הזה וצללתי לתוכו.
הנגינה של דה-גראסי עדינה ומאד בטוחה. הסאונד שלו עשיר מאד ובהתחשב בכך שמדובר באלבום שכולו סולו גיטרה, זה די מדהים לשמוע את
העושר ההרמוני והצלילי שהוא מוציא מכלי אחד. הלחנים והמלודיות מזכירות משהו בין הגיטריסט הצרפתי-אלג'יראי Pierre Bensusan
לבין פט מת'יני, ויש גם הרבה שורשי בלוז שנמצאים שם מאחורה ומדי פעם מתפלקים לו שם.

אלבום שכולו דמיון וציורים, עדין ויפה. כזה של שמונה בבוקר עם הקפה והסלט עדשים.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

[פוסט אורח] כמה מילים על Fabrizio De André

פוסט אורח מאת אלה אילון.
לא הכרתי ולא שמעתי על פבריציו, אבל הפוסט הזה גם לי להאזין לכמה אלבומים שלו ומדובר במוזיקאי נפלא.
לא יודע עד כמה אצליח לעבור את מחסום השפה בהקשר שלו, יש מוזיקאים כמו דומיניק א' הצרפתי שאיתם השפה לא משחקת תפקיד,
אבל כך או כך, הוא נפלא וכדאי לכם להכיר אותו. ועכשיו – זכות הכתיבה לאלה.

fabrizio_de_andre0

את פבריציו דה אנדרה גיליתי בספרייה של האוניברסיטה. פגשתי שם מישהו שידעתי שגם הוא לומד איטלקית ואוהב מוזיקה, והתלוננתי בפניו שאני לא מוצאת מוזיקה טובה (כלומר: מוזיקה לטעמי) באיטלקית, למרות שחיפשתי רבות. כנראה שבאותה תקופה כבר גיליתי את הרוק המתקדם באיטלקית, אבל חיפשתי שירים עם היגיון בטקסטים, כדי שאוכל לשפר את האיטלקית שלי ולשמוע מוזיקה באותו הזמן. שאל אותי הבחור שפגשתי מהספרייה אם אני מכירה את פבריציו דה אנדרה. עניתי שלא, והוא שלח לי לינקים לשני שירים ""La Ballata Del Miche ו"La Ballata Del Amore Cieco O La Vanita". ה"בלדה על מיקה" מצאה חן בעיני מיד (למרות שלא הבנתי אף מילה בשמיעות הראשונות). כך הכרתי את דה אנדרה, המכונה בקרב אוהביו ומעריציו הרבים "פאבר" (Faber).

גילוי נאות: לבחור מהספרייה קוראים רועי ריק, והוא סולן הקולקטיב. רועי ואני תרגמנו בשנים האחרונות עשרה שירים של דה אנדרה מאיטלקית לעברית, והמטרה היא להוציא אלבום משירי דה אנדרה בעברית, בביצועו של רועי.

 **

פבריציו דה אנדרה (1940 – 1999) היה אחד מגדולי מוזיקאי איטליה. אפשר לומר – בזהירות, כדי לא להפחית מחשיבותו כCantautore (סינגר-סונגרייטר) עצמאי -  שהוא מעין שילוב בין בוב דילן (האיטלקי), לאונרד כהן (האיטלקי) וז'ורז' ברסנס (האיטלקי). מעבר להשפעתם הניכרת של שלושת המוזיקאים האלה על המוזיקה והטקסטים של דה אנדרה, הוא גם ביצע גרסאות כיסוי מתורגמות לאיטלקית לשירים של שלושתם.

דה אנדרה הופיע והוציא אלבומים במשך כמעט 40 שנה, והגיוון המוזיקלי והטקסטואלי שבהם גדול מאוד. אפשר למצור בהם פולק מסוגים שונים, שאנסונים, בלוז, פרוג-רוק (רך) ופסיכדליה. השירים ברובם כתובים באיטלקית, אבל הוא הוציא גם אלבום בדיאלקט בג'נובזי (כלומר של גנואה, עיר הולדתו),  Crêuza de mä (1984),  ויש לו שירים בסרדנית (השפה של סרדיניה, בה חי דה אנדרה למשך מספר שנים ואף נחטף למטרות תשלום כופר) ובדיאלקט הנפוליטני ("Don Raffae").

דמותו של דה אנדרה איקונית כמעט בתרבות הפופולרית האיטלקית: שיערו השופע בצבע חול, בלוריתו המסורקת הצידה, גיטרה ביד, עיניים לא סימטריות וסיגריה נצחית בכף ידו או פיו. הסיגריה נצחית ממש (מוזמנים לחפש תמונות שלו בGoogle Images): גם על הבמה, גם בזמן ראיונות, ונדמה שגם כשכבר היה חולה וקולו הנמוך והחם החל להיסדק.

השירים של דה אנדרה קולנועיים משהו: מעברים מדמות לדמות, פלאשבקים של אחת הדמויות, התמקדות בעוברים ושבים תוך הליכה ברחוב. אם מחפשים מוצאים בשירים דמויות פאזוליניות, או פליניות (גם הם אמנים שהתמחו בשוליים) , וגם דמויות שכאילו יצאו ממערבון ספגטי. ה"קולנועיות" של הטקסטים והלחנים שלו גם ניכרת בדמיון מוזיקלי (בעיקר באלבומי הקונספט) למוזיקה של אנריקה מוריקונה, וגם בשיר "Una Storia Sbagliata" (בתרגום חופשי: "סיפור שגוי", או "סיפור שנגמר לא טוב"), שיר יפהפה ועצוב על הרצח של פייר פאולו פאזוליני ועל פאזוליני עצמו, שיצא כסינגל ב-1980. דה אנדרה חי, פעל וכתב בשנות הזוהר של הקולנוע האיטלקי.

ה"ברסנסיות" של דה אנדרה ניכרת בדמויות בשירים שלו, שחלקן הגדול הם אנשי שוליים: דייגים, זונות (גם ילדות זונות) ולקוחות של זונות, חייל החוזר מן המלחמה ולא מוצא את עצמו, רוצחים, מתאבדים, עניים, שוטרים שמתנהגים או לא מתנהגים כמו שצריך, אנרכיסטים ואלכוהוליסטים. בשירים רבים השוליים הם הם המרכז, או שהאדם ומעשיו הקטנים והפשוטים מודגשים ביחס לאל. דה אנדרה היה מבצע מחונן ורב הבעה (ברמה של חווה אלברשטיין), ולמרות סיפור העלילה בחלק משיריו, המילים הן במקרים רבים שירה ממש.

 **

איך מתחילים להקשיב לפבריציו דה אנדרה? אני התחלתי משני השירים ששלח לי אותו מכר, והמשכתי לאן שהיוטיוב לקח אותי. מתישהו עברתי לשמוע את הדיסקוגרפיה כולה לפי הסדר. כדי להקל עליכם את תהליך ההיכרות הארוך, אתאר את חמשת האלבומים שלדעתי כדאי להקשיב להם כאלבום שלם (ברצף, בלי שאפל), ולאחר מכן אספר על כמה שירים נבחרים מאלבומים אחרים. זו רשימה שנכתבה לטעמי, והיא לא רשימה מקיפה: הגיוון המוזיקלי והטקסטואלי של דה אנדרה עצום מכדי שאתאר אותו במדויק ובאופן מפורט. [הערה חשובה:: דה אנדרה כתב שירים רבים במשותף עם כותבים ומלחינים אחרים. לא הזכרתי את שותפיו בשמם כדי לא להעמיס על הקריאה, אך הם קיימים וחשובים וראוי להכיר בתרומתם.]

Fabrizio De André in concerto – Arrangiamenti PFM (1979)

הדרך הקלה להתחיל לשמוע את דה אנדרה, לדעתי, היא אלבום ההופעה הראשון שלו (מתוך שניים) עם להקת PFM (ראשי תיבות של Premiata Forneria Marconi, כלומר "המאפייה זוכת הפרסים מרקוני", להקת הרוק המתקדם האיטלקי הידועה ביותר). אין הרבה רוק מתקדם באלבום הזה, אבל יש בו שמחה וכיף וקלאסיקות ושירים פופולריים מבוצעים היטב (לפעמים טוב יותר מגרסת האלבום). התזמור העשיר של PFM  באלבום הזה לא מייצג את האלבומים של דה אנדרה עד אז (סוף שנות ה-70), ונפוץ באלבומי ההופעות שלו (בשנות ב-80' וה-90'). בשביל לשמוע את המורכבות והיצירתיות של דה אנדרה (במיוחד אם אינכם דוברים איטלקית), כדאי להמשיך מאלבום זה לאלבומי הקונספט.

 

Non al Denaro, non All'amore ne al Cielo (1971)

Non al Denaro, non All'amore ne al Cielo ("לא לכסף, לא לאהבה, לא לשמיים" בתרגום חופשי) הוא אלבום המוקדש כולו לגרסאות של דה אנדרה, לשירים של המשורר האמריקאי אדגר לי מסטרס (Edgar Lee Masters), שהופיעו בספרו Spoon River Anthology. ספר זה מתחיל בשיר על הגבעה בעיירה, גבעת בית הקברות. השירים הבאים הם שירים בגוף ראשון של הקבורים בבית הקברות: השופט והרוקח, למשל. הדוברים מספרים על חייהם, מותם, ומערכות היחסים שלהם. כך גם בנוי האלבום של דה אנדרה: השיר הראשון, "Dormono Sulla Collina" ("ישנים על הגבעה") הוא תרגום-עיבוד-שינוי של השיר האמריקאי. שאר השירים שבחר דה אנדרה לאלבום עברו כולם שינוי ועיבוד: האופטיקאי ("Un Ottico") הוא ספק אופטיקאי ספק סוחר LSD, והשופט נמוך הקומה ("Un Giudice") סוגר חשבונות עם כולם ולא רק עם האנשים הספציפיים שלעגו לו בעבר. מוזיקלית האלבום הזה מגוון, והשירים נבדלים זה מזה, בהתאם לתוכנם: השיר המתוק-קיטשי מכולם הוא "Un Malato di Cuore" ("מחלת לב") – שהוא שיר על גבר שמת מאהבה (טופוס שחוזר שוב ושוב בשיריו של דה אנדרה), ופרוג-רוק (קצת פסיכדלי, אולי אפילו קצת קברטי) אפשר למצוא בשיר על אותו אופטיקאי שנותן משקפיים שמשנים את נקודת המבט על העולם.

Storia di un impiegato (1973)

Storia di un impiegato  ("סיפור על פקיד") הוא אלבום יפה ומאתגר, מכמה בחינות. מוזיקלית, יש בו קטעים המזכירים קטעים של אניו מוריקונה (יש דמיון גם בקטעים הנמצאים באלבומים אחרים). חלק מהשירים מדוקלמים, או מדוברים כמעט. פוליטית, זה אלבום מוזר מאוד. הפקיד, גיבור האלבום, שומע בתחילת שנות ה-70 שיר על אירועי מאי 1968 בצרפת. השיר באלבום הוא "שיר מאי" ("Canzone del Maggio"), גרסה איטקלית מעובדת לשיר של דומיניק גראנז' הצרפתייה – Cahcun de vous est concerné . אחרי ששמע את השיר, מעוניין הפקיד להצטרף, למרות שאירועי 68' כבר הסתיימו מזמן. בשיר המבולבל – המקסים למרות האלימות שבו – "פצצה בראש" (La Bomba in testo) הפקיד מדמיין את עצמו מצטרף אל המוחים, למרות ביקורתו כלפיהן, ותוך כדי השיר מרגיש שהוא מבודד עצמו מן החברה ומעבודתו, עד שהוא מדמיין את עצמו מבצע פיגוע בנשף מסיכות. בהמשך האלבום מנסה הפקיד לבצע לבדו פיגוע בפרלמנט, אך מפוצץ בטעות דוכן עיתונים. אחד השירים היפים באלבום, "בשעת החירות שלי", ("Nella mia ora di libertà"), מושר כאשר הפקיד בכלא, מתכונן למשפט. האלבום הזה התקבל כשיצא ברגשות מעורבים, משתי סיבות לדעתי: הראשונה היא שהמסר הפוליטי (אם ישנו כזה) לא ברור: האם דה אנדרה – המזוהה עם הביקורת החברתית של הפקיד וידוע בחיבתו לתנועה האנרכיסטית -  תומך בפקיד, או מזלזל בו? מה עמדתו של דה אנדרה (והאם היא משתקפת בעמדתו של הפקיד) – בתחילת שנות ה-70' – לגבי אירועי מאי 68' בצרפת? הסיבה השנייה היא שמוזיקלית, זה אלבום לא פשוט: שירה מדוקלמת, מעברים מוזיקליים חדים, שירים שמתקשרים לשירים אחרים באלבום. במילים אחרות, זה אלבום פרוג-רוק (רך).

La Buona Novella (1970)

אלבום הקונספט הזה מגלם צד אחר ועיקרי בכתיבה של דה אנדרה: עיסוק בברית החדשה, ובעיקר בישו. דמויות מהברית החדשה ורפרנסים אליה מופיעים בשירים רבים (מאוד) שלו. למשל, הלחם והיין ב"הדייג" (Il Pescatore), או השיר "הוא נקרא ישו" (Si Chiama Jesu). האלבום הזה, שחלקו עובר את מבחן הזמן בהצלחה רבה (למשל הגרוב המוזר של הפזמון בשיר "מריה בסדנתו של הנגר" (Maria nella bottega d'un falegname), למשל) וחלקו מעט פחות, מבוסס על בשורות מן הברית החדשה, ומסופר-מושר אולי כמעין מחזה. האלבום נפתח בקטע בשם " Laudate Dominum", שמו הלטיני של מזמור קי"ז בתהילים, שהולחן – בגרסה בלטינית – ע"י מוזיקאים רבים (מוצרט, למשל):. אלו מילות המזמור בעברית: הַלְלוּ אֶת-יְהוָה, כָּל-גּוֹיִם; שַׁבְּחוּהוּ, כָּל-הָאֻמִּים.  כִּי גָבַר עָלֵינוּ, חַסְדּוֹ– וֶאֱמֶת-יְהוָה לְעוֹלָם: הַלְלוּ-יָהּ. האלבום נגמר בשיר בשם " "Laudate hominem, כלומר: הללו את האדם. בפער בין נקודת ההתחלה ובין נקודת הסיום מסתתר סיפורו של האלבום: בני האדם (יוסף, מריה, ישו ואחרים) ומעשיהם (שאינם בהכרח טובים ונכונים) נמצאים במרכז הסיפור, ולא האל ורצונו. הדבר ניכר בטקסט של השיר האחרון, המדגיש את אנושיותו של ישו.

Canzoni (1974)

זה אלבום מלודי יפה, שמכיל חמשת גרסאות מתורגמות מאנגלית או צרפתית, ושישה שירי מקור. כדאי להאזין לאלבום הזה ברצף, אבל גם בנפרד לדעתי, לשירי המקור. השיר היפה ביותר באלבום הזה (ואחד היפים של דה אנדרה), לדעתי, הוא "העיר העתיקה" (La città vecchia), בו מספר דה אנדרה על חיי עוני בעיר נמל, על זנות, על עליבות ושוליות חברתית. השיר הזה משתלב היטב בבחירת הגרסאות המתורגמות המבוצעות באלבום זה לשירים של בוב דילן, לאונרד כהן וז'ורז' ברסאנס (המילים לאחד מהשירים של ברסאנס נכתבו על-ידי המשורר הצרפתי Antoine Pol). השירים המתורגמים שדה אנדרה בחר באלבום זה קשורים – טקסטואלית ומוזיקלית – לשירים אחרים שלו (כמו "העיר העתיקה", אך גם שירים באלבומים אחרים). מצד אחד, בערבוב בין שירי המקור לשירים המתורגמים באלבום אחד, דה אנדרה מציג את האמנים שהשפיעו עליו. מצד שני, הוא מציג את עצמו בשורה אחת איתם: הcantautori שכותבים ושרים על אנשי השוליים (וגם על אהבה) של התרבות המערבית.

**

שירים נבחרים מאלבומים אחרים

מכל שיריו הרבים היפים שאינם באלבומים שהזכרתי בחרתי רק חמישה (זה היה קשה!), ואני מבקשת להתייחס אל הרשימה הזאת כאל הצעה להתחלת האזנה, ולא כרשימת "חמשת השירים הטובים של דה אנדרה" או משהו מגוחך שכזה.

La ballata del miche

"הבלדה על מיקה" הוא שיר על רוצח שמתאבד בתלייה בכלא ונקבר בודד. העיבוד לכאורה קליל והטקסט (שכתב מישהו אחר, ולא דה אנדרה, אבל אל תתקטננו) נפלא. השיר יצא כסינגל ב-1961.

Volta la carta

"הפוך את הקלף" הוא שיר משחק מבולגן ועליז על אהבה, עוגת תפוחים, סרחון של חתול, שוטר מאוהב, גנב דובדבנים וכו'. השיר יצא ב-2006 כספר ילדים מאויר. מתוך האלבום Rimini  (1978).

Spiritual

שיר גוספל עם טקסט חינני וחצוף. דה אנדרה פונה לאלוהים ומזמין אותו (את אלוהים, כן?) לחפש אותו (את דה אנדרה) בכל מיני מקומות. מתוך האלבום Volume I (1967).

La Guerra di Piero

"המלחמה של פיירו" הוא שיר זיכרון ללוחם, הקבור תחת שדה של פרגים אדומים. כשמתייחסים לדה אנדרה כאל אמן אנטי-מלחמתי ופציפיסטי, מתייחסים בין היתר לשיר הזה. השיר יצא כסינגל ב-1964 ושוב באלבום Volume III  (1968)

Una Storia Sbagliata

הזכרתי את השיר בהקשר לקולנועיות של השירים של דה אנדרה. גם מבלי להבין את הרקע ההיסטוריה הספציפי של השיר (או את המילים, בעצם), זה שיר יפה ועצוב. השיר יצא כסינגל ב-1980.< /p>

איפה אפשר לקרוא על דה אנדרה? בעברית אין ממש חומר (חוץ מהרשומה הזאת, בעצם). באנגלית יש קצת חומר בויקיפדיה, וגם קצת שירים מתורגמים. באיטלקית יש לא מעט ספרים על דה אנדרה, והויקיפדיה מפורטת יחסית. הספר החביב עליי (ומקור הידע העיקרי שלי, בנוסף לויקיפדיה ופורומים בהם איטלקים מתווכחים על משמעויות מילים בשירים שלו) הוא Il libro del mondo.

**

אסיים את הרשומה בקוריוז. לאחר שכבר הכרתי את רוב הדיסקוגרפיה של דה אנדרה החלטתי להקשיב לאלבום Crêuza de mä, האלבום שדה אנדרה הוציא ב-1984 בג'נובזית – דיאלקט העיר גנואה, עיר הולדתו. בשיר השלישי חשבתי שהתקלקל לי האינטרנט או שמשהו קרה ליוטיוב, כי מה ששמעתי לא הסתדר עם אלבום של דה אנדרה. הקשבתי שוב, ועדיין, הייתי יכולה להישבע שאריאל שרון מדבר שם בעברית. השיר "צידון" (Sidún) מתייחס (כך לפי ויקיפדיה. כאמור, איני דוברת ג'נובזית) לאב שאיבד את בנו בעיר צידון שבלבנון, ועומד נדהם ליד עקבות שהשאיר טנק. בנוסף לקול של שרון נשמע בתחילת השיר גם קולו של רונלד רייגן.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

סיפור של החמצה, נברסקה ומסעות יין באורנג' קאונטי

סיימתי לצפות בסרט Nebraska עם פרפרים בבטן. זה סרט מקסים על אב מזדקן שמשוכנע שהוא זכה במליון דולר וזה סיפור על הבן שלו שמנסה להסביר לו בהתחלה שזה לא המצב ושמדובר בהונאה. אבל החמלה אל האב גוברת על השכל הישר והוא לוקח את האב לרואד-טריפ לנברסה כדי לאסוף את הפרס. גם האב וגם הבן, שניהם גיבורי הסרט, אבל זה האב שמעורר הזדהות הן בשל התחושה המוכרת של האחזות בחלום ואי הרצון לאבד את האחיזה בו והן משום שהוא רפלקציה של הורינו המזדקנים, שהשגעונות הקטנונים שלהם מוציאים אותנו מדעתנו – אבל גם יכולים לפתוח הזדמנות.

הזדמנות, כפי שהבן חווה בסרט, לאפשר את חידוש הקשר בין הבן המבוגר לאב המזדקן, כמו אז כשהאב טיפל בילד הקטן, רק עכשיו הפוך – אחרי ששקטו הכעסים והמתחים, האב שהופך לילד והילד שהופך להיות האחראי.
הסרט מצולם בשחור לבן והוא מלא ברגישויו ודקויות קטנות, רבעי מבט, הבעות חסרות פשר ומלאות חום וגם ניתוק מהפיזי וגם מנטלי. ויש עוד אלמנט אחד חשוב שעושה את הסרט הזה לכ"כ מקסים בעיני, הפסקול של מארק אורטון.

התחושה שמלווה את הסרט מבחינתי, וזה גם החיבור הריגשי הגדול שלי אליו, היא של החמצה. האב מחמיץ את הפרס. האם מחמיצה את הקרבה לאב הזקן עם הביקורת התמידית שלה. הילד מרגיש את ההחמצה של דמות אב סמכותית בזמן שהוא בהדרגה ובמהירות נכנס לתפקיד האב . הפסקול של אטרון מעביר בקווים דקים, במלודיות קטנות, בעיבודים פשוטים ומלאי אוויר את תחושות ההחמצה האלה. רואד טריפ עם החמצה מרירה, קטנה, אופטימית. כביכול טעם ההחמצה הטריוויאלית של כל אחת מהדמויות בסרט אבל בתכלס זו ההחמצה הגדולה יותר, של 'החיים – לא מה שהבטיחו לי'.

הפסקול הזה הקפיץת לי לראש ישר את הפסקול הנפלא של רולף קנט לסרט Sideways. גם בסרט הזה עוברת תחושת החמצה גדולה כביכול של מיילס, אדם אינטיליגנטי ועשיר בידע וחום, אך מלא בביישנות, ספקנות ותחושת לוזריות מדהימה. אבל ההחמצה הגדולה ביותר היא דווקא של ג'ק קול, שחוסר החיבור הרגשי שלו למה שיש וקורה לו בחים, גורם לו לאבד את הדרך. סרט מקסים גם כן ופסקול ממש מעולה. בחלקו הגדול ג'אזי-לאונג'י-בוסה-נוסה, באיזורי ה Lalo Schifrin אבל בטקעים כמו Los Olivos, Chasing The Golfers, Walk to Hitching Post ו-Abandoning The Wedding, אני מרגיש את אותו הזיקוק של אותה תחושת החמצה.Sideways soundtrack

חיים שכאלה, לא ראויים לבני אדם שחיים אותם, לפי ההגינות הבסיסית של העולם ולמרות זאת התקווה לשינוי מתוך העאבים האלה היא הנחמה שמשאירה אותנו על האדמה בין האכזות להחמצות.


שני הפסקולים האלה, כל אחד בדרכו מלווה את ההחמצה ואת המרירות האופטימית ומאיר אותן בצבעים שונים. בראש שלי יש התכתבות ברורה בין שני הפסקולים הנפלאים והשונים והדומים האלה. אולי זה סתם מיקרי, אני רק יודע שהפחד מההחמצה הוא אחד הרגשות החזקים ביותר שקיימים, וללואת אותם בחמלה גדולה דרך מוזיקה – מצריך להיות אדם עם נפש רחבה וחומלת דיה. וזה מה שאני אוהב במוזיקה באופן כללי – השתקפות של אדם.

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים | עם התגים | תגובה אחת

[כרטיס חינם] סיקרט צ'יפס 3 בישראל – בקלאוות שקופצות על הלשון

אחד הדברים שהכי מדליקים אותי אצל מוזיקאים אמריקאים, זה כשהם נודדים עם הדמיון שלהם מעבר לגבולות היבשת ומצליחים לעשות אינטגרציה של תרבויות רחוקות לתוך מוזיקה וסאונד אמריקאים. במיוחד כשהם מביאים את הוייב הערבי\מזרח תיכוני, זה תמיד מרתק אותי לשמוע איך הם תופסים את הערביות, איך הסולמות המזרחים, הסאונדים והכלים באים לידי ביטוי אצל אנשים שלעתים לא היו במקומות האלה מעולם, אבל הם קרצו להם מספיק וניגנו להם שם על הקאנון של הלב.

זו הסיבה שאני אוהב כל כך את המוזיקה של סיר ריצ'ארד בישופ והסאן סיטי גירלז, זו הסיבה שאני אוהב את רובי באשו וזו הסיבה שאני אוהב את הסיקרט צ'יפס. למרות, שהסיקרט צ'יפס הם הרבה מעבר למזרח תיכון כי הם משלבים גם מטאל וגם סרף וגם פסקולים, אבל זה הדמיון העשיר והמטורף של מנהיג הלהקה טריי ספרואנס שהוא כולו חגיגה של בקלאוות שיוצרו בווסט קוסט והן מהסוג שקופץ על הלשון.

סיקרט צ'יפס 3

וטריי ספרואנס הוא בעצם הלהקה, כל שאר החברים מתחלפים ובעצם יש כמה להקות שהם סיקרט צ'יפס, שנכנסות תחת שם המותג. עם אחת מהן, הוא יגיע לארץ במוצ"ש הקרוב לבארבי, ואני מחכה ומצפה לזה מאד.
האלבום האהוב עלי ביותר שלהם הוא בכלל לא מתקשר לשום דבר אחר שלהם, והוא Le Mani Destre Recise Degli Ultimi Uomini שיצא ב 2009 והוא סוג של פסקול דמיוני לפי הספר של פסקולי סרטים איטלקי מהסבנטיז, אלבום אדיר.
הצבעים הרבים של הלהקה הזו, כולל השבירה הפתאומית הזו לפסקול איטלקי שכזה, פה טמון סוד הלהקה. ממש כמו הרשימה ההיא של Nurse With Wound , ככה אני מצפה לרשימה הזו של טריי הנה רשימה נפלאה של טריי (ותודה לאודי ק' על התזכורת). הבוקר פרסמו בוואלה רשימה שהוא ערך עבור האתר, אבל אני מחכה למשהו קצת יותר גדול ומפורט.


הצ'יפס הם לא להקה שאני עוקב אחריה באדיקות רבה, ממש לא, אבל את ההופעה במוצ"ש אני ממש לא מתכוון להחמיץ, כי היא צפויה להיות טירוף וחגיגה מוזיקלית נדירה, הציפיה היא גדולה מאד.
וכדי שאתם לא תפספסו את ההופעה, הבלוג ואוריס מדיה שמביאים את ההופעה הזו, מחלקים לכם כרטיס אחד בחינם. כל מה שצריך לעשות זה לכתוב בתגובות למה מגיע לכם כרטיס או מה יש שם בצ'יפס שפורט לכם על הקאנון של הלב. (חולק!)

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה הופעות | עם התגים | 14 תגובות

מיץ תפוזים חם: סיפורו של פרד ניל

(הערה-הפוסט הזה נכתב לפני עשר שנים, השארתי אותו כלשונו למעט עריכות מינימליות). אני ממליץ לכם בינתיים לשים את זה ברקע בזמן הקריאה, רק כדי להכניס אתכם לאווירה קצת.

פרולוג

הפולק האמריקאי, בשונה ממקבילו הבריטי צמח מתרבות שזלזלה בו – תרבות הביט.
למרות מה שנתפס בתקשורת ובדעה הציבורית, הביטניקים האמיתים העדיפו להסתובב עם מוזיקאי ג`אז, ולנטול סמים קשים ושמו את הפולק ללעג. זרם שלם של `ביבופ` צמח, כאשר מיילס דיוויס על תפקיד החצוצרן מהמלין, מוליך אותם איתו לדרך חדשה. מצד שני, כתביהם של ג`ק קרואק, אלן גינזבורג ופיגורות דור `ביט` אחרות השפיעו על רבים מזמרי הפולק המוכרים לנו, בראש ובראשונה – בוב דילן, ויש גם פיל אוקס, טום פקסטון, ג`ואן בעאז ואחרים. משוררי דור הביט החלו לעקור את מקום מושבם מניו יורק ועברו לקליפורניה. באותו זמן בדיוק, החלה ההתעוררות בגריניץ` ווילג`, הלא היא מקור הצמיחה של הפולק הניו יורקי. בעוד שלפני מה שמכונה ה Folk Revival, תחיית הזרם, היו אמנים כגון שלישיית קינגסטון או וודי גאת`רי שידעו לשיר שירי מחאה ודוכאו ביד רמה ע"י המקארתיזם ונאלצו לרדת לאנדרגראונד, הפופליזציה שאפיינה את תנועת הביט והרוח החופשית שזרמה בתוך החלונות של משאיות הבקר בהם תפס קרואק טרמפים בשיטוטיו – גרמה לתחיה של הזרם, והסרת התדמית של `מוזיקת מחאה` ממנו.

Cafe Wha?

גריניץ` ווילאג`, ממוקמת בדאון טאון של מנהטן, הכילה את ריכוז הפאבים, בתי הקפה והמועדונים הגדול ביותר בכל צפון אמריקה. כולם היו נפגשים בסופ"ש בוושינגטון פארק ומנגנים על הדשא, משוחחים, מעבירים צינגלעך אחד לשני ומתפננים בשמש. יותר ויותר אינטלקטואלים זנחו את הג`אז ויותר זמרי פולק צמחו. לא היו חבורות, לא הייתה היררכיה מוזיקלית, לא היה זרם חשוב יותר או חשוב פחות – את כולם איחדה המוזיקה, ללא גבולות. כמה שנים אחר כך, תופעה דומה תתרחש בלב ליבה של הפסיכדליה האמריקאית, בכינוסים המונים על מדשאות הייט אשברי בסן פרנסיסקו. הפתיחות המוזיקלית וההרגשה שאין גבולות והכל אפשרי, הגיעה גם למועדונים שאירגנו פעם בשבוע במה פתוחה למוזיקאים חדשים ולא ידועים. במקום היו מסתובבים גם דמויות ידועות יותר שהיוו השראה לרבים מהמוזיקאים המתחילים, אנשים כמו מיסיסיפי ג`ון הארט, האפי טראום, גארי דיוויס,רמבלין` ג`ק אליוט ואחרים.

2

מבין כל זמרי הפולק שצמחו בסצנה הזו, המשפיע ביותר והמוכר ביותר היה פרד ניל. לדברי הגיטריסט ברוס לאנגהורן (שניגן כמעט בכל אלבום פולק שיצא מהאיזור הזה) – "פרד ניל היה ידוע בשל קולו הפנטסטי – הוא ידע למזג את הגיטרה שלו, הקול שלו והנוכחות הבימתית שלו לכדי תוצאה מרשימה במיוחד. אי אפשר להפריד את האלמנטים שמאפיינים את ניל" . ריצ`י היוונס אמר עליו "אף אחד מהשירים שלו לא היה פולק טהור או רוק טהור". ניל מיזג את כל סוגי המוזיקה האמריקאית, וחיבר את הג`אז לגוספל, לרוק, לקאנטרי אבל מעל לכל, לבלוז המריר. כרבים מבני דורו, לאחר שיטוטים רבים ברחבי ארה"ב, מצא עצמו פרד ניל, צעיר שרמנטי, בניו יורק בווילאג`, בלב ליבה של מהפכה תרבותית שלא ידעו לשים עליה אצבע עדין ולהגדירה ככזו. חמוש בגיטרה 12 מיתרים, קול נמוך מים המלח, חיי בלוז אמיתים והשקפה על מה שקורה מוזיקלית מסביבו, תפר לעצמו פרד ניל את הדרך הבטוחה להיות האמן המשפיע ביותר על הסצנה הזו, להיות המוזיקאי של המוזיקאים, להיות זה שיסעיר עולם לאמנים ספורים שיסעירו עולמות של מליונים בעתיד, להיות זה שיטביע חותם קטנטן בתודעת הציבור הרחב, ויעלם כלעומת שבא כמה שנים אחר כך. השפעתו של ניל הייתה חזקה על כל מי שסבב אותו. ההרכב `קרוסבי, סטילס ונאש" רצו לקרא לעצמם בתחילה Sons Of Neil, רעיון שנגנז ע"י סירובו של ניל עצמו. הג`פרסון איירפליין היו חסידים גדולים ואף נהגו לשיר גרסת קאוור לשיר שלו Another Side Of This Life בהופעות שלהם, כמו כן להזכיר אותו בשירים כמו The Ballad Of You and Me and Pooneil. סיפורו של פרד ניל, הוא השתקפות סיפורו של הפולק האמריקאי מלידתו המחודשת, דרך חישמולו הבלתי נמנע , ההתלהבות הציבורית, ההשפעה הניכרת וההתפיידות החוצה מהזרם המרכזי ופינוי מקומו לטובת הפסיכדליה והלאה.

פרד מי??

3
פרד ניל נולד בשנת 1937 ונדד רבות עם אביו בדרכים ובסופו של דבר השתקע בניו יורק בסוף שנות החמישים. כבר ברגע שהגיע החל להקליט שירים בודדים תחת שמות בדוים באינספור לייבלים, ובין היתר כתב שיר אחד לרוי אורביסון Candy Man ולבאדי הולי Come Back Baby. פרד ניל לא נשמע כמו שום דבר אחר, הרבה בזכות קולו הנמוך. להרבה זמרים היה קול נמוך, אבל אף אחד לא היה נשמע כמו פרד ניל, לדבריו של בוב דילן "אף אחד לא שר פרד ניל כמו פרד ניל". מה שנכון נכון. בנוסף לעומקים שהיה מגיע אליהם ניל בשירה שלו, עומקים שיכולים לגרום לתחתוני המאזין לנשור מאליהם, גם כשהיה מגיע לטונים גבוהים יותר, הוא היה עושה זאת במקצועיות. ניל גם ידע לשיר בלוז במתכונת האפלולית שלו. ניל בא לניו יורק והתברג בה בזכות סגנון ה`פולק בתי קפה` שהיה לו, עוד לפני שהתנועה והסגנון האלה קמו ועמדו על רגליהם. ניל צבר לעצמו עדת מעריצים ומעריכים שכללה אנשים כמו דיוויד קרוסבי, ג`ון סבסטיאן (לפני שהקים את ה Loving' Spoonful ), פול קנטנר מהג`פרסון איירפליין, סטפן סטילס, דיוויד בלו ואחרים – כולם עדיין שמות עלומים לחלוטין, חובבנים בתחילת דרכם. מעל הכל, פרד נשמע אמיתי, הטקסטים שהיה שר, מתובלים במרירות עוקצנית המחפשת לעצמה מקום מילוט דרך הריאות הענקיות שלו, הגיעו ללבם של כל מאזיניו וחלחלו עמוק עמוק מכפות הרגליים שלהם והלאה. התמונות שניל צייר אצל מאזיניו נמשחו במכחול שחור חזק דרך סגנונות כמו גוספל, ג`אז והרבה הרבה בלוז אמיתי. לא היה מקום לטעויות, כשפרד ניל החל לתפוס קצת תאוצה, הוא צמח למימדי האיש הנערץ בכל פינה בווילאג` ומהר מאד בן בית במקומות נחשבים כמו Cafe Wha?. בהופעותיו במועדון זה, ליווה אותו במפוחית צעיר יהודי ששינה את שמו מצימרמן לדילן וכבש את העולם.

אלבום ראשון ושני ב Elektra

בשנת 1964 הוא חובר לזמר ווינס מרטין, והשניים מוציאים ב Elektra, את האלבום Tear Down The Walls ב 65`. התקליט שילב בין שירי פולק מסורתיים לבין שיריו של ניל עצמו. ווינס מרטין הצטיין בקול טנור והיה `קליל` בהגשה שלו בעוד שניל הוא כבד, נסחב כלאחר יום עבודה, אפל ומעושן ונראה כאילו עבר בסביבה אחרי חיסול של שתי בקבוקי בלאק לייבל ונכנס לאולפן כי רצה לראות מה הענינים, אז פתחו לו מיקרופון, אז הוא שר משהו.
ניל ומרטין שוטטו בין גזרת הפולק המסורתי והקל לעיכול יותר לבין הבלוזיות השוחטת של ניל וומיזוג האנרגיות האלה באלבום אחד הניבו אלבום לא רע בסה"כ. נוכחותם של פליקס פפלרדי על גיטרון (מעיין גיטרה מקסיקנית) וג`ון סבסטיאן במפוחית, ושני הזמרים עם 24 מיתרים (כל אחד חמוש בגיטרה 12 מיתרים) היו למעשה חצי דרך בתוך הפולק-רוק כאשר מה שהיה חסר בפועל, זה תופים. האלבום שהתקבל היה אלבום מיינסטרים לחלוטין, הרבה יותר מכל דבר שניל יעשה אחר כך כשיהיה לבד.

4

בשנת 1965 מקליט ניל בחברת `אלקטרה` שהחתימה כל אמן פולק שנראה היה שיש לו סיכוי טוב להצליח ולהגיד משהו חיובי לעולם (פיל אוקס, טום פקסטון, טים באקלי וכו`), את אלבום הסולו הראשון שלו – Bleecker And McDougal . האלבום הזה כבר נשלט ע"י אופיו של פרד ניל. הוא חתך את כל השירים המסורתיים והתמקד בפן הארטיסטי שלו עצמו ובמה שסובב אותו. בעוד שהפולקיסטים בסביבה עוד שרו שירי שמאל מחאתיים על שלום עולמי, העדיף ניל להתמקד בנושאים יותר פרובנציאלים, כמו בזבוז כספי ציבור על בית כלא עם מזגנים משוכללים. האלבום למעשה פותח פעם ראשונה לקהל הרחב את עולמו הפנימי של ניל באופן מלא ומרמז לבאות שניל יעסוק בבועה שלו עצמו וזה לא יראה אגואיסטי אלא הכי נכון בעולם. כאילו שניל סוחב על גבו את משקל העולם כשהוא עצמו לא יכול להכיל את השק של בעיותיו, והוא הרבה פעמים מוצא את עצמו הולך לאיבוד בתוך בד היוטה הזה (פרטים אח"כ) . אלקטרה שיחררה את האלבום הזה יחד עם אלבומו עם מרטין במסגרת סדרת הריאישיו של אלבומי פולק פנטסטים מהסיקסטיז, בולט לטובה שבהם הוא הריאישיו לשני אלבומיו הראשונים של טים באקלי, ואלה של פיל אוקס, אבל מעל הכל, שני האלבומים של ניל ובמיוחד Bleecker הם אולי הריאישיו הכי טוב שהוציאו אלקטרה בסדרה הזו.

5

המעבר לקפיטול והחישמול

לאחר צאת אלבום הסולו הראשון שלו ב`אלקטרה` ותפיסת מעמד של גיבור תרבות לכל שוכני ביצת הווילאג`, ובמקביל להופעותיו כיחיד ב Cafe Wha?( לעתים, כאמור, בליווי של צימרמן הצעיר), החל ניל להופיע במועדון Night Owl עם ליווי של באזי לינהארט, ועיבודים הדורשים תמיכה יותר רצינית של להקה. פה למעשה החל ניל להדביק בצעדיו הגדולים של המרחק שנשאר מהגדרתו `פולק-רוק`. את מלוא המרחק גמע ניל כאשר חתם על חוזה בחברת Capitol והוצאת האלבום הטוב ביותר שלו Fred Neil, 1967.
6
המעבר לקפיטול עשה לניל טוב, הוא חבר למפיק הנחשב Nik Venet שכבר הספיק להפיק לביץ` בויז כמה וכמה להיטים.
בנוסף לעבודתו עם הביץ` בויז, עסק וונט בחומרים פחות מיינסטרימים ויותר חלוצים ונסיונים כמו ההרכב הפסיכדלי Mad River, שאולי היו מתקבלים בזרועות פתוחות לאחר יציאת סג`ט פפר, אבל דאז הם היו בהחלט ביזארים. וונט עשה לפרד ניל מה שעשה ג`ו בויד לג`ון מרטין ב`סוליד אייר` – לקח את יסודות הבלוז והג`אז שהיו קיימים אצל היוצר, יחד עם גוון הקול וההגשה הייחודים, חיבר אותם ללהקה וסאונד נכון והוציא מהם את המיטב שהם לא ידעו שקיים אצלם.

האלבום נפתח עם אחד מלהיטיו הגדולים של ניל The Dolphins (שזכה לביצוע יפהפה במיוחד באלבום ההופעה של טים באקלי). כבר עם פתיחת האלבום יש לנו את הצהרת הכוונות של ניל. את מקום הגיטרה האקוסטית הפשוטה והפולקיסטית תופסת גיטרה עם אפקט טרמולו ודיליי, תופים ובס. מעל הכל כמו מנצח על תזמורת נמצא קולו של ניל שמשתלח ונכנס לסדק שנשאר פרוץ וממלא אותו בגבס שחור משחור. שיר קינה לאהובה, שזור בעיסוק תכני בעולם הדולפינים.

עולם הדולפינים אגב, הוא נושא שיעסיק את ניל מאד שהקדיש את חייו להצלתם והופיע בהופעות צדקה למען המטרה ופתח קרנות ודאג להזכיר דולפין בכל פעם שנשאל מה השעה. I've been searchin' for the dolphins in the sea, and sometimes I wonder do you ever think of me ? שואל ניל בכאב לב . ניל נע באלבום הזה בין כאב על המציאות לבין מחאה שקטה שלה. הוא לא מתפרץ ולא צועק ובסה"כ חוזר לאלמנט ה-שירה-לאחר-לילה-של-שתיה. גישתו היא `תעזבו אותי בשקט, ותנו לי להתלונן`.

הוא לא ישנה את העולם, הוא רק בנאדם. דאגותיו הם דאגות של איש מהיוםיום והוא לא מבקש לטרוח בעניינים פוליטים, כמו למשל בשיר The Bag I'm In הוא שר "שרפתי את אצבעותיי בספל הקפה, הטוסט קר ומיץ התפוזים חם, אני צריך להתחיל מחדש אבל את יודעת שלא כדאי, אותו דבר קורה שוב, כי זו הצרה בה אני נמצא" . השיר הזה, לחובבי הפסיכדליה בינינו זכה לגרסה עצבנית במיוחד ומעולה באלבום הבכורה של H.P. Lovecraft ובמקומות נוספים.

ניל ממשיך בבעסה הקטנה שלו שאולי מתגמדת לנוכח האיום של המלחמה הקרה או צרות וויטנאם, אבל היא ממלאת את עולמו, הוא לא מוצא את מקומו בעיר ורק מבקש לברוח (מוטיב חוזר בשיריו), כמו לדוגמה באחד הקטעים הטובים באלבום Ba-De-Da . באלבום מתחבא השיר שהפך להיות ה-הליט של האלבום – Everybody's Talkin .

השיר, מוכר לעולם בגרסתו המהירה יותר של הארי נילסון שהוקלטה לפסקול הסרט `קאובוי של חצות` ואף זכתה בפרס על כך, שם את פרד ניל על המפה ולנצח יהיה הסממן הבולט של ניל.
מלות השיר "כולם מדברים עלי, אני לא שומע מה הם אומרים, רק הדים בראש שלי" מבטא במפורש את המודעות של ניל למעמדו ככוכב פולק, שהרצון והעניין שלו להיות כוכב פולק פשוט לא מענינים אותו. הדברים חולפים על פניו וניכר שהיה מעדיף שמיץ התפוזים שלו יהיה קר באמת, על פני העובדה ש`בוב דילן ניגן איתו מפוחית והעריץ אותו`.

בנוסף, מבטא ניל את הרצון שלו להמלט משאון העיר I'm going where the sun keeps shining, through the pouring rain, going where the weather suits my clothes. אבל היות והסרט יצא רק שנתים לאחר צאת האלבום הזה, השיר לא זכה לתשומת לב מיוחדת בזמן אמת ופרד ניל נשאר עדיין המוזיקאי של המוזיקאים, פרובנציאלי למוות בעיר הגדולה. האלבום נחתם בצורה מפתיעה ומהפכנית למדי, ב 8 דקות של ספק ג`אם, ספק פסיכדליה, ספק ראגה-רוק, ספק מה-זה-אמור-להיות, שכבות על שכבות של גיטרות 12 מיתרים ומפוחית.

אלבום שני בקפיטול
7

פרד ניל הוא לא איש רגיל. בדומה לארת`ור לי, הוא מבקש להשאר בסצנה שכבר מכירים אותו, מסרב לנדוד בסיבובי הופעות ולצאת מהעיר הגדולה, וזאת לאחר ששפך אינספור מלים על התיעוב והייאוש שלו מהעיר הגדולה. ודומה כי ניל מנסה לירות לעצמו ברגל ההצלחה, אחרת אי אפשר להסביר את האלבום התמוה שיצא אחרי "פרד ניל" -Sessions שיצא באותה השנה. ניל של `סשנז` מציג שבעה שירים בלבד, בעיבודים מאד משוחררים בהשוואה לאלבום הקודם עם העיבודים ההדוקים. שומעים דיבורים בין השירים, בחירת השירים לא צפויה, שלושה שירים הם בני מעל שבע דקות ובכלל האווירה הכללית שנוטפת מהאלבום היא של ג`ם סשן, שם האלבום מצדיק את אופיו.

דומה כי האלבום התחיל בתור משהו מאד טוב והלהקה המלווה הכניסה את הפן שלה לאלבום בצורה מצויינת, הכתיבה של ניל נשארה מעולה אבל פתאום משהו קרה והאלבום שוחרר הרבה לפני הזמן, תחושה של יהלום שלא מלוטש בכלל וצריך לקלף ממנו שכבות כדי להגיע לעיקרו אם כי יש נקודות שבהן הוא נוצץ למרחקים.
השיר הפותח את האלבום Felicity שהוקדש לפליסיטי ג`ונסון, זמרת פולק בריטית הוא אחד השירים היפים ביותר של ניל. עצוב ומלנכולי כמו שרק הוא יכול להיות, הוא פונה ספק לאהובתו וספק לעולם כקונספט כללי Even though rain my fall, somewhere the sun will shine, מלודיה כובשת כמו שניל כבר הראה שהוא יכול ב`דולפינים`. השיר יצא כסינגל יחד עם השיר Please Send Me Somebody To Love של פרסי מייפילד, שזכה לעיבוד בלוזי מבריק ומרתק.

ניל לא מפחד להשבר גם כאן ומוציא את כולו החוצה, הייאוש והדיפרסיה שלו ענקיים, אבל הוא לא מדכא, הוא לא מעציב כמו שניק דרייק מעציב. הוא מצדיק את הפראזה `מלנכוליה אהובתי` ומוצא את הטעם המתוק בשוקולד המריר . ברגע שהוא מגיע ל Merry Go Round, ניל מעצב את האלבום לכיוון מסוים, הרבה יותר איטי, שקט ומהורהר. מזכיר שיחותיו של ג`ים מוריסון עם המיקרופון ב American Prayer, דומה כי ניל נמצא לבד באולפן ופתחו לו מיקרופון וביקשו שיידבר. מיהי היד הנעלמת מאחורי זה ? אנשי אלקטרה. מי מספק את המלנכוליה ? פרד ניל. מי נשבה אחרי זה כמו כלבלב אחרי נקניקיה בסרט מצויר ? אנחנו. הוא משלב את השיר המסורתי In The Pines (שנודע שנים אחר כך כ Where Did You Sleep Last Night) בביצוע האנפלאגד של `נירוונה`.

המלמולים של ניל וההשתפכות שלו כאילו הוא לבד בעולם ואנחנו מקשיבים כבדרך אגב יכולים להיות טרחנים בצורה קשה עד שבשלב מסוים ירצה המאזין לזרוק את הסטריאו מהחלון, או שהם יכולים להיות רותמים והוליך את המאזין לתוך העולם של ניל. עולם שאפשר לסכמו במשפט אחד שהוא אומר Mama, aren't you sorry I'm your son? .

סוף הדרך

8

 

שנת 1969, הוציאה `קפיטול` מחדש את אלבומו הראשון איתם Fred Neil תחת השם Everybody Talkin לאחר הצלחת השיר בגרסה של נילסון, ובשנת 1971 הוציא פרד ניל את אלבומו האחרון בלייבל – The Other Side Of This Life . אלבום שחציו הופעה חיה, וחציו כל מיני קטעים שנשארו על רצפת חדר העריכה ולא נכנסו לאלבומים האחרים שלו. האלבום הזה הוא מעין סיכום עגום בחלקו לקריירה שהייתה יכולה להיות הרבה יותר מרשימה מבחינת פרסום ותהילה גדולים יותר. למרות שהגרסאות החיות ללהיטים כמו The Dolphins, The Bag I'm In, Everybody Talkin ואחרים, הם גרסאות מצויינות ומביאות את תחושת הפאבים האפלולים מתחת לאדמה בהם ניגן ניל, וברגע שמתחילות מחיאות כפיים אחרי שמציגים אותו על הבמה, זה עוד יותר מקרב את המאזין לנוכחות הפיזית שלו בקהל, כך שנשמע כאילו אנחנו באמת שם והוא שר בשבילנו.

שלושת האלבומים של ניל בחברת `קפיטול` יצאו במלואם, בתוספת קטעים שלא שוחררו וסינגלים ועוד כל מיני תופינים (חלקם שוים ביותר, חלקם על תקן נחמד-שיש-בבית), באלבום הכפול The Many Sides Of Fred Neil שיצא ב 1998. האלבום הזה מומלץ במיוחד כיוון שהוא מעניק הזמדנות להציץ לעולם של ניל בצורה המושלמת ביותר, השלמה ביותר, כשהיה בתקופה הפורה והמרתקת ביותר שלו. בנוסף לאוסף הכפול, יצאו שלושת אלבומיו גם על גבי דיסקים וגם על גבי ווינילים מפנקים של 180 ג' וריח של חדש. וזה מומלץ.

ניל פרש מעולם המוזיקה לאחר צאת אלבומו The Other Side Of This Life והלך לעסוק בחיי משפחה, כאשר הוא ממשיך להופיע כאמור באירועי צדקה והתרמה למען הדולפינים ובעיקר ממשיך לחיות בחשיכה שהוא עצמו יצר לעולם שלו. פרד ניל נפטר באופן מפתיע ב 2001, מוות טבעי. הגיע בשקט, הלך בשקט, השאיר שק של בלוז ומיץ תפוזים חם.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה כללי, סקירת אמנים | תגובה אחת