ECM: או כך הפסקתי להיות אדיוט

ECM

בשעה טובה ובאיחור של כמה שנים, הקטלוג של ECM, לייבל ה'זה לא בדיוק ג'אז' המופלא, יציר מוחו של המפיק מאנפרד אייכר, הצטרף לעולם והגיע לשירותי הסטרימינג. ECM הוא לייבל עם טריליארד אלבומים, שהתואר 'מיוחדים' הוא הטייטל הכי טוב שאני יכול להדביק להם.
פתחו את זה בינתיים ברקע, שיתנגן.

עבורי, ECM היה במשך שנים לייבל מוקצה מחמת חוסר אדג'יות. הוא שיעמם אותי למוות. הסאונד שלו היה לי מלוקק. לימים הבנתי שפשוט נפלתי על תקליטים לא נכונים שבכולם ניגן גרברק, וזה מה שהרחיק אותי. והאמת שעד היום, אני לא מצליח לצלוח את הסאונד שלו. אבל יום אחד נפלתי במקרה על Later That Evening של Eberhard Weber, הקונטרה בסיסט\מלחין הגרמני, ושם נפל לי האסימון. והאמת שתוך כדי כתיבה עכשיו, אני מקשיב ל Colors המופלא שלו. אני חושב שהמהפך האישי שלי עם הלייבל הגיע ממקום שיכול להעריך סבלנות ושקט נפשי הרבה יותר מפעם, ושלא הכל צריך להיות שפיצי. קראו לזה התמתנות, קראו לזה התבגרות, קראו לזה סחיות, הרווח כולו שלי. ועכשיו, עם הכניסה לשירותי הסטרימינג, אני עומד בפני סופרמרקט אדיר של בחירה ולא יודע לאן ללכת.

אז חשבתי לתת במה לשני חברים שאני מעריך את דעתם מאד ושלימדו אותי דבר או שניים על מוזיקה.
יוסי אקצ'וטי, שבזמן שעבדתי באוזן השלישית, הוא ניהל (ועד היום מנהל) את מחלקת הג'אז ולימד אותי ככ הרבה והמליץ לי על אלבומים שימשיכו איתי כל החיים. אודי קומראן, שותפי הוותיק לכל האלבומים שעשיתי, האיש שמעצב לי את הסאונד ועושה מחומרי הגלם שלי משהו שאפשר לקרא לו מוזיקה. שני אלה צרכו כמויות של ECM שלבקש מהם המלצות למתחיל, יהיה מעשה חכם. אתם לגמרי יכולים לראות ברשימה הזו מורה נבוכים למי שרוצה קצת לטעום מהלייבל הזה.
אחריהם, כתבתי את האלבומים האהובים עלי. קטונתי, אבל מי שאוהב את הטעם שלי, אולי ימצא בהם ענין. כמו שם האלבום של סטיב טיבטס, Safe Journey, ההליכה בדרך ה ECMית מרגישה לי כמו מסע ארוך ומתפתל שלא יסתיים לעולם, אבל זו דרך נעימה, חסרת סכנות ובטוחה. בטוחה במובן שכל אחד ימצא את הפינות השקטות שלו לשבת בצל העץ. ועדיף עם איזה חליל רועים.
קריאה מומלצת נוספת – הסקירה של דויד פרץ על טרייה ריפדאל

יוסי אקצ'וטי
בעשר השנים הראשונות לפעילותה של חברת התקליטים ECM ,הונחו היסודות
לאספקטים המוזיקליים השונים והרבים שלה. מטבע הדברים, מרבית האלבומים
ברשימה, לקוחים מהעשור הראשון לפעילותה.
התמקדתי באלבומי החברה עצמה והתעלמתי מסדרות הבת שלה ( Xtrawatt ,Watt , Carmo , ECM new series) ומאוספים שונים

1. Paul Bley – Open to Love (1973)
2. Jan Garbarek/Bobo Stenson Quartet – Witchi-Tai-To (1974)
3. Arild Anderson – Shimri ("Early Quartets" – 1977)4. Egberto Gismonti – Danca das Cabecas (1976)
5. Keith Jarrett – Survivors' Suite (1977)
6. Eberhard Weber – Fluid Rustle (1979)
7. Barre Philips – Journal Violin 2 (1980)
8. Old and New Dreams – Playing (1981)
9. Kenny Wheeler – Music for Large & Small Ensemembles (1990)
10. Jack DeJohnnette – Made in Chicago (2015)

אודי קומראן

  1. Terje Rypdal – What Comes After
  2. Steve Tibbets – Northern Song
  3. Ralph Towner Old Friends New Friends
  4. Egberto Gismonti Sol Do Meio Dia
  5. Nik Bartch's Ronin – Holon
  6. Eberhard Weber -The Following Morning
  7. Barre Philips – Three Day Moon

אני

  1. Eberhard Weber – Later That Evening
    האלבום שפתח לי את הצ'אקרה
  2. Ralph Towner – Diary
    מאסטר הגיטרה שניגן בלבונטין השבוע, אלבום סולו גיטרה שכולו קסם
  3. Ralph Towner and Gary Burton – Match Book
    המקום שבו גיטרה ו-וויברופון נפגשים
  4. Keith Jarrett – The Koln Concert
    הדארק סייד אוף דה מון של הלייבל. מה שמכונה 'כל ספריה ביתית אינה שלמה בלעדיו'
    אלבום שהוא סולו פסנתר שהוא לא סולו ולא פסנתר
  5. Collin Walcott – Grazing Dreams
    מפגש פסגה שכולו רוח, קולין וולקוט נגן הסיטאר והטאבלה יחד עם דון שרי בחצוצרה וחליל (תקשיבו ל'גולד סאן'), ג'ון אברקומבי ואחרים.
  6. Steve Eliovson and Collin Walcott – Dawn Dance
    סטיב על גיטרה, קולין בכלי הקשה, תקשיבו ל'אפריקה' ו'סלואו ג'אז'
  7. Lask – Lask
    אלבום מאד לא שיגרתי, חצוף ופרוע, שמביא אנרגיות של פוסט פאנק (?) לתוך הפסגות המושלגות. מעניין
  8. Stephan Micus – Listen to the Rain
    אולי הכהן הרוחני הבולט של הלייבל. מנגן על
  9. Steve Tibbetts – Safe Journey
    אפשר להגיד שסטיב טיבטס הוא גיטריסט, אבל הוא מעבר לזה. הוא אדריכל מצבי רוח. אני ממליץ על האלבום הזה, אבל תכלס, כל אלבום שהוציא הוא ככ מיוחד ויפה שזה לא נעים לי להמליץ רק על אחד. אז קחו אותו בקטע גורף. לפני חמש שנים כתבתי עליו את זה.
הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים | עם התגים , | להגיב

חומר מקומי 15.11.17

הי,
התאספו אצלי על השולחן כמה קטעים ששבו את ליבי ואני מקווה שישבו את ליבכם גם.
יצא שבזכות איש ציפור,התכנית שלי ברדיו מהות החיים (הי  – חמישי בחמש עד שבע), מגיעה אלי המון מוזיקה חדשה ומעניינת. לא הכל מתאים לוויב של התכנית, אבל בשביל מה יש לי בלוג, ומיקסטייפים?

הבראוניז עם שיר שיצא בסוף הקיץ, פנטזיית טריפ הופ יפה וסקסית, גיטרות עם וייב של הקיור, אסתטיקה יפה. שומע אותו כל השבוע.

רועי פרייליך, שכל פעם שהוא מוציא משהו, זה יום חג. שיר חדש מאלבום סולו חדש שמתקרב. כרגיל, השיק לא נח.

לקרן טננבאום יש וייב קסם, וחוצמזה שאני פוגש אותה תמיד פה ברחוב ויש לה קסם ברחוב, הביצוע שלה ל'לא תתפוס אותי' של מאיר אריאל (עיבוד של חי מאירזדה) הוא פשוט מופלא בעיני

הפולק המדברי\ענני של היללה הוא פואטיקה של יופי. אין לי מילים. שיר נדיר. ויש להם עוד כאלה.

ובפינת הקידום האישי – שעתיים של איש ציפור מיום חמישי האחרון נמצאות כאן להאזנה ויש מלא ממתקים שם (רשימת שידור למטה)

Image may contain: one or more people

 

1.Cal Tjader – I Love Paris (Latin Kick ,1956)

2.Fats Domino – You Can Pack Your Suitcase (1954)

3.The Jarmels – A Little Bit of Soap (A Little Bit of Soap ,1961)

4.The Flirtations – little darling (i need you) (little darling (i need you) ,1978)

5.Annie Philippe – C’est La Mode (C’est La Mode, 1969)

6.Pinky & Killers – ore to kanojo (nippon girls 2 : japanese pop, beat & rock'n'roll, 1965-1970 ,2014)

7.Prefab Sprout – The King of Rock 'n Roll (From Langley Park to Memphis, 1988)

8.Harold Melvin & The Blue Notes – The Love I Lost (Black & Blue ,1973)

9.James Brown – Your Cheatin' Heart (Soul On Top ,1970)

10.The Meters – Same Old Thing (Struttin' ,1970)

11.Les Bois sirop – Je voudrais danser avec toi (DISQUE LA RAYE – 60's French West Indies Boo-Boo-Galoo ,2017)

12. Dr Hook. – The Cover Of The Rolling Stone (Sloppy Seconds, 1972)

13.Led Zeppelin – Misty Mountain Hop (Led Zeppelin IV ,1971)

14.Hahatzer Haahorit – Kol Haoptzyot Al Hashulchan (Hahatzer Haahorit 2 ,)

15.George Clinton – Do Fries Go With That Shake (R&B Skeletons: In The Closet ,1986)

15.La Toya Jackson – Fill You Up (My Special Love ,1981)

16.Sparks – When Do I Get To Sing 'My Way' (Plagiarism, 1977)

17.Supergrass – Caught By The Fuzz (I Should Coco ,1995)

18.Wire – Eardrum Buzz (It's Beginning To And Back Again ,1989)

19.Simple Minds – New Gold Dream (81-82-83-84) (New Gold Dream ,1982)

20.The Bongolian – Feel It (ArkaOda 2 ,2007)

21.David Byrne – Miss America (Feelings,1997)

22.Tony Newman – Soul Thing (Return Of The Instro-Hipsters, Vol. 2 ,1968)

23.Blood Orange – E.V.P. (Freetown Sound ,2016)

24.Eight Wonder – I'm Not Scared (Fearless ,1988)

26.Shaun Ryder – Close The Dam (Close The Dam ,2015)

27.Osmose – Free Luv Candy (Beatdown Love, 2015)

28.רועי פרייליך – אחד מהשניים (הריגוש שבנפילה ,2017)

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה שירים | עם התגים | להגיב

ראלף טאונר בלבונטין: אין צורך להסביר דבר

ראלף טאונר בלבונטין
אתמול בשמונה וחצי עלה בנאדם בן 77 לבמה, מחזיק גיטרה קלאסית. השנים ניכרות בו בפנים, ביציבה, בהבעות, בשפתיים המשורבבות.
ואז הוא התחיל לנגן ואור שלם צבע את החדר. מוזיקה שחיברה שברי מלודיות, הרמוניות מוזרות, מקצב פנימי שלא מיועד לתיפופי רגליים סטנדרטיים, סווינג ששמור רק למי שמנגן אותו כבר 65 שנה. רעיונות מלודיים והרמונים שאי אפשר להתחקות אחריהם ומורכב להבין אותן, גם אין ממש צורך.

ראלף טאונר מבין את המיתרים שלו מבפנים, הוא מנגן את הליפוף שלהם. הוא מתפייט על הגיטרה ועל אי השלמות האינהרנטית של מי שפעם החזיק כלי נגינה ורצה להביע רגע ולא טכניקה. הוא ניגן בערך שעה, לא דיבר הרבה, וכל שניה שעברה שם הייתה משהו שאי אפשר להסביר במילים, גם אין ממש צורך.

כשאתה מסתכל עליו אתה רואה באמת את הדבר האמיתי, אחד האחרונים מקרב הדברים האמיתים, אתה רואה איך נראה אדם שלא שואל יותר מדי שאלות. פעם בכמה זמן יוצא לי להתקל באדם שלא שואל שאלות. זה תמיד נותן השראה בטונות. לפני ההופעה אכלתי בפיצה שליד לבונטין. פתאום נכנסו אסיף צחר מלבונטין, (שאירגנו את פסטיבל הג'אז הזה והבריקו עם הבוקינג של טאונר), יחד עם אדם בן 77 מחזיק טרולי, ועברו דרך המטבח, לדלת האחורית של הבר בלבונטין, ונכנסו פנימה. וחשבתי, בהקשר של מה שכתבתי אתמול על אריק אינשטין, כמה זה הגיוני לאדם בשיעור קומתו ושיעור צניעותו של טאונר, לעבור דרך מטבח של פיצה לתוך מועדון מלא באנשים שחתך הגיל הממוצע שלהם הוא חמישים, מבלי שזה יהיה מביך לאף אחד. כולה אדם עם גיטרה, כולה מצרף כמה תווים. אין בזה שום דבר חשוב באמת, וטאונר יודע את זה. בגלל זה המוזיקה שלו ככ קסם ובגלל זה ההופעה שלו כזו מפעימה וממלאת את הלב.
חשבתי לכתוב על ההופעה של אתמול פוסט, אבל אז הבנתי שאין ממש צורך.
הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה הופעות | עם התגים , | תגובה אחת

היינו פעם חברים: דוקו חדש על אריק אינשטיין

יש את החבר הזה שפתאום חוזר לחיים שלך באיזה נסיבות משונות, ואתה נזכר כמה כיף לך איתו. אחרי שאתה מבלה איתו שוב כאילו כמו פעם וכאילו לא עבר זמן, כי בעצם אתם אחים בנפש והזמן הוא לא עניין, אתה שואל את עצמך למה בעצם אתם לא בקשר. איך היסודות שלכם ככ חזקים, השורשים כרוכים זה בזה, אבל בגובה, הענפים מופרדים. נראים אותו דבר, עץ ועלים, אבל עולמות אחרים, בודדים.

אריק אינשטיין שיר אהבה סטנדרטי:

כדי לכתוב את הפוסט הזה, שמתי אלבום של אריק ושם טוב לוי ברקע, את 'לאן פרחו הפרפרים'. למה בעצם אני והחבר אריק הולכים שלובי שורשים בכל השנים מהאלבום הראשון ועד שירי אברהם חלפי (1988). ומה אחכ? מה עם 'יש בי אהבה'? ולמה לא הקשבתי כראוי לו, או ל'לאן פרחו' ול'קצת לקחת חזרה' ושלא נדבר על כל מה שקרה משנת 2000 והלאה. שם אני והוא כבר אחרים. נפרדנו אחרי התיכון, כל אחד התחתן ומשכנתא ומשפחה וגר בשני קצוות של הארץ. אני לא האמנתי שהוא נהיה כזה, הוא שמע עלי שנהייתי אחר. אבל, כמו השיר הפותח של 'לאן פרחו' – הייתה זו אהבה ממבט ראשון, כמו בסיפורים. ומה, מה קרה לאהבה הזו? לאן פרחו הפרפרים שלי ושל אריק?
אין לי תשובה. אני לא יודע. אני גם לא יכול להגיד שהאלבומים היו לא טובים או כן טובים, כי לא נתתי להם צ'אנס. איפשהו היה לי את התירוץ הזה בראש 'כן כן, אם הוא ממש יצטרך אותי, הוא יתקשר, ואני כמובן אהיה שם בשבילו', אבל ידעתי עמוק בפנים שהוא לא יצלצל, ואנחנו פשוט נפגש בכל מיני כנסי מחזור או ארועים אחרים.

אריק אינשטיין

אז יצא הגורל ונפגשנו שוב, אני ואריק, בערב הקרנת פרק מסדרת הדוקו החדשה של Yes על אריק אינשטיין 'סיפור אהבה סטנדרטי' (ימי רביעי החל מ 22.11, בשעה 21:00). הקרינו לאולם סינמטק רועד ומתרגש ומתפקע בדמויות החשובות בחייו של אריק – כל מי שדמיינת שהיה שם בצריף של אביגדור, ואכן היה שם ואלה שטוענים שהיו שם אבל לא היו אבל אף אחד לא באמת זוכר כי השאכטות היו טובות מספיק והשופוני לא היה מספיק חשוב כנראה. בפרק השלישי, מתואר המפגש עם מיקי גבריאלוב והאלבומים שסבבו את המפגש הזה, בדשא אצל אביגדור > דרך מלחמת יום הכיפורים > ל'סע לאט'. סע לאט, יא אללה. איך זה לא היכה בי מעולם, שזה טקסט על חברה שלמה שאיבדה את זה. מכונית ישנה, לילה רטוב, גשם שלא מפסיק, אין וישר, עוד רגע זה עזה, חיילים בבוץ > סע לאט בחייך, סע לאט.

חשבתי על זה בשקופיות הראשונות בסרט, עם כל הלוגואים האלה של מפעל הפיס ומשרד התרבות וזה, שאנחנו חיים במדינה עצובה למדי. התרבות והדוקו והעשיה מקבלות מימון ממפעל הפיס, שעושה את הונו מחולשות ותאוות של אנשים, והעשיה ממומנת מכספי דם. ומשרד התרבות, שעומדת בראשו ממסכת עשן גדולה. גם הפרק נגמר בזה שאריק אומר שאנחנו חיים בארץ עצובה. אולי גם אריק סוחב עליו את הלם הדור של 73, אולי דברים השתנו בו בפנים. אבל הוא אדם פשוט, סימה, הוא לא מתקן את העולם (הוא רק בנאדם). הוא שומר על האופטימיות שלו, שביא בעצם לא אופטימיות. היא סתם פשטות רכה שהתקבעה בילדותינו היפה. זה מה שמאפשר לו לכתוב משפטים בגובה העינים, כמו 'זה בראש שלך וזה רק נדמה לך'. זהו. רוטבליט אומר שלקח לו זמן להבין את הפשטות של אריק ואת זה שאין סאבטקסטים, רק ישירות, והוא גדול וחכם ונשגב בזכות היכולת שלו להיות פשוט הוא.

בסדרה החדשה, מלא חומרי ארכיון. את רובם המכריע אני מכיר, או חושב שאני מכיר, אבל זה כי אני עכבר היסטוריון שמתייק בראש שלו ויז'ואל וסאונדס. אני מניח שלאנשים שאינם עכברים, כל החומרים האלה יהיו fresh לגמרי. הם ערוכים יפה, הקצב איטי מספיק אבל עובר יפה, המרואיינים מלאי קסם כמו שאפשר לצפות ממשת"פים של אריק, ובעיקר – זו לא סדרה מתרפקת או נוסטלגית. פשוט בגובה העינים, הסיפור של אריק המיוחד. אבידע לבני, אסף אמיר ויואב קוטנר ראוים לשבחים על פעילות שמזכירה לי חבר ששכחתי ממנו ולא התקשרתי לשאול מה נשמע, גם כשהוא לא היה 'צריך'. קוטנר אמר אחרי ההקרנה שאם יש משהו שלמדנו מאריק זה לא לקחת את עצמך ברצינות ולתת קרדיט לאנשים. האם זו מורשת אריק? סע לאט? ואם הארץ הזו שהוא אמר שהיא הולכת פייפן, האם היא יודעת בכלל לנסוע לאט בלי לפחד שיצפרו לה?

כל השאלות האלה הציפו אותי בזמן שראיתי את הפרק על אדם ערכי ופשוט שגרם לי למחשבות לא פשוטות על ערכים. כשנדלקו האורות, הסתכלתי סביב, כל האולם מוחה דמעה. התינוק בעגלה על המדרגות מעבר לכתף ימין שלי התחיל לבכות רק על רולר הקרדיטים. סע לאט, ילד, באמת שאין לך לאן למהר.

יאיר

נ.ב. מומלצת בחום הרשומה של טל סולומון ורדי בענין הדוקו ומה שהוא למד מאריק אינשטיין

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה סרטים | עם התגים , | להגיב

מאובן – לבונטין, 9.11.17

מאובן לבונטין
אני שואל את עצמי למה העולם צריך בכלל עוד לרלורי מוזיקה. יש ככ הרבה כאלה. למה להתחיל, פתאום אחרי שנתיים, לכתוב מחדש באכסניית התוכן הזו שמכונה בלוג מוזיקה?
התשובה היא שאין לי תשובה, ובינינו, זה לא באמת-באמת אכפת לי למה. במקום שבו אני נמצא בחיי היום, אני משתדל להקשיב עם סטטוסטקופ פנימי ללב שלי ולראות מה בא לו לעשות באותו הרגע. בא לך לכתוב – כתוב. לא בא לך לכתוב – אל תכתוב.
כמו שעבדתי כמוכר דיסקים, ואז הקמתי שלושה לייבלים, ואז כתבתי על מוזיקה בבלוג הזה ובמקומות שונים, ושלוש תוכניות רדיו שונות > המוטיבציה שלי היא לספר לאנשים על מוזיקה שמדליקה אותי. ואין צורך להסביר מעבר.

כבר איזה שנתיים שהתרחקתי מדיסטורשנים כמעט לגמרי. אפילו בעבודה של Water Knives, הלהקה שלי עם עופר ביימל, התחלנו כצמד בס תופים שעושים די הרבה רעש, ובימים אלה אנחנו גומרים את העבודה על האלבום שקיבל ריסון דיסטורשנים, ובתמורה המון המון סינתים ומכונות תופים וכל העסק נשמע כמו הכלאה בין דיסקו, סינת פופ, פסיכדליה ופסקולים. אבל אתמול בערב בלבונטין, חזר לי החשק לדיסטורשנים ולפאוור אמיתי.

מאובן (Meuban), רביעיה, מנגנת מוזיקה אינסטרומנטלית, על הבלנד של פוסט רוק וסטונר. האיזורים של הסטונר מתבטאים בווייב של דיסטורשנים כבדים אפלים, OM סטייל. האיזורים של הפוסט רוק מביאים את הוייב של Brockback או The Drift, או אפילו Cul De Sac המיתולוגים. המון המון אנרגיה חזקה וקשוחה, אבל מכילה ולא הודפת ומרחיקה. כשהם רגועים, זה היפנוטי ופסיכדלי וחללי ויפה. כשזה נהיה קשוח והווליום עולה, זה גלים של תשוקה שעפים בחדר כמו כדור פינג פונג. עפתי איתם למעלה למעלה.
הוידאו ארט תמך בתעופה הזו, כדי שבכל פעם שאפתח עינים, לא אהיה במרתף בתל אביב.

והם נראו חסרי מאמץ או פוזה. וזה היה לי הכי כיף. בלי הרבה חשיבות עצמית.
שעה לפני ההופעה הייתי בסינמטק בהקרנת עיתונאים כזו של הסדרה החדשה על אריק אינשטיין ב-יס דוקו. ראיתי חמישים דקות פרק על בנאדם ללא חשיבות עצמית או פוזה.
וכל הערב הזה, שילוב שני הארועים הזה, היה עוד שיעור קטן בצניעות. אני חייב תודה קטנה לכל המעורבים בדבר.

מאובן בפייסבוק

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה הופעות | עם התגים , | להגיב