לפעמים אני חושב כמה שאלבומים מהפנטים מתפספסים בגלל תיוג לא נכון.
כל כך הרבה אנשים יעדיפו להיות מוגלים לסוריה תוך כדי הצלפות שוט על הישבן וצעקות ׳תנבח, תנבח׳ על ידי מירי רגב – מאשר להקשיב לאלבום שמקוטלג כג׳אז.
אולי אני צריך לעשות קטגוריה שלמה בבלוג, של תקליטים שידועים כג׳אז לאנשים שלא אוהבים תקליטי ג׳אז.
ובכן, האלבום Drum Suite של ארט בלייקי והג׳אז מסנגרס הוא בחציו כזה. הצד השני של התקליט, הוא באמת הארד בופ שאפשר לראות בו ׳למטיבי לכת׳, מודה. הוא נפלא שלעצמו והמסנג'רס מנגנים כמו חיות רעות, סווינגינג את התחת שלהם לשמיים.
א ב ל הצד הראשון, אוהו. הצד הראשון.
שני סשנים מרכיבים את Drum Suite, זה של צד ב' וזה של צד א'. בצד א' מנגנים גם ה Art Blakey Percussion Ensemble. בלייקי, מתופף ענק שלעצמו, מגובה בקונגס, בונגוס, גונג וטימפאני , המנוגנים על ידי פרקשניסטים מעולים כגון Candido Camero, Joe Jones, Luis Martinez . בס וצ'לו (כולל סולו נפלא) של אוסקר פטיפורד.
יצירה בת שלושה חלקים מרכיבה את Drum Suite, שהוא כולו שלושה חלקים של אפרו-ביט, עוד לפני שהמושג הזה בכלל הומצא. רומבה וצ'ה-צ'ה-צ'ה ופאנק וקאליפסו ולטיני-קובני. וואי וואי, איזה תענוג. לא ברור לי איך התקליט הזה לא סומפל מאות פעמים, אבל כנראה שהוא עוד צריך להתגלות.
הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
קיבלתי סמס מאיתמר ציגלר, מהמוזיקאים האהובים, שסיפר לי על פרויקט מאד מסקרן.
מסתבר שכבר שנה וחצי, הוא ותומר יוסף וגדי רונן (מ'דבק' ו'1:1') נפגשים אצל רוטבליט על הדשא (סתם, אולי הם יושבים בסלון, מאיפה לי לדעת), ועובדים על שירים חדשים. יענקל'ה כהרגלו כותב מילים, והחברים מלחינים, מנגנים, מפיקים ומקליטים.
(צילום: אסף סודרי)
איתמר כותב: בשבילי רוטבליט זה… ׳כמה טוב שבאת הביתה׳ (!) זה ׳צא מזה׳ (!), זה ׳אמא אדמה׳ (!), זה ׳אני שוכב לי על הגב׳ (!), ועוד ועוד… וזה גם… כזה דרך אגב, ׳שיר השלום׳ (״אל תלחשו תפילה״!) אבל מה שנפלא זה שיענקל׳ה עדיין כותב מצויין, ואנחנו, תומר, גדי ואני זכינו בשירים אמיצים, מעיזים ונוקבים ועל כן נורא חשובים לדעתי. שיריי מחאה (״שיר האביונים״) שירים פוליטיים, (״שיח ג׳ראח״) שירים מפוקחים (״בין הים לנהר״…), וגם שיר אהבה לא אהבה אחד (הבמה הביתית), ועוד ועוד. במדינה שלא מספיק מעיזים, אני גאה להיות חלק מזה.
שנה וחצי ש'החצר האחורית', כך קוראים לאלבום החדש שצפוי לצאת בחודשים הקרובים, נמצא בעבודה. הם עשו הכל בעצם ועכשיו מגיע החלק שצריך קצת דינרוס. הדינרוס צריכים לכסות על הקלטת מיתרים, מיקסים ומאסטרינג, גרפיקה, יח"צ וכל המסביב. כל הדברים האלה עולים כסף ופה הקהל נכנס לתמונה.
30 יום יש כדי להשלים גיוס של קרוב ל70,000 שקל. רוצו על זה, זה רוטבליט בתקופה שחורה במיוחד למדינה, ואלה שלושה מוזיקאים נפלאים שבטח לקחו ועשו מהבלוז שלו קשת של צבעים.
ואם אין לכם את האלבום הזה בבית, אתם צריכים לעשות בדק בית, אולי הוא שם בכל זאת.
הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
ספק רב אם הבמאי Richard Donner ידע שסצנת פתיחה אחת של סרט, תשפיע על חיים של ילד אנונימי במרחק אלפי קילומטרים ממנו.
הזמן: 1991, המקום: העיר רמת גן (עיר קטנה ליד תל אביב). הסיטואציה: מלחמת המפרץ, טילים שמגיעים מעירק שורקים מעל הבית שלי ומתפוצצים כמה מאות מטרים לידי.
באחד הערבים בשיאה של המלחמה הזו, מישהו הביא את 'נשק קטלני' הראשון בקלטת VHS ,אני הייתי בן 10. הסרט נפתח עם שיר חג מולד קסום ושמח שמהר מאד מתמזג עם סצנה שבה פרוצה שרועה חצי ערומה בדירה בקומה מאד גבוהה, הרוח החזקה מעיפה את הוילונות לכל עבר. יש לה חיוך חצי ציני וחצי מתוק-תמים של מישהי שהבינה משהו. היא מסניפה שורה, עולה למעקה המרפסת המקושטת מנורות כריסטמס צבעוניות – וקופצת.
הרגע הקולנועי הזה שינה בי משהו. זה היה רגע שהמחיש לי איך נראה ניגוד, בצורה שוברת הלב ביותר שראיתי. שמחת החיים הטקסית והפלקטית של שיר חג, אל מול המציאות האפלה והנוראה וזרמי המלנכוליה למטה – הזיזו אצלי משהו בבטן, תובנה מגיל מאד צעיר על המיקס שהיקום הזה פועל בו, על החוקיות שלפיה הדברים קורים זה לצד זה, מכילים זה את זה, אם תרצו – יין וייאנג. אולי באמת Richard Donner עיצב במידה רבה חלק נכבד מהאישיות שלי, כיוון שצמחתי להיות בן מזל דגים קלאסי, שמכיל גם וגם, דואלי ומתחבט, שק של ניגודים.
הנטיה הטבעית שלי היא להתמודד עם הספק שבשילוב של רוך והקושי, חולמני ופרקטי, לנסות להבין איפה החיץ ביניהם, אם יש כזה.
כמוזיקאי, הניגודיות באה לידי ביטוי בכתיבת מוזיקה מלודית ונעימה, ולנגוס בה עם קצת רוע וכיעור, כי הכל מוכל בהכל, אחרי הכל. דוגמניות יפות ומושלמות מעולם לא עשו לי את זה. אני רוצה בתוך הסימטריה גם קצת הרס של המושלם, כדי שהכל ימשיך להיות מוכל בהכל.
כשהקלטתי את Floodgate Opens to Allow a Ship to Come Through ,ידעתי שאני רוצה עדינות של ג'ון פאהי מצד אחד ואת האופל של Steven R Smith מצד שני והקטע הזה ממחיש את כל מה שניסיתי לומר עכשיו. החיים האלה, אם אני לומד משהו מהקשר לריצ'ארד דונר, מפתיעים לפעמים.
הגעתי לאלבום Dreams Less Sweet של Psychic TV בכלל דרך Califone, שביצעו קאוור נפלא לשיר The Orchids. הביצוע שלהם מהפנט, והייתי חייב לבדוק לפני שלוש שנים מי המקור. לפני כמה חודשים רכשתי את ההוצאה המחודשת של האלבום ואני חורש עליו נון סטופ. כבר חודשים שאני חושב לכתוב את הפוסט הזה על האלבום המיוחד והכל כך משמעותי הזה, אבל אני לא מצליח לנסח לעצמי מה אני רוצה לומר ומה יש בו שמעורר אצלי תחושה של חיות אמיתית.
בד. האלבום הזה הוא בד. יש הרבה אלבומים שהם בד אבל Dreams הוא בד אחר, סבלני יותר, מוכן לקבל הכל, בעל יכולת ספיגה נהדרת. PTV הם אנשים של קיצון, נעים בין חמידות לאופל ואת האקצנטריות שלהם הם זרקו על הבד בצורה מושלמת. מתיקות לצד הרסנות גדולה, הכל מוכל בהכל זהו הסיפור, בשורה אחת, של Dreams.
הוא מכיל שירים כמו The Orchids או White Night שמביאים טוב לב ואהבה גדולה, חמלה וסבלנות אל הבד, ומצד שני מכונות יריה, כלבים עצבניים נובחים, מקצב ריתמי שמורכב מקריאות סדורות וצפופות של מדריך קרטה. המיקס של השירים בינם לבין עצמם מכיל ניגודיות גדולה, והבד סופג הכל. סאונד וריח, ערבוב של רגשות, משחקי סראונד וסאונד, פעם בימין ופעם בשמאל, הניגודיות כל הזמן שם.
ב White Night, על מקצב ומלודית הכריסטמס\ביץ' בויז הזה, הוא שר טקסטים של ג'ים ג'ונס, ההוא מהטבח בג'ונסטאון, אסופת קטעים מתוך 'לילות לבנים' שבו תרגלו והועמדו למבחן המאמינם בג'ונס ונבדקה הנאמנות שלהם. אחרי דיבורי האהבה שבטקסט, PTV חיסלו את השיר ואת האהבה עם מכונת יריה. אפשר להקשיב ל Death Tape כאן או לשמוע על הסיפור כולו כאן.
אני מסיים לשמוע את האלבום הזה ואני מבולבל. האם היה לי נעים? האם היה לי רע? האם פחדתי? האם שמחתי? האם Genesis P Orridge הוא גאון? האם הוא בודד? האם אני מבין אותו? האם לא הבנתי כלום?
PTV הצליחו לשלב כל כך הרבה סאונדים שונים באלבום, שזה נשמע כמו אלבום של אמני foley גדולים, מוזיקאים שיודעים לצאת לשטח ולדגום, ולדעת איפה לשתול את הדגימות האלה.
זהו הבד הגדול שמוכן לקבל את כל זה, זריקה של צבעים בצורה שלכאורה נראית חופשית אבל למעשה היא מתוכננת לחלוטין, גם אם מבינים את זה רק אחרי שהצבעים נזרקו בצורה רנדומלית. התמונה שמתקבלת היא שלם הגדול מסכום חלקיו מצד אחד, ומצד שני (כי תמיד באלבום הזה יש צד שני), אסופת שירים בודדים שכל אחד מהם מורכב מאסופת צלילים בודדים, שההחלטה למקם אותם שם נבעה מאסופה של רגשות קיצוניים בודדים שמתבטאים במיקום שלהם בעל ניגודים, שלהם על 360 מעלות המקיפות את אוזני המאזין.
אני אוהב מאד להאזין לפסקולים, ולצייר תמונות בראש מתוך האינטרפטציה שלי לצליל, אבל Dreams, למרות שאינו פסקול, הוא הפסקול האהוב עלי ביותר. הוא מלא מקוריות רעיונית, תשוקה ואומץ. יותר מהכל, הוא מלא בחופש אמיתי, חופש שאתה יכול למהות האמיתית שלו רק כשאתה מקבל את העובדה שאתה מלא ניגודים, ויש בך קצת מזה וקצת מההוא וכל הרכיבים מהווים את ה'אתה' האחד. ברגע שמבינים את זה, והאלבום הזה עזר לי להבין את זה עוד קצת לגבי עצמי – מגיעים לחופש, זה נקרא קבלה ו-Dreams הוא פסקול הקבלה שלי. זה מסע ארוך, אבל הוא מחרמן, קצת כמו סחלב עם עגיל.
