מכיוון ההר, שום דבר לא רגיל

ב'תהיי איתי', השיר, מועברת חוויה כפולה.
היא גם המוזיקה של הנסיעה במעלה ההר, חזרה הביתה וההתפרקות המנטלית ממעללי היום, שעוזבים את התודעה לאט לאט, כמו טיפוס עיקשי, מטר ועוד מטר במעלה ההר.
היא גם המוזיקה של עזיבת הבית במורד ההר, מוזיקה של משאלת לב, שיהיה לאן לחזור, שלא יישתנו הדברים לבלי היכר. שהבית שכבר יש, רעוע או יציב, יישאר.
במהלך היומיומי של הירידה והעליה את ההר, אפשר לטעות ולחשוב שאתה נשאר אותו דבר, המים של הכנרת חולפים ואתה נשאר. אבל אתה לא. גם המים של הכנרת, אין להם יחידה אחת, הם תמיד מים ברבים, מהווים איזה מרקם עשיר של זרם שהולך ממקום למקום כמו הגלגלים של הרכב שעולים ויורדים את ההר הזה. נהג הרכב, גם הוא לא פרט, הוא חלק ממרקם עשיר של זרם הולך ממקום למקום.

לפני כמה ימים הייתי גם על ההר, הר אחר. אירח אותנו זוג והכינו ארוחת ערב. כשירד החושך והתנים התחילו ליילל, שאלתי אותו איך הלבד כאן. הוא כחכח בחוסר נוחות והוא אמר 'עובדים על זה'.
הוא התכוון לזוגיות שלא עובדת טוב וזה שלילדה בת הארבע אין עם מי לשחק כי הם לבד שם על ההר וזה שמעל הכל, הוא צריך לפגוש את עצמו וגם היא צריכה לפגוש את עצמה, כדי לשים את היסודות מעץ על האדמה ולבנות את הבית עליהם. זה מאד קשה לשים יסודות מעץ על צלע לא שטוחה של הר. שני ילדים שלא הכינו את עצמם להתמודדות הגדולה ביותר של החיים שלהם, ההתמודדות עם עצמם. והם בחרו לעשות את זה על ההר, לבד, בחושך, מרוחק. הם בינתיים מצליחים רק לסחוב את היסודות למעלה. עדיין זרוקים בערימה, פוקחים עין על הבנאים ומחכים לתורם.


ב'רמת גן' הוא אומר על הבניינים המכוערים הגבוהים החדשים, שהוא לא מבין איך אנשים חיים שם. וזה נכון, כי זה לא ברור, מגדלי תפלצת שלא שייכים לאנושות הזו. אבל מצד שני, פוגשים אנשים חדשים. כשאתה גר על ההר, כמות האנשים סביב נשארת פחות או יותר אותו דבר. מדי פעם חברים שקופצים לכנרת עולים את ההר כדי לשתות קפה שחור ותה מרווה, אבל אז הם הולכים, כי הם תמיד הולכים כי המים של הכנרת משתנים ואנשים חייבים ללכת. ואתה נשאר עם עצמך, עם הזוגיות, עם הילדים ולשום תן לא אכפת אם פגשת את עצמך או לא פגשת את עצמך. התן הוא תן. ההר הזה הוא אמא, כמו שאמר טאונס ואן זנדט, ואמא יכולה להיות הרוך הבלתי נפסק ולהיות הסכין הגדולה ביותר.

שני החבר'ה שפגשתי על ההר עזבו את דרום תל אביב הרועשת כדי למצא את השקט שלהם על ההר והם גילו שהרעש הכי גדול של החיים שלהם מחכה להם שם בין הברוקולי באדמה, לארגז הגדול שמכיל אינספור מיכלי טחינה ריקים שמיועדים למיחזור. מתישהו יקחו אותם במורד ההר ויזרוק איפה שצריך.
'אין שירים על מי שגר בעיר שיש בה רק עבר'. מה העתיד צופן להמתנה המתוחה לשינוים החיצונים שאולי או לא יעלו את מפלס הכנרת בעוד חמישה ס"מ בחו

רף הזה, ואם תתהפך משאית על הכביש שמקיף את האגם הגדול והבית יראה כמו משהו רחוק להשגה?
אתה באמת יודע איך כל יום מתחיל כשאתה משקיף מלמעלה על המים, תצורת האגם לפני שאתה יורד לגובה פנים המים, היא אותה התצורה. אבל כשאתה זוחל על הגחון מבחירה, על חוף החצץ ומסתכל למים ישר באישון, אתה מתחיל לראות את הפרטים האלה שיקבעו את גורלו של יום. תרגע, זה לא בשליטה. אנחנו בסה"כ יכולים לעשות את המיטב שאנחנו יכולים ולסלוח לעצמנו על דברים שלא הסתדרו לנו. זהו, שני מצבים בלבד.

בתוך העיר, אתה לא יכול לטפס את ההר הזה.
היומיום שבעיר תואם את היומיום של החברה האנושית השגרתית המערבית. חולפים הימים והלילות. קורים דברים ואתה לא שם. צלילים ומראות סובבים אותך ואתה לא שם. הטבע מרסן את החושים כדי שלא נאבד את דעתנו, הרגש מכבה את מה שנשאר כדי לשמור עלינו שלא נפגע. כמו דור ההורים שלנו, עסוק בהישרדות ברחוב הישראלי, מצולק ממלחמות ומאיומים ומהישרדות וברגעי ההתפרקות אין שום הר שאפשר לטפס עליו, אז נשארת ההסתגרות. זו לא אהבה עצמית, זו בריחה לתוך העצמי, אתה והצעצועים מפעם וכל תקופה מחליפים את הצעצוע. אבא לא מתקשר עם ילד, אמא מתעלמת מילדה. הילדים גדלים ובאמצע גיל השלושים הם בוחרים להשקיף מלמעלה על האדמה ועל האדם שהם ולבחור. ברי המזל שבהם, בוחרים להשאר על ההר ויום אחרי יום לעלות אותו. לשחוק את הרכב, לשרוף דלק. אבל לעלות. להשרף, אבל אין באמת ברירה. מי שלא בורך במזל כזה, מחליף דובי ברובוטריק, בנשק צבאי, בצפיה בלתי פוסקת בסדרות, ברכב, במאהבת, בתרופות נגד הזקנה, בקיטורים לא פוסקים. תמיד יש צעצועים חדשים. עדיף למצא את המזל.

"נשארנו לבד יד ביד מול העולם, עיני בעינייך.
את ואני יודעים ששנינו זה לא סתם"

ובסופו של דבר, אחרי כל הרוקנרול וההערצה והאהבה של החיצון, אתה נשאר מול עצמך, מול בת הזוג, על ההר הזה או על הר אחר, מתמודד עם המשימה הקשה בעולם שהיא גם הברכה הגדולה ביותר – האהבה לעצמנו.
אשרי האדם שהצליח להקביל את הדרך שמתפתלת במעלה ההר, מול הדרך ללב שלו, להסתכלות עליו ברוך, בילדות ובחמלה שהיא כולה הבנה – ואשרי מי שזכתה לקבל אהבה ממי שמצליח בכל פיתול לאהוב את עצמו קצת יותר.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים | עם התגים | להגיב

חלק בקצוות: אלכס דה גראסי והחשיפה לדרום

מדי פעם אני חוזר לתקליטים שבראש שלי כבר קיטלגתי כ 'לא מעניינים' ונותן להם צ'אנס נוסף, כדי להיות בטוח שאני לא מפספס כלום.
אנשים שיש להם תשוקה אדירה למוזיקה מכירים את התחושה הזו, של לא להחמיץ דברים טובים. זו תחושה שעכשיו גם נתנו לה שם – FOMO,
Fear Of Missing Out. למרות שהמושג הזה הומצא כדי לתאר את האובססיה לרשתות חברתיות וצריכת מידע באופן כללי בעידן הסלולר, אבל אני משאיל אותו לצרכיי. מה אכפת לכם.

zxw8ThZ

תקליט כזה, הוא האלבום Southern Exposure שהוציא הגיטריסט האמריקאי Alex De Grassi בשנת 1983. יש לי את האלבום הזה שנים ותמיד הוא נשמע לי רך מדי,
חסר אדג', חספוס, ללא קמטים או צלקות. האלבום יצא בלייבל Windham Hill, ששם לעצמו להוציא אלבומי גיטרות יפים ו'עגולים' ולמרות שהמוזיקה
שיצאה בלייבל היא נפלאה, הסאונד הזה, הנכון והמתוק, המכוונה 'שוויצריה בהרים' על ידי ברגעים של מיאוס, מקשה עלי את ההאזנה.

אבל כשהגיע הטרק השלישי, '36', משהו בי נפתח לתוך האלבום הזה וצללתי לתוכו.
הנגינה של דה-גראסי עדינה ומאד בטוחה. הסאונד שלו עשיר מאד ובהתחשב בכך שמדובר באלבום שכולו סולו גיטרה, זה די מדהים לשמוע את
העושר ההרמוני והצלילי שהוא מוציא מכלי אחד. הלחנים והמלודיות מזכירות משהו בין הגיטריסט הצרפתי-אלג'יראי Pierre Bensusan
לבין פט מת'יני, ויש גם הרבה שורשי בלוז שנמצאים שם מאחורה ומדי פעם מתפלקים לו שם.

אלבום שכולו דמיון וציורים, עדין ויפה. כזה של שמונה בבוקר עם הקפה והסלט עדשים.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

[פוסט אורח] כמה מילים על Fabrizio De André

פוסט אורח מאת אלה אילון.
לא הכרתי ולא שמעתי על פבריציו, אבל הפוסט הזה גם לי להאזין לכמה אלבומים שלו ומדובר במוזיקאי נפלא.
לא יודע עד כמה אצליח לעבור את מחסום השפה בהקשר שלו, יש מוזיקאים כמו דומיניק א' הצרפתי שאיתם השפה לא משחקת תפקיד,
אבל כך או כך, הוא נפלא וכדאי לכם להכיר אותו. ועכשיו – זכות הכתיבה לאלה.

fabrizio_de_andre0

את פבריציו דה אנדרה גיליתי בספרייה של האוניברסיטה. פגשתי שם מישהו שידעתי שגם הוא לומד איטלקית ואוהב מוזיקה, והתלוננתי בפניו שאני לא מוצאת מוזיקה טובה (כלומר: מוזיקה לטעמי) באיטלקית, למרות שחיפשתי רבות. כנראה שבאותה תקופה כבר גיליתי את הרוק המתקדם באיטלקית, אבל חיפשתי שירים עם היגיון בטקסטים, כדי שאוכל לשפר את האיטלקית שלי ולשמוע מוזיקה באותו הזמן. שאל אותי הבחור שפגשתי מהספרייה אם אני מכירה את פבריציו דה אנדרה. עניתי שלא, והוא שלח לי לינקים לשני שירים ""La Ballata Del Miche ו"La Ballata Del Amore Cieco O La Vanita". ה"בלדה על מיקה" מצאה חן בעיני מיד (למרות שלא הבנתי אף מילה בשמיעות הראשונות). כך הכרתי את דה אנדרה, המכונה בקרב אוהביו ומעריציו הרבים "פאבר" (Faber).

גילוי נאות: לבחור מהספרייה קוראים רועי ריק, והוא סולן הקולקטיב. רועי ואני תרגמנו בשנים האחרונות עשרה שירים של דה אנדרה מאיטלקית לעברית, והמטרה היא להוציא אלבום משירי דה אנדרה בעברית, בביצועו של רועי.

 **

פבריציו דה אנדרה (1940 – 1999) היה אחד מגדולי מוזיקאי איטליה. אפשר לומר – בזהירות, כדי לא להפחית מחשיבותו כCantautore (סינגר-סונגרייטר) עצמאי -  שהוא מעין שילוב בין בוב דילן (האיטלקי), לאונרד כהן (האיטלקי) וז'ורז' ברסנס (האיטלקי). מעבר להשפעתם הניכרת של שלושת המוזיקאים האלה על המוזיקה והטקסטים של דה אנדרה, הוא גם ביצע גרסאות כיסוי מתורגמות לאיטלקית לשירים של שלושתם.

דה אנדרה הופיע והוציא אלבומים במשך כמעט 40 שנה, והגיוון המוזיקלי והטקסטואלי שבהם גדול מאוד. אפשר למצוא בהם פולק מסוגים שונים, שאנסונים, בלוז, פרוג-רוק (רך) ופסיכדליה. השירים ברובם כתובים באיטלקית, אבל הוא הוציא גם אלבום בדיאלקט ג'נובזי (כלומר של גנואה, עיר הולדתו),  Crêuza de mä (1984),  ויש לו שירים בסרדנית (השפה של סרדיניה, בה חי דה אנדרה למשך מספר שנים ואף נחטף למטרות תשלום כופר) ובדיאלקט הנפוליטני ("Don Raffae").

דמותו של דה אנדרה איקונית כמעט בתרבות הפופולרית האיטלקית: שיערו השופע בצבע חול, בלוריתו המסורקת הצידה, גיטרה ביד, עיניים לא סימטריות וסיגריה נצחית בכף ידו או פיו. הסיגריה נצחית ממש (מוזמנים לחפש תמונות שלו בGoogle Images): גם על הבמה, גם בזמן ראיונות, ונדמה שגם כשכבר היה חולה וקולו הנמוך והחם החל להיסדק.

השירים של דה אנדרה קולנועיים משהו: מעברים מדמות לדמות, פלאשבקים של אחת הדמויות, התמקדות בעוברים ושבים תוך הליכה ברחוב. אם מחפשים מוצאים בשירים דמויות פאזוליניות, או פליניות (גם הם אמנים שהתמחו בשוליים) , וגם דמויות שכאילו יצאו ממערבון ספגטי. ה"קולנועיות" של הטקסטים והלחנים שלו גם ניכרת בדמיון מוזיקלי (בעיקר באלבומי הקונספט) למוזיקה של אנריקה מוריקונה, וגם בשיר "Una Storia Sbagliata" (בתרגום חופשי: "סיפור שגוי", או "סיפור שנגמר לא טוב"), שיר יפהפה ועצוב על הרצח של פייר פאולו פאזוליני ועל פאזוליני עצמו, שיצא כסינגל ב-1980. דה אנדרה חי, פעל וכתב בשנות הזוהר של הקולנוע האיטלקי.

ה"ברסנסיות" של דה אנדרה ניכרת בדמויות בשירים שלו, שחלקן הגדול הם אנשי שוליים: דייגים, זונות (גם ילדות זונות) ולקוחות של זונות, חייל החוזר מן המלחמה ולא מוצא את עצמו, רוצחים, מתאבדים, עניים, שוטרים שמתנהגים או לא מתנהגים כמו שצריך, אנרכיסטים ואלכוהוליסטים. בשירים רבים השוליים הם הם המרכז, או שהאדם ומעשיו הקטנים והפשוטים מודגשים ביחס לאל. דה אנדרה היה מבצע מחונן ורב הבעה (ברמה של חווה אלברשטיין), ולמרות סיפור העלילה בחלק משיריו, המילים הן במקרים רבים שירה ממש.

 **

איך מתחילים להקשיב לפבריציו דה אנדרה? אני התחלתי משני השירים ששלח לי אותו מכר, והמשכתי לאן שהיוטיוב לקח אותי. מתישהו עברתי לשמוע את הדיסקוגרפיה כולה לפי הסדר. כדי להקל עליכם את תהליך ההיכרות הארוך, אתאר את חמשת האלבומים שלדעתי כדאי להקשיב להם כאלבום שלם (ברצף, בלי שאפל), ולאחר מכן אספר על כמה שירים נבחרים מאלבומים אחרים. זו רשימה שנכתבה לטעמי, והיא לא רשימה מקיפה: הגיוון המוזיקלי והטקסטואלי של דה אנדרה עצום מכדי שאתאר אותו במדויק ובאופן מפורט. [הערה חשובה:: דה אנדרה כתב שירים רבים במשותף עם כותבים ומלחינים אחרים. לא הזכרתי את שותפיו בשמם כדי לא להעמיס על הקריאה, אך הם קיימים וחשובים וראוי להכיר בתרומתם.]

Fabrizio De André in concerto – Arrangiamenti PFM (1979)

הדרך הקלה להתחיל לשמוע את דה אנדרה, לדעתי, היא אלבום ההופעה הראשון שלו (מתוך שניים) עם להקת PFM (ראשי תיבות של Premiata Forneria Marconi, כלומר "המאפייה זוכת הפרסים מרקוני", להקת הרוק המתקדם האיטלקי הידועה ביותר). אין הרבה רוק מתקדם באלבום הזה, אבל יש בו שמחה וכיף וקלאסיקות ושירים פופולריים מבוצעים היטב (לפעמים טוב יותר מגרסת האלבום). התזמור העשיר של PFM  באלבום הזה לא מייצג את האלבומים של דה אנדרה עד אז (סוף שנות ה-70), ונפוץ באלבומי ההופעות שלו (בשנות ב-80' וה-90'). בשביל לשמוע את המורכבות והיצירתיות של דה אנדרה (במיוחד אם אינכם דוברים איטלקית), כדאי להמשיך מאלבום זה לאלבומי הקונספט.

 

Non al Denaro, non All'amore ne al Cielo (1971)

Non al Denaro, non All'amore ne al Cielo ("לא לכסף, לא לאהבה, לא לשמיים" בתרגום חופשי) הוא אלבום המוקדש כולו לגרסאות של דה אנדרה, לשירים של המשורר האמריקאי אדגר לי מסטרס (Edgar Lee Masters), שהופיעו בספרו Spoon River Anthology. ספר זה מתחיל בשיר על הגבעה בעיירה, גבעת בית הקברות. השירים הבאים הם שירים בגוף ראשון של הקבורים בבית הקברות: השופט והרוקח, למשל. הדוברים מספרים על חייהם, מותם, ומערכות היחסים שלהם. כך גם בנוי האלבום של דה אנדרה: השיר הראשון, "Dormono Sulla Collina" ("ישנים על הגבעה") הוא תרגום-עיבוד-שינוי של השיר האמריקאי. שאר השירים שבחר דה אנדרה לאלבום עברו כולם שינוי ועיבוד: האופטיקאי ("Un Ottico") הוא ספק אופטיקאי ספק סוחר LSD, והשופט נמוך הקומה ("Un Giudice") סוגר חשבונות עם כולם ולא רק עם האנשים הספציפיים שלעגו לו בעבר. מוזיקלית האלבום הזה מגוון, והשירים נבדלים זה מזה, בהתאם לתוכנם: השיר המתוק-קיטשי מכולם הוא "Un Malato di Cuore" ("מחלת לב") – שהוא שיר על גבר שמת מאהבה (טופוס שחוזר שוב ושוב בשיריו של דה אנדרה), ופרוג-רוק (קצת פסיכדלי, אולי אפילו קצת קברטי) אפשר למצוא בשיר על אותו אופטיקאי שנותן משקפיים שמשנים את נקודת המבט על העולם.

Storia di un impiegato (1973)

Storia di un impiegato  ("סיפור על פקיד") הוא אלבום יפה ומאתגר, מכמה בחינות. מוזיקלית, יש בו קטעים המזכירים קטעים של אניו מוריקונה (יש דמיון גם בקטעים הנמצאים באלבומים אחרים). חלק מהשירים מדוקלמים, או מדוברים כמעט. פוליטית, זה אלבום מוזר מאוד. הפקיד, גיבור האלבום, שומע בתחילת שנות ה-70 שיר על אירועי מאי 1968 בצרפת. השיר באלבום הוא "שיר מאי" ("Canzone del Maggio"), גרסה איטלקית מעובדת לשיר של דומיניק גראנז' הצרפתייה – Cahcun de vous est concerné . אחרי ששמע את השיר, מעוניין הפקיד להצטרף, למרות שאירועי 68' כבר הסתיימו מזמן. בשיר המבולבל – המקסים למרות האלימות שבו – "פצצה בראש" (La Bomba in testa) הפקיד מדמיין את עצמו מצטרף אל המוחים, למרות ביקורתו כלפיהן, ותוך כדי השיר מרגיש שהוא מבודד עצמו מן החברה ומעבודתו, עד שהוא מדמיין את עצמו מבצע פיגוע בנשף מסיכות. בהמשך האלבום מנסה הפקיד לבצע לבדו פיגוע בפרלמנט, אך מפוצץ בטעות דוכן עיתונים. אחד השירים היפים באלבום, "בשעת החירות שלי", ("Nella mia ora di libertà"), מושר כאשר הפקיד בכלא, מתכונן למשפט. האלבום הזה התקבל כשיצא ברגשות מעורבים, משתי סיבות לדעתי: הראשונה היא שהמסר הפוליטי (אם ישנו כזה) לא ברור: האם דה אנדרה – המזוהה עם הביקורת החברתית של הפקיד וידוע בחיבתו לתנועה האנרכיסטית -  תומך בפקיד, או מזלזל בו? מה עמדתו של דה אנדרה (והאם היא משתקפת בעמדתו של הפקיד) – בתחילת שנות ה-70' – לגבי אירועי מאי 68' בצרפת? הסיבה השנייה היא שמוזיקלית, זה אלבום לא פשוט: שירה מדוקלמת, מעברים מוזיקליים חדים, שירים שמתקשרים לשירים אחרים באלבום. במילים אחרות, זה אלבום פרוג-רוק (רך).

La Buona Novella (1970)

אלבום הקונספט הזה מגלם צד אחר ועיקרי בכתיבה של דה אנדרה: עיסוק בברית החדשה, ובעיקר בישו. דמויות מהברית החדשה ורפרנסים אליה מופיעים בשירים רבים (מאוד) שלו. למשל, הלחם והיין ב"הדייג" (Il Pescatore), או השיר "הוא נקרא ישו" (Si Chiama Jesu). האלבום הזה, שחלקו עובר את מבחן הזמן בהצלחה רבה (למשל הגרוב המוזר של הפזמון בשיר "מריה בסדנתו של הנגר" (Maria nella bottega d'un falegname), למשל) וחלקו מעט פחות, מבוסס על בשורות מן הברית החדשה, ומסופר-מושר אולי כמעין מחזה. האלבום נפתח בקטע בשם " Laudate Dominum", שמו הלטיני של מזמור קי"ז בתהילים, שהולחן – בגרסה בלטינית – ע"י מוזיקאים רבים (מוצרט, למשל):. אלו מילות המזמור בעברית: הַלְלוּ אֶת-יְהוָה, כָּל-גּוֹיִם; שַׁבְּחוּהוּ, כָּל-הָאֻמִּים.  כִּי גָבַר עָלֵינוּ, חַסְדּוֹ– וֶאֱמֶת-יְהוָה לְעוֹלָם: הַלְלוּ-יָהּ. האלבום נגמר בשיר בשם " "Laudate hominem, כלומר: הללו את האדם. בפער בין נקודת ההתחלה ובין נקודת הסיום מסתתר סיפורו של האלבום: בני האדם (יוסף, מריה, ישו ואחרים) ומעשיהם (שאינם בהכרח טובים ונכונים) נמצאים במרכז הסיפור, ולא האל ורצונו. הדבר ניכר בטקסט של השיר האחרון, המדגיש את אנושיותו של ישו.

Canzoni (1974)

זה אלבום מלודי יפה, שמכיל חמשת גרסאות מתורגמות מאנגלית או צרפתית, ושישה שירי מקור. כדאי להאזין לאלבום הזה ברצף, אבל גם בנפרד לדעתי, לשירי המקור. השיר היפה ביותר באלבום הזה (ואחד היפים של דה אנדרה), לדעתי, הוא "העיר העתיקה" (La città vecchia), בו מספר דה אנדרה על חיי עוני בעיר נמל, על זנות, על עליבות ושוליות חברתית. השיר הזה משתלב היטב בבחירת הגרסאות המתורגמות המבוצעות באלבום זה לשירים של בוב דילן, לאונרד כהן וז'ורז' ברסאנס (המילים לאחד מהשירים של ברסאנס נכתבו על-ידי המשורר הצרפתי Antoine Pol). השירים המתורגמים שדה אנדרה בחר באלבום זה קשורים – טקסטואלית ומוזיקלית – לשירים אחרים שלו (כמו "העיר העתיקה", אך גם שירים באלבומים אחרים). מצד אחד, בערבוב בין שירי המקור לשירים המתורגמים באלבום אחד, דה אנדרה מציג את האמנים שהשפיעו עליו. מצד שני, הוא מציג את עצמו בשורה אחת איתם: הcantautori שכותבים ושרים על אנשי השוליים (וגם על אהבה) של התרבות המערבית.

**

שירים נבחרים מאלבומים אחרים

מכל שיריו הרבים היפים שאינם באלבומים שהזכרתי בחרתי רק חמישה (זה היה קשה!), ואני מבקשת להתייחס אל הרשימה הזאת כאל הצעה להתחלת האזנה, ולא כרשימת "חמשת השירים הטובים של דה אנדרה" או משהו מגוחך שכזה.

La ballata del miche

"הבלדה על מיקה" הוא שיר על רוצח שמתאבד בתלייה בכלא ונקבר בודד. העיבוד לכאורה קליל והטקסט (שכתב מישהו אחר, ולא דה אנדרה, אבל אל תתקטננו) נפלא. השיר יצא כסינגל ב-1961.

Volta la carta

"הפוך את הקלף" הוא שיר משחק מבולגן ועליז על אהבה, עוגת תפוחים, סרחון של חתול, שוטר מאוהב, גנב דובדבנים וכו'. השיר יצא ב-2006 כספר ילדים מאויר. מתוך האלבום Rimini  (1978).

Spiritual

שיר גוספל עם טקסט חינני וחצוף. דה אנדרה פונה לאלוהים ומזמין אותו (את אלוהים, כן?) לחפש אותו (את דה אנדרה) בכל מיני מקומות. מתוך האלבום Volume I (1967).

La Guerra di Piero

"המלחמה של פיירו" הוא שיר זיכרון ללוחם, הקבור תחת שדה של פרגים אדומים. כשמתייחסים לדה אנדרה כאל אמן אנטי-מלחמתי ופציפיסטי, מתייחסים בין היתר לשיר הזה. השיר יצא כסינגל ב-1964 ושוב באלבום Volume III  (1968)

Una Storia Sbagliata

הזכרתי את השיר בהקשר לקולנועיות של השירים של דה אנדרה. גם מבלי להבין את הרקע ההיסטוריה הספציפי של השיר (או את המילים, בעצם), זה שיר יפה ועצוב. השיר יצא כסינגל ב-1980.

איפה אפשר לקרוא על דה אנדרה? בעברית אין ממש חומר (חוץ מהרשומה הזאת, בעצם). באנגלית יש קצת חומר בויקיפדיה, וגם קצת שירים מתורגמים. באיטלקית יש לא מעט ספרים על דה אנדרה, והויקיפדיה מפורטת יחסית. הספר החביב עליי (ומקור הידע העיקרי שלי, בנוסף לויקיפדיה ופורומים בהם איטלקים מתווכחים על משמעויות מילים בשירים שלו) הוא Il libro del mondo.

**

אסיים את הרשומה בקוריוז. לאחר שכבר הכרתי את רוב הדיסקוגרפיה של דה אנדרה החלטתי להקשיב לאלבום Crêuza de mä, האלבום שדה אנדרה הוציא ב-1984 בג'נובזית – דיאלקט העיר גנואה, עיר הולדתו. בשיר השלישי חשבתי שהתקלקל לי האינטרנט או שמשהו קרה ליוטיוב, כי מה ששמעתי לא הסתדר עם אלבום של דה אנדרה. הקשבתי שוב, ועדיין, הייתי יכולה להישבע שאריאל שרון מדבר שם בעברית. השיר "צידון" (Sidún) מתייחס (כך לפי ויקיפדיה. כאמור, איני דוברת ג'נובזית) לאב שאיבד את בנו בעיר צידון שבלבנון, ועומד נדהם ליד עקבות שהשאיר טנק. בנוסף לקול של שרון נשמע בתחילת השיר גם קולו של רונלד רייגן.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

סיפור של החמצה, נברסקה ומסעות יין באורנג' קאונטי

סיימתי לצפות בסרט Nebraska עם פרפרים בבטן. זה סרט מקסים על אב מזדקן שמשוכנע שהוא זכה במליון דולר וזה סיפור על הבן שלו שמנסה להסביר לו בהתחלה שזה לא המצב ושמדובר בהונאה. אבל החמלה אל האב גוברת על השכל הישר והוא לוקח את האב לרואד-טריפ לנברסה כדי לאסוף את הפרס. גם האב וגם הבן, שניהם גיבורי הסרט, אבל זה האב שמעורר הזדהות הן בשל התחושה המוכרת של האחזות בחלום ואי הרצון לאבד את האחיזה בו והן משום שהוא רפלקציה של הורינו המזדקנים, שהשגעונות הקטנונים שלהם מוציאים אותנו מדעתנו – אבל גם יכולים לפתוח הזדמנות.

הזדמנות, כפי שהבן חווה בסרט, לאפשר את חידוש הקשר בין הבן המבוגר לאב המזדקן, כמו אז כשהאב טיפל בילד הקטן, רק עכשיו הפוך – אחרי ששקטו הכעסים והמתחים, האב שהופך לילד והילד שהופך להיות האחראי.
הסרט מצולם בשחור לבן והוא מלא ברגישויו ודקויות קטנות, רבעי מבט, הבעות חסרות פשר ומלאות חום וגם ניתוק מהפיזי וגם מנטלי. ויש עוד אלמנט אחד חשוב שעושה את הסרט הזה לכ"כ מקסים בעיני, הפסקול של מארק אורטון.

התחושה שמלווה את הסרט מבחינתי, וזה גם החיבור הריגשי הגדול שלי אליו, היא של החמצה. האב מחמיץ את הפרס. האם מחמיצה את הקרבה לאב הזקן עם הביקורת התמידית שלה. הילד מרגיש את ההחמצה של דמות אב סמכותית בזמן שהוא בהדרגה ובמהירות נכנס לתפקיד האב . הפסקול של אטרון מעביר בקווים דקים, במלודיות קטנות, בעיבודים פשוטים ומלאי אוויר את תחושות ההחמצה האלה. רואד טריפ עם החמצה מרירה, קטנה, אופטימית. כביכול טעם ההחמצה הטריוויאלית של כל אחת מהדמויות בסרט אבל בתכלס זו ההחמצה הגדולה יותר, של 'החיים – לא מה שהבטיחו לי'.

הפסקול הזה הקפיץת לי לראש ישר את הפסקול הנפלא של רולף קנט לסרט Sideways. גם בסרט הזה עוברת תחושת החמצה גדולה כביכול של מיילס, אדם אינטיליגנטי ועשיר בידע וחום, אך מלא בביישנות, ספקנות ותחושת לוזריות מדהימה. אבל ההחמצה הגדולה ביותר היא דווקא של ג'ק קול, שחוסר החיבור הרגשי שלו למה שיש וקורה לו בחים, גורם לו לאבד את הדרך. סרט מקסים גם כן ופסקול ממש מעולה. בחלקו הגדול ג'אזי-לאונג'י-בוסה-נוסה, באיזורי ה Lalo Schifrin אבל בטקעים כמו Los Olivos, Chasing The Golfers, Walk to Hitching Post ו-Abandoning The Wedding, אני מרגיש את אותו הזיקוק של אותה תחושת החמצה.Sideways soundtrack

חיים שכאלה, לא ראויים לבני אדם שחיים אותם, לפי ההגינות הבסיסית של העולם ולמרות זאת התקווה לשינוי מתוך העאבים האלה היא הנחמה שמשאירה אותנו על האדמה בין האכזות להחמצות.


שני הפסקולים האלה, כל אחד בדרכו מלווה את ההחמצה ואת המרירות האופטימית ומאיר אותן בצבעים שונים. בראש שלי יש התכתבות ברורה בין שני הפסקולים הנפלאים והשונים והדומים האלה. אולי זה סתם מיקרי, אני רק יודע שהפחד מההחמצה הוא אחד הרגשות החזקים ביותר שקיימים, וללואת אותם בחמלה גדולה דרך מוזיקה – מצריך להיות אדם עם נפש רחבה וחומלת דיה. וזה מה שאני אוהב במוזיקה באופן כללי – השתקפות של אדם.

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים | עם התגים | תגובה אחת

[כרטיס חינם] סיקרט צ'יפס 3 בישראל – בקלאוות שקופצות על הלשון

אחד הדברים שהכי מדליקים אותי אצל מוזיקאים אמריקאים, זה כשהם נודדים עם הדמיון שלהם מעבר לגבולות היבשת ומצליחים לעשות אינטגרציה של תרבויות רחוקות לתוך מוזיקה וסאונד אמריקאים. במיוחד כשהם מביאים את הוייב הערבי\מזרח תיכוני, זה תמיד מרתק אותי לשמוע איך הם תופסים את הערביות, איך הסולמות המזרחים, הסאונדים והכלים באים לידי ביטוי אצל אנשים שלעתים לא היו במקומות האלה מעולם, אבל הם קרצו להם מספיק וניגנו להם שם על הקאנון של הלב.

זו הסיבה שאני אוהב כל כך את המוזיקה של סיר ריצ'ארד בישופ והסאן סיטי גירלז, זו הסיבה שאני אוהב את רובי באשו וזו הסיבה שאני אוהב את הסיקרט צ'יפס. למרות, שהסיקרט צ'יפס הם הרבה מעבר למזרח תיכון כי הם משלבים גם מטאל וגם סרף וגם פסקולים, אבל זה הדמיון העשיר והמטורף של מנהיג הלהקה טריי ספרואנס שהוא כולו חגיגה של בקלאוות שיוצרו בווסט קוסט והן מהסוג שקופץ על הלשון.

סיקרט צ'יפס 3

וטריי ספרואנס הוא בעצם הלהקה, כל שאר החברים מתחלפים ובעצם יש כמה להקות שהם סיקרט צ'יפס, שנכנסות תחת שם המותג. עם אחת מהן, הוא יגיע לארץ במוצ"ש הקרוב לבארבי, ואני מחכה ומצפה לזה מאד.
האלבום האהוב עלי ביותר שלהם הוא בכלל לא מתקשר לשום דבר אחר שלהם, והוא Le Mani Destre Recise Degli Ultimi Uomini שיצא ב 2009 והוא סוג של פסקול דמיוני לפי הספר של פסקולי סרטים איטלקי מהסבנטיז, אלבום אדיר.
הצבעים הרבים של הלהקה הזו, כולל השבירה הפתאומית הזו לפסקול איטלקי שכזה, פה טמון סוד הלהקה. ממש כמו הרשימה ההיא של Nurse With Wound , ככה אני מצפה לרשימה הזו של טריי הנה רשימה נפלאה של טריי (ותודה לאודי ק' על התזכורת). הבוקר פרסמו בוואלה רשימה שהוא ערך עבור האתר, אבל אני מחכה למשהו קצת יותר גדול ומפורט.


הצ'יפס הם לא להקה שאני עוקב אחריה באדיקות רבה, ממש לא, אבל את ההופעה במוצ"ש אני ממש לא מתכוון להחמיץ, כי היא צפויה להיות טירוף וחגיגה מוזיקלית נדירה, הציפיה היא גדולה מאד.
וכדי שאתם לא תפספסו את ההופעה, הבלוג ואוריס מדיה שמביאים את ההופעה הזו, מחלקים לכם כרטיס אחד בחינם. כל מה שצריך לעשות זה לכתוב בתגובות למה מגיע לכם כרטיס או מה יש שם בצ'יפס שפורט לכם על הקאנון של הלב. (חולק!)

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה הופעות | עם התגים | 14 תגובות