אתמול צפיתי בסרט שהגיע אלי מאנגליה, I Need That Record שמו.
הסרט נעשה על ידי Brendan Toller ויצא ממש עכשיו, ומתעד בצורה עצמאית וללא גב הפקתי, את קריסתן של 3000 חנויות תקליטים עצמאיות ברחבי ארה"ב.
בסרט מרגש, מצחיק לפעמים, מדכא לרוב, מתאר יוצר\במאי\מפיק הסרט את הסיבות ההיסטוריות לנפילתן בזו אחר זו של חנויות אייקוניות מאד בארה"ב וחושף אמת שונה קצת ממה שאנחנו רגילים להכיר כ'אשמת נאפסטר'. כלומר, זו גם אשמת נאפסטר (כמייצגת הפיראטים של תחילת העשור) וגם אשמת הלייבלים הגדולים והשמנים אבל גם קריסת מעמד הרדיו ואובדן החשיבות לחיי קהילה אצל רוב האנשים.
גורדון בוק הוא זמר פולק אמריקאי נפלא שפעיל כארבעים שנה.
הוא מזכיר קצת את פרד ניל בקול העבה והנמוך שלו, אבל הוא רחוק מבלוז וקרוב אל הים, שכן המוזיקה שלו עוסקת הרבה מאד ברוח, ים, דגים ודייגים. המשך קריאה…
מחשב לא תקין יכול להוציא גיק כמוני משלוותי, שגם ככה היא בגדר פריט אספנים.
המיקסטייפ השבועי הוא אקלקטי כרגיל אבל אני רק אוסיף ואומר – בשביל המצפון של כולכם, שסבלתי תוכנות אודיו מחורבנות במיוחד על הלפ טופ, כדי להכין אותו. טוב ליבי לא יסולא בפז. ואחרי הטפיחות על השכם, שעה של מוזיקה לשבת בבוקר. זה יתחיל נעים ואחר כך ישתנה לסבל מתמשך. תהנו.
לאמנים בעלי קריירה ארוכה, יש את הפריווילגיה הנפלאה להמציא את עצמם מחדש ולחדש. לא תמיד זה עובד טוב, אבל חייבים להעריך אותם על הנסיון. הרבה פעמים, הבלחות חד פעמיות של משהו חדש עבור האמן, לא מגיעות לתפוצה רחבה, כי אחרי כמה שנים, האמן מתויג בתור משהו מסוים ולכן מי שלא חופר את הדיסקוגרפיה שלו כדי למצא את אלבומי אמצע הקריירה האלה שמגיעים אחרי שלאמן נמאס קצת לעשות את מה שמצפים ממנו – עשוי לפספס את אותם חידושים והמצאות.
אתן דוגמא : ניל יאנג נתפס בתור סינגר\סונגרייטר אקוסטי או חשמלי. אבל רק מי שיחפור את הקטלוג של יאנג, יגיע לאלבום כמו Trans משנות השמונים, שהוא אלבום מסונתז ומלא בווקודרים. זה גם חרא של אלבום, אבל צריך להעריך אותו על הנסיון (כנ"ל אלבומיו Landing On Water, Everybody's Rocking ו-Life). מזל שהוא הביא את Freedom ב-89 כדי להציל את העשור הזה מאבדון טוטאלי. Love של ארתור לי היא גם דוגמה טובה. הרי Love מזוהים יותר מהכל עם Forever Changes הפולקי-פסיכדלי, אבל לא רבים הגיעו לצדדים הרוקיסטים המחוספסים של האלבומים Four Sail או למשל אלבומי הסולו של ארתור לי.
לא הרבה אנשים הגיעו לאלבום המופת One World של ג'ון מרטין מ 77, שנעשה לאחר תקופה בג'מייקה והסתחבקות עם לי סקראץ' פרי שפתח למרטין את הצורה ולימד אותו משהו חדש על גרוב.
ברט ג'אנש, מזוהה כסינגר-סונגרייטר ובלוזיסט. זו התדמית שלו. נכון ש99 אחוז מהקריירה שלו, הוא עשה בדיוק את זה – כתב שירים ושר אותם. אבל בגלל התיוג האוטומטי, הרבה אנשים מפספסים את אחד האלבומים היפים ביותר שעשה (והוא עצמו טוען כך) – Avocet.
