למה מוזיקאים חיים בתקופה הטובה ביותר אי פעם

“The past is not dead. In fact, it's not even past.” (W. Faulkner)

ההיסטוריה ידועה כלא מקורית.
היא בנאלית, כואבת בחוסר המקוריות שלה ויכולה להיות משעממת. ההיסטוריה יכולה גם להיות כר דשא של השראה, שכן אם ניקח בחשבון את אלמנט החזרתיות של הכל, הרי שבהתבוננות עמוקה לתוך הדפים המצהיבים וסיפורים נושנים, נוכל למצא עצמנו מסוגלים להמצאה תמידית, בהתבסס על מה שהיה פעם, ומן הסתם יחזור שוב בצורה אחרת.

אפשר לראות בהיסטוריה כמכילה DNA של כל המקרים האפשריים בחיים, שבעת מפגש עם אותם מקרים, בכל תקופה וסיטואציה, אפשר למצא את הסימוכין מהעבר הרחוק והקרוב לכך שהסיטואציה הזו כבר קרתה. כמו שאמרתי, זה בנאלי וזה משעמם, אבל זה גם מנחם ואפילו יכול לתת השראה אם יודעים להסתכל על הדברים בפרספקטיבה מתאימה.
זו הסיבה שאמנים אמיתיים יודעים שהכל כבר הומצא בעבר ו'הדבר החדש' הוא רק טייק אוף על שלב בהיסטוריה, שארזו אותו מחדש. ההמצאה, היא מנהל שיווק מניאק ומתוחכם.

אבל בואו נדבר על מוזיקה בעידן הדיגיטל, ובואו נדבר על כך בצורה הקארל מרקסית.
בואו נדבר על בעלות על אמצעי הייצור, על ההון האנושי, על התוצר ועל ההפצה.

מה שהיה פעם
מוזיקה היא לא דבר חדש. היא המצאה ישנה נושנה שפועלת על בסיס אותם ערכים ונורמות כבר מאות שנים ובכל פעם, עם איזו אבולוציה של עקרונות בסיסים.
בואו ניקח את המוזיקאי הקלאסי כדוגמה ראשונית. הוא מגיע עם סך היכולות והידע שלו של לעשות את המלאכה כראוי. בעל ההון שוכר אותו, באופן חד פעמי או באופן קבוע, והמוזיקאי נותן שירות. פעם זו מוזיקה לנשף, פעם להלוויה, פעם לחתונה, פעם סתם כי האציל ידע לנגן בחליל, הבת שלו באבוב והסבתא בנבל וכולם רצו יצירה שאפשר לנגן בה ביחד.
במקרה הזה, הבעלות על ההון האנושי ועל התוצר היא של האיש העשיר שהזמין את העבודה מהפועל (לימים, אנחנו מכנים את הפועלים האלה 'גאונים' אבל תכלס, הם היו רק אנשי מקצוע רגילים). במקרה הזה הפועל הוא מוזיקאי, והעבודה היא קומפוזיציה מוזמנת.

מזמין העבודה היה בעל הזכויות על עותק החוברת שבה נכתבו התווים, והיה בעל הזכויות גם בתווים עצמם. בכל תו וסימן היתק. וכמובן שכשהתחילו לעשות רפרודוקציות של התווים, גם לרפרודוקציות יש בעלים וגם למי שמכונת הדפוס שייכת לו יש זכויות על העותקים. אחרי שהתווים הודפסו, מישהו הפיץ אותם, גם לו יש זכויות, על ההפצה. והפועל הפשוט? עבודתו נסתיימה והוא קיבל את שכרו כבר בשלב הראשון, והוא לא יראה יותר שקל. הוא יכול להתפגר ממחלה באיזו תעלת ביוב צדדית או למות בעוני.

מה שקרה קצת אחר כך
התקופה השניה, עם כניסתה של טכנולוגית ההקלטה, ניסחה מודל זהה באופן קצת מטריד. קמה חברה שיש לה בעלות על אולפן הקלטות, ממון לקנות את חומר הגלם (תקליט למשל), וכמובן בעלת יכולת הפצה. בשלב אנחנו כבר מריחים היטב את הקפיטליזם ושוב המנגנון הזה, גם הוא פועל בשביל בעל מניות גדול.

המנגנון משלם למוזיקאי כסף, הוא מצידו כותב מוזיקה, נכנס לאולפן הממומן, מקליט את השיר שלו וזהו. מפה השיר הולך להדפסה חוזרת ונשנית, לשמחת בעלי המניות בחברת ההקלטות. קצת אחר כך מגיעים הסינגלים לעולם, שהופך להיות הפורמט המוביל לכמה שנים ואז מגיעים האלבומים המלאים, ה-LP, ואז, ובכן אז התעשיה טסה לכיוון מעלה.
ורואים אנשים כי טוב ומקימים חברות, ומחתימים אמנים, ומתייחסים אליהם כרגיל כמו אל פועלים בעלי מלאכה ככל פועל בעל מלאכה אחר, הם נותנים את המוצר, והחברה הגדולה עושה עוד ועוד כסף. אם הפועל היה עם שכל ומודעות להבין שיש לו חלק בהכנסות האלה, הוא מעגן זכויותיו בחוזה. לרוב, הוא לא וכיום כשהוא בן שמונים, הוא מכר מאות אלפי עותקים וכל שנה מקבל צ'ק על 43 דולר ומת בחוסר כל. שמעתי את זה איפהשהו בעבר כבר.
ההכנסה העיקרית כאן היא מכירת הסינגלים והתקליטים, ובסוף שנות השישים כבר גם נכנסים בחוזקה פריטי מ'צרנדייז וכל מיני דברים שסובבים את העולם התכני של המוזיקה.

מה שקורה עכשיו
התקופה השלישית היא העכשיו, העידן המודרני. היינו רוצים לחשוב שפה נטרפו הקלפים והכל חדש לחלוטין והומצאה סיסטמה חדשה? ובכן לא. המוזיקאים ברובם המכריע כבר לא מקבלים תשלום מקדמה על העבודה, הם נושאים את עלות ההקלטות על הגב. לפעמים אלה אלבומים שעלה שקל וחצי להפיק, לפעמים צריך למכור לבלב כי 'הסאונד חשוב' ועל כן – הביאו לנו קומפרסור באלפי דולרים.
המוזיקאים שרוצים לעבוד סוליקו בלי חברות תקליטים, רוצים להגיע לכל המדפים הדיגיטלים בעולם. אז כדי למכור באמאזון, נאלצים המוזיקאים להפרד מ-55% מכל הכנסה. למה למכור באמאזון? כי יש להם בעלות על אמצעי ההפצה, או לחלופין, הם שחקן מגה חשוב בגודלו. גם מול אייטיונז צריך להתכופף, כי יש להם בעלות על ההפצה, או לחלופין הרבה מאד כח בעולם המובייל.

spotify-logo-primary-horizontal-light-background-rgb

ויש את מודל הסטרימינג בכיכובה של ספוטיפיי, עם אחיותיה הקטנות – rdio, Pandora והאחרות.
ת'ום יורק, ג'וני מאר, נייג'ל גודריץ' כבר התבטאו בעבר נגד ספוטיפיי. יורק צוטט ואמר שזה עוד נוד שמשוחרר מהגוויה של תעשיית המוזיקה הישנה. הוא צודק, כי הלייבלים הגדולים שמכניסים את רוב התוכן לפלטפורמה, מבקשים מקדמות ענקיות שכל הזמן עולות, ספוטיפיי נאלץ להחזיר את המקדמות האלה איכשהו, הלייבלים הגדולים מן הסתם לא נפגעים, וכל מי שנשאר לזחול על החזה הם כל האמנים העצמאים שאין להם לובי מול ספוטיפיי והם מקבלים סכומים פעוטים על כל האזנה לקטע המוזיקלי.
אבל יורק טועה. זה לא רק שהלייבלים מחזיקים את ספוטיפיי בגרון והופכים אותם לשלוחה שלהם, כי ספוטיפיי, גם בלי הלייבלים הגדולים, לא היה מתגמל את הקטנים והעצמאיים כמו שצריך. למה? כי הוא שולט במערך ההפצה, ועשרים אחוז מהקטלוג שלו מייצר לו שמונים אחוז מהרווחים, וכל השאר יכולים באמת ללכת להתפגר בתעלת ביוב בצד הכביש.
אז אחרי שראינו איך כל הזמן ההיסטוריה משתחזרת לה, הפועלים ממשיכים לפעול ובעלי ההון ממשיכים להתעשר, בואו נדבר על היררכיות של מוזיקאים.

מוזיקאים קטנים, מוזיקאים גדולים, מוזיקאים טובים ומוזיקאים רעים. כולם מוזיקאים של החיים.
אמנים ובעצם כל פועל שהוא יחידת רווח\הפסד עצמי עם בעלות על התוצר שלו, צריך תפוצה רחבה לתוצר שלו. ספוטיפיי, אמאזון, אייטיונז וכל השאר, מכסים להם תפוצה לכל רחבי כדור הארץ בלחיצת כפתור אחת. זאת אומרת שכל מוזיקאי היום, יכול להגיע לכל בית בעולם שיש בו מחשב עם חיבור לאינטרט. מזל טוב מוזיקאי יקר, מעולם לא היית יכול להשמע כל כך בקלות על ידי כל כך הרבה אנשים. מוזיקאי יכול ליצור בחדר השינה שלו אלבום עם סאונדים של חריקות מקלדת, להעלות לספוטיפיי, ותאורטית, מליוני אנשים יכולים לקשיב לזה.

יורק, גודריץ' ומאר וצועקים על ספוטיפיי שהם לא הוגנים בחלוקות התמלוגים שלהם, והם גם צודקים.
אבל הם נובחים על העץ הלא נכון, כיוון שספוטיפיי היא בסה"כ עוד שיחזור של מצב טבעי שצריך לקרות. הוא לא חיובי, אל תבינו אותי לא נכון, אבל הוא חלק מהתכתיב.
מעולם המוזיקאים הקטנים שעבורם החבר'ה האלה צועקים, לא תוגמלו באמת כמו שצריך. אחרת לא הייתה מצליחה להתקיים המילה הגסה הזו 'תעשיית המוזיקה'.
אבל היום, המצב קצת שונה והפעם לטובת המוזיקאים. מה ההבדל? התפוצה, כמובן. היא משחקת לטובת האמנים.

היום, האמנים ששמו את המוזיקה שלהם על מדפי המוזיקה של העולם, יכולים לנצל את מערך ההפצה ולמכור מרצ'נדיז בעצמם, כרטיסים להופעות, להביא הרבה יותר קהל להופעות, להביא את המוזיקה למנהלים מוזיקלים של בתי הפקה טלוויזיה וקולנוע, ולהפיק כל מודל של מיסחור המוזיקה שהמוח היצירתי יכול רק לחשוב – תמיד יהיה מי שיקנה.

גם יורק הבין את הקונספט הפשוט הזה. אין טעם למכור מוזיקה, תן אותה בחינם ותעשה הרבה יותר כסף על כל השאר. זאת אומרת שגם רדיוהד ידעו להשתנות עם הזמן ולעבוד על פי הקונספט הפשוט של דארווין.
אבל פה טמון ההבדל. האלבום החדש של רדיוהד יוצר סקרנות שאותה הם יכולים לפסל לאיזה מודל שהם ירצו ולעשות מה שהם רוצים.
ולמה יורק וחבריו יכולים לעשות מה שהם רוצים? כי גם הם, הפכו להיות בעלי ההפצה – המותג שלהם, הוא ההפצה שלהם.
ואת כח המותג שלהם, הם בנו בזכות כשרון מוזיקאלי נדיר –  ובזכות כסף מתעשיית התקליטים הישנה. הם תוצר שלה, הם הרוויחו את ההפצה שלהם ואת הזכות לעשות מה שהם רוצים, בזכות הרבה כסף שנשפך מאחורי הקלעים בשנותיהם הראשונות, על יח"צ ושיווק והפצה ובניית מותג הברזל הזה שנקרא 'רדיוהד' או 'הסמיתס' או כל מגה-להקה אחרת.

עד 2007 ו in rainbows, רדיוהד נהנו מהמערך המטפל והמפנק של פארלופון, שזה קאפיטול רקורדס.  רק אז, הם יצאו לדרך עצמאית כשהבינו מה האינטרנט יכול לסייע להם ולעשות הרבה  הרבה יותר כסף, באותו מודל פשוט: הנגש את המוזיקה לכולם, תוכל לעשות כסף על כל שאר הדברים שהם לא מוזיקה מוקלטת.
עצם הרעיון של מכירת מוזיקה מוקלטת הוא כמעט הזוי בבחינה היסטורית, הוא סטייה חריגה מההתנהלות עסקי המוזיקה בעולם ולכן אין פלא שהוא מקבל טרנספורמציה לתוך משהו אחר. במקרה הזה – עולם הסטרימינג.

וכך זה ימשיך להיות. שירותים מוזיקלים חדשים יפתחו, יפתו את המוזיקאים להכנס אליו בתנאים טובים, אחר כך יצברו תנופה ועוד תוכן, יהפכו להיות כלי עזר כייפי שיהפך להיות חובה בכל בית, ואז הקטלוג של זפלין יכנס ראשון ואז פינק פלויד שני (ועדיין הביטלס לא יכנסו), הם יקבלו 'בעלות' על ההפצה ואז לאט לאט יתחילו לגזור עמלות גדולות יותר או להציע שירותי פרימיום יקרים. המוזיקאי יהיה עדיין פועל שעל גבו עושים כסף.

לסיכומו של עניין, ועם הערכתי המלאה ליג"ו, ההצעה שלהם לצאת כנגד הכוחות החזקים בשוק, היא לא ריאלית והייתי רוצה להאמין שהיא מגיעה ממקום אידיאליסטי תמים ולא ממקום מנותק של מי ששכח את השנים הראשונות שלו ומה היה שם כדי לעזור לו להתרומם.

תקווה
זו תקופה מדהימה עבור מוזיקאים. הם יכולים לראשונה בהיסטוריה, להיות גם בעלי העבודה, גם בעלי התוצר ואפילו בעלי ההפצה ולעשות הרבה יותר כסף מאשר היו עושים לו היינו עכשיו בסוף הסיקסטיז וכרגע יצא תקליט ב-500 עותקים הדפסה פרטית.

מוזיקאים שאינם רדיוהד והסמית'ס והם גרים פה מעבר לבלוק בשכונה, צריכים להקדיש ל'צדק' את הכבוד הראוי אבל לנוע מהר ולהשתמש בכל מה שיש כדי להגיע לכל הבתים בעולם. מעבר לכך, הם צריכים לדעת לשווק את עצמם היטב כדי שאנשים ידעו לחפש את המוצר על המדף של העולם, ולמסחר את התוכן דרך מרצנ'דייז והכנסת המוזיקה למדיומים אחרים וכיו"ב כל האפשרויות הטמונות פה.

חבריי המוזיקאים, יש בידיכם היכולת לנצל את אמצעי הייצור וההפצה, בפעם הראשונה אי פעם.
הכל, כמובן, תלוי במוצר פופולרי וטוב שיגע ריגשית באנשים. כל השאר קורה מעצמו.
וכמובן, מזל.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | 7 תגובות

הם בני אדם רגילים כאלה

ג'ון לנון בזמנו אמר על הביטלס
We were four guys, then I joined the band, then George joined, then Ringo joined. We were just a band but we made it very very big, that's all.

והוא גם אמר בראיון אחר, על הפירוק שלהם
It's only a rock group that split up, it's not important

אני לא יודע אם בזמן שהביטלס היו קיימים הוא באמת התייחס ללהקה כארבעה אנשים שנפגשו וניגנו ועשו להקה מגה גדולה ואז נפרדו, פשוט וחסר חשיבות אמיתית בראיית מאקרו. אולי המפגש עם יוקו והפירוק של הביטלס שנתיים אחר כך שיחררו אותו מאיזו תחושת חשיבות עצמית שמקרטני, בהשוואה, ממשיך איתה עד היום. אולי זה בגלל שהוא התפנה מנטלית לדברים אחרים שעזרו לו לראות את העבר שלו כמשהו נחמד וחביב שהסתיים בלי לעשות מזה רעש גדול.

חשבתי על זה כשנדלקו האורות באולם בדקה שהקרנת הסרט 'שק של סנטימנטים' של אבידע ליבני, דוקו חדש על סיבוב הפרידה של כוורת, הסתיימה וכולם עמדו על הרגליים ופנו ימינה לכיוון היציאה. התחלנו ללכת ובשורה לפני עמד גידי גוב כאחד האדם שיוצא מקולנוע ואומר למי שעמד לידו – 'טוב, התיק עלי, המפתחות פה, יאללה בוא נזוז'. הוא הוביל את הלהקה הכי חשובה שהייתה בישראל (במובן של מאסות) ושנחרטה בלבבות דורות מעריצים שמתחדשים פעם אחר פעם, אבל כשהוא עומד מרחק של עשרים סנטימטר ממני, הוא לא הגידי גוב שאליו מרגישים שקים של סנטימנטים, אלא סתם גידי אחד שיוצא מקולנוע. הלהקה שלו, היא להקה חשובה, אבל אם המפתחות שלו יפלו באולם, זה יהיה תיק רציני למצא אותם אחרי שהוא יגיע לאוטו שלו בחניה. של גן העיר. בתל אביב. בישראל. אין בסיטואציה הזו שום קסם, וכשג'ון לנון מתראיין ומספר על הביטלס, גם שם אין קסם, במציאות הזו, וכנראה שזה בגלל שהיא כלל לא קיימת, היא מן הסתם הייתה ותהיה שפוטה של האטומים בראשו של המתבונן.

כוורת - שק של סנטימנטים

חברי כוורת לא יוצאים כאנשים מיוחדים במיוחד. הם פשוט חבורה של שבעה מילאומיניקים שנפגשו לפני ארבעים שנה להקים להקה ופעם בכמה זמן הם נפגשים שוב, מלאי חן וחוש הומור, ומנגנים את אותם השירים בצורה מצויינת. אולי עם מינוס הגרונות הנשחקים לאט לאט עם הגיל. אבל מה שכן יוצא בסרט הזה זה המון המון חן, אותו סוג של חן שגרם לאמריקאים להתאהב בביטלס באותה מסיבת עיתונאים מפורסמת שבו שאלו את לנון how did you find America , והוא עונה Turn left on Greenland. הצחוקים האלה נובעים מחוש ההומור הפרטי של כל אחד מהחברים בביטלס ובכוורת, וכשהוא מגיע מוכפל פי ארבע או פי שבע, הוא יוצר את התמונה הזו שאנחנו מפרשים כקסם.

והסרט מעולה. הוא קולח והוא אישי אבל לא מתרפק מנקודת מבט של מעריץ, והוא מציג הצצה כייפית ומן הסתם לא מלאה, לתהליך הזה של העבודה על מופע הפרידה שלהם. הוא חוסך את הוויכוחים שאולי היו שם בחדרי החזרות ואולי לא והוא חוסך את החששות והלבטים והספקות שאולי היו שם ואולי לא. הוא סרט שבשורה התחתונה מעביר את המסר של להקה בעלת חן, loveable, נעימה, כייפית, שלא תופסת את עצמה ברצינות. כולה להקת רוק, כמאמר לנון.
אבל אנשים הם מכלול של דברים ובצד הקוליות והפאן, מגיעות הסצנות שמחברות אותך לאנשים. גידי גוב שמתגעגע לאשתו שנפטרה, קלפטר שמספר בלקוניות על המחלה שלו ונרדם באמצע החזרה. אולארצ'יק שבמשך זמן רב מתלבט על איזה שיר לבצע בהופעה, פוגי שאחרי ניתוח בבטן.

אבל הסצנה היחידה שבה השק של הסנטימנטים שלי נפתח וגם הברזים של העינים, קרתה כשהם יורדים מהבמה בבריכת הסולטן, וסנדרסון נפגש עם הילדים הנרגשים שלו אדם ודינה. הם מספרים לו פעם אחר פעם כמה שהוא היה מדהים וכמה שההופעה הייתה מרגשת, וסנדרסון הוא כבר לא ג'ון לנון הציני, הוא פתאום דני החבר המתוק הזה של כל אחד מאיתנו, והוא מתחיל לבכות מהתרגשות והם בוכים איתנו, ואני בוכה איתם. וזה נמשך איזה חצי דקה של חיבור אותנטי בין אב לילדים, בין כוכב לקהל הצופה בו, נקודת הפיוז'ן של כל העולמות שהוא סנדרסון, שבקלות היה יכול להתחלף על ידי כל חבר להקה אחר בסיטואציה הזו ממש. וסנדרסון, כמו סנדרסון, מתעשת מהר, ובצורה הרס"רית מלאת הרוך שלו, הוא מיישר את שלושתם והם ממשיכים הלאה.

שק של סנטימנטים הוא לא סרט שמיועד רק למעריצי כוורת שרופים. הוא סרט שמחבר בצורה נפלאה כל אדם שאי פעם זמזם כשעמד בפקק איזו שורה מהמגפיים של ברוך – ישירות להוויה המיוחדת של הלהקה הזו, שעיקר ייחודה הוא שהם אנשים כמוני וכמוכם, קמים בבוקר, באים לעבוד על מוזיקה, רוטנים בחזרות, צוחקים על הכרס ועל קלקולי הגוף, ובסופו של דבר, הולכים להוציא את האוטו מהחנייה של גן העיר. ובזכות טשטוש הגבולות הזה בין כוכבים למעריצים והפיכתם של חברי הלהקה לסדרה של אנשים שהם כולם הבן של השכן, הסרט הזה עובד – ועובד בצורה מעולה.

בכורה חלק א': שלישי, 8.4, 21:00 ב-yes דוקו
בכורה חלק ב': רביעי, 9.4, 21:00 ב-yes דוקו

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה סרטים | עם התגים , | 3 תגובות

דברים טובים בשכונה

אני בנמנמת חורף עם הבלוג בחודשים האחרונים, זה קורה מדי פעם אבל זה לא אומר שהתיאבון המוזיקלי שבע. להפך, בכל פעם כשאני חושב שנגמרה הסקרנות, היא נפתחת שוב. חשבתי שזו הזדמנות טובה לדבר על כמה דברים חדשים שיצאו ויוצאים פה אצלנו בשכונה.

הפרויקט המסקרן של 'נשים שרות חווה', הוא הפתעה מרעננת. פרויקט עבודה עברית שכל כמה חודשים מביא הפתעה מרעננת עם אלבום קאוורים עם נושא מעניין, הוציא להאזנה מלאה והורדה (רק שלושים ש"ח) 19 ביצועים לשירים של חווה אלברשטיין. כל הביצועים נשיים. לא אחיד ברמתו, יש רגעים יפים יותר וישר רגעים פחות ובאופן כללי חסרה לי קצת יותר תעוזה בעיבודים אבל יש בכל זאת מספיק ביצועים יפים, כאשר ללא ספק הביצוע האהוב עלי הוא של אפי בן צור שביחד עם עומר הרשמן שפסיכדלו את 'הלילה הוא שירים' (ותוספת מאוחרת לפוסט – הביצוע של קרוסלה, הו מאמא, מאמא). גדולתם של אלבומים כאלה, היא בכך שהם מחרמנים אותך ללכת לחרוש את כל קטלוג חווה מההתחלה ועד הסוף וזה בדיוק מה שאני הולך לעשות השבוע. ובינתיים -


הפתעה הפתעתית למדי היא העדרותה של רות דולורס וייס מהאלבום של נשים שרות חווה. הביצוע שלה ל'משירי ארץ אהבתי' הוא לטעמי אחד הקטעים המטלטלים ביותר שהוקלטו בשנים האחרונות וללא ספק בית ספר לחיבור אמיתי לטקסט ולהגשה בצורה שמעמידה את המאזין אפילו קצת במבוכה.

אבל רות דולורס וייס הוציאה סינגל כפול חדש ('סוד' ו-'געגועיי') מתוך האלבום החדש הממשמש ובה שלה, מה שמשמח אותי. כייף לשמוע את רות מתפתחת ויוצאת מענן העשן והוויסקי הזול של Come See, דרך השיבה הביתה, גיאוגרפית ומנטלית של 'בעברית', ואלבום הקאוורים שכאילו סוגר את המשולש היצירתי הזה. עכשיו, באלבום החדש, הסינגלים החדשים מרמזים על גישה חדשה להפקה ורצון לצאת מאיזור נוחות, ועל האומץ הזה אני תמיד מוריד מאה כובעים.

ומקנח עם השיר הכי טוב שיצא השנה עד כה ושסביר להניח שייצא השנה, כי אני מתקשה לראות משהו מנצח את ערימת הנצחונות שנמצאת בתוך הסינגל החדש של רועי פרייליך - הלילה היא תרקוד , בהפקה הנפלאה של אביחי טוכמן שכבר מתורגל בהנפקת נצחונות ('רץ בהילוך איטי', 'קראת לי קין'). האלבום יצא בסוף החודש ואני לא יכול לחכות לו. האלבום של נערות ריינס היה ממתק שלא נגמר כבר שנתיים ואני מאד מקווה ומצפה שהחדש של פרייליך כסולו, עם הדיסקו והבריאן פרי ששזורים בסינגלים שיצאו עד עכשיו, יסעיר אותי במשך כל השנה

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה שירים | עם התגים | תגובה אחת

[מיקסטייפ] And Then The Earth Moved

עם בוא החורף,
מיקסטייפ אמבייאנטי\קלאסי-מודרני\פסקולי\קוסמי

and then
(Photo by Prakhar, under CC)

And Then The Earth Moved by Yair Yona on Mixcloud

1. Tania Giannouli – Cycle
2. Deep Magic – Light Dark
3. Andrew Tuttle – 4064
4. Rafael Anton Irisarri – Lesser Than The Sum Of Its Parts
5. Family of Apostolic – Grotesque Silly Bird
6. Ori Avni – Two Hourse Drive
7. Florian Fricke – I'm One With The Earth (Track III/ Also appears in Popol Vuh's Spirit Of Piece)
8. Matt Baldwin – Triangle
9. Jüppala Kääpiö – Brise
10. Roger Eno – A Paler Sky
11. Cul De Sac – I Remember Nothing More
12. Maps and Diagrams – Found Objects
13. Farthest South – Spheres & Constellations (Excerpt)

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה מיקסטייפ | עם התגים , | להגיב

הטובים של 2013

2013

מבקש מחילה מראש, סיכום שנת 2013 במוזיקה, שהשקעתי בו דם יזע ודמעות והמון שעות, נכתב בשפה האנגלית.
זה כמובן בגלל שיש לבלוג גם אח תאום, בגרסה אנגלית וחשבתי שרוב הסיכוים שמרבית הישראלים יוכלו להסתדר עם האנגלית הממוצעת שלי, מאשר קוראים משאר העולם שלא יוכלו להתמודד עם העברית.
אז יש כאן ארבעה חלקים של סיכומי שנה (חלק1, 2, 3, 4) של מוזיקה נפלאה שעברה אצלי באוזניים ובלב.

הרבה דברים נסיונים, הרבה דברים אמיתים וכנים, מוזיקה לכל מיני שעות ומצבי רוח. אני ממש ממליץ לכם לקרא פחות את הדברים ולהקשיב יותר, זה יעשה לכם כייף.

לפוסט הראשון לחצו כאן.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה אלבומי 2013 | להגיב