מיץ תפוזים חם: סיפורו של פרד ניל

(הערה-הפוסט הזה נכתב לפני עשר שנים, השארתי אותו כלשונו למעט עריכות מינימליות). אני ממליץ לכם בינתיים לשים את זה ברקע בזמן הקריאה, רק כדי להכניס אתכם לאווירה קצת.

פרולוג

הפולק האמריקאי, בשונה ממקבילו הבריטי צמח מתרבות שזלזלה בו – תרבות הביט.
למרות מה שנתפס בתקשורת ובדעה הציבורית, הביטניקים האמיתים העדיפו להסתובב עם מוזיקאי ג`אז, ולנטול סמים קשים ושמו את הפולק ללעג. זרם שלם של `ביבופ` צמח, כאשר מיילס דיוויס על תפקיד החצוצרן מהמלין, מוליך אותם איתו לדרך חדשה. מצד שני, כתביהם של ג`ק קרואק, אלן גינזבורג ופיגורות דור `ביט` אחרות השפיעו על רבים מזמרי הפולק המוכרים לנו, בראש ובראשונה – בוב דילן, ויש גם פיל אוקס, טום פקסטון, ג`ואן בעאז ואחרים. משוררי דור הביט החלו לעקור את מקום מושבם מניו יורק ועברו לקליפורניה. באותו זמן בדיוק, החלה ההתעוררות בגריניץ` ווילג`, הלא היא מקור הצמיחה של הפולק הניו יורקי. בעוד שלפני מה שמכונה ה Folk Revival, תחיית הזרם, היו אמנים כגון שלישיית קינגסטון או וודי גאת`רי שידעו לשיר שירי מחאה ודוכאו ביד רמה ע"י המקארתיזם ונאלצו לרדת לאנדרגראונד, הפופליזציה שאפיינה את תנועת הביט והרוח החופשית שזרמה בתוך החלונות של משאיות הבקר בהם תפס קרואק טרמפים בשיטוטיו – גרמה לתחיה של הזרם, והסרת התדמית של `מוזיקת מחאה` ממנו.

Cafe Wha?

גריניץ` ווילאג`, ממוקמת בדאון טאון של מנהטן, הכילה את ריכוז הפאבים, בתי הקפה והמועדונים הגדול ביותר בכל צפון אמריקה. כולם היו נפגשים בסופ"ש בוושינגטון פארק ומנגנים על הדשא, משוחחים, מעבירים צינגלעך אחד לשני ומתפננים בשמש. יותר ויותר אינטלקטואלים זנחו את הג`אז ויותר זמרי פולק צמחו. לא היו חבורות, לא הייתה היררכיה מוזיקלית, לא היה זרם חשוב יותר או חשוב פחות – את כולם איחדה המוזיקה, ללא גבולות. כמה שנים אחר כך, תופעה דומה תתרחש בלב ליבה של הפסיכדליה האמריקאית, בכינוסים המונים על מדשאות הייט אשברי בסן פרנסיסקו. הפתיחות המוזיקלית וההרגשה שאין גבולות והכל אפשרי, הגיעה גם למועדונים שאירגנו פעם בשבוע במה פתוחה למוזיקאים חדשים ולא ידועים. במקום היו מסתובבים גם דמויות ידועות יותר שהיוו השראה לרבים מהמוזיקאים המתחילים, אנשים כמו מיסיסיפי ג`ון הארט, האפי טראום, גארי דיוויס,רמבלין` ג`ק אליוט ואחרים.

2

מבין כל זמרי הפולק שצמחו בסצנה הזו, המשפיע ביותר והמוכר ביותר היה פרד ניל. לדברי הגיטריסט ברוס לאנגהורן (שניגן כמעט בכל אלבום פולק שיצא מהאיזור הזה) – "פרד ניל היה ידוע בשל קולו הפנטסטי – הוא ידע למזג את הגיטרה שלו, הקול שלו והנוכחות הבימתית שלו לכדי תוצאה מרשימה במיוחד. אי אפשר להפריד את האלמנטים שמאפיינים את ניל" . ריצ`י היוונס אמר עליו "אף אחד מהשירים שלו לא היה פולק טהור או רוק טהור". ניל מיזג את כל סוגי המוזיקה האמריקאית, וחיבר את הג`אז לגוספל, לרוק, לקאנטרי אבל מעל לכל, לבלוז המריר. כרבים מבני דורו, לאחר שיטוטים רבים ברחבי ארה"ב, מצא עצמו פרד ניל, צעיר שרמנטי, בניו יורק בווילאג`, בלב ליבה של מהפכה תרבותית שלא ידעו לשים עליה אצבע עדין ולהגדירה ככזו. חמוש בגיטרה 12 מיתרים, קול נמוך מים המלח, חיי בלוז אמיתים והשקפה על מה שקורה מוזיקלית מסביבו, תפר לעצמו פרד ניל את הדרך הבטוחה להיות האמן המשפיע ביותר על הסצנה הזו, להיות המוזיקאי של המוזיקאים, להיות זה שיסעיר עולם לאמנים ספורים שיסעירו עולמות של מליונים בעתיד, להיות זה שיטביע חותם קטנטן בתודעת הציבור הרחב, ויעלם כלעומת שבא כמה שנים אחר כך. השפעתו של ניל הייתה חזקה על כל מי שסבב אותו. ההרכב `קרוסבי, סטילס ונאש" רצו לקרא לעצמם בתחילה Sons Of Neil, רעיון שנגנז ע"י סירובו של ניל עצמו. הג`פרסון איירפליין היו חסידים גדולים ואף נהגו לשיר גרסת קאוור לשיר שלו Another Side Of This Life בהופעות שלהם, כמו כן להזכיר אותו בשירים כמו The Ballad Of You and Me and Pooneil. סיפורו של פרד ניל, הוא השתקפות סיפורו של הפולק האמריקאי מלידתו המחודשת, דרך חישמולו הבלתי נמנע , ההתלהבות הציבורית, ההשפעה הניכרת וההתפיידות החוצה מהזרם המרכזי ופינוי מקומו לטובת הפסיכדליה והלאה.

פרד מי??

3
פרד ניל נולד בשנת 1937 ונדד רבות עם אביו בדרכים ובסופו של דבר השתקע בניו יורק בסוף שנות החמישים. כבר ברגע שהגיע החל להקליט שירים בודדים תחת שמות בדוים באינספור לייבלים, ובין היתר כתב שיר אחד לרוי אורביסון Candy Man ולבאדי הולי Come Back Baby. פרד ניל לא נשמע כמו שום דבר אחר, הרבה בזכות קולו הנמוך. להרבה זמרים היה קול נמוך, אבל אף אחד לא היה נשמע כמו פרד ניל, לדבריו של בוב דילן "אף אחד לא שר פרד ניל כמו פרד ניל". מה שנכון נכון. בנוסף לעומקים שהיה מגיע אליהם ניל בשירה שלו, עומקים שיכולים לגרום לתחתוני המאזין לנשור מאליהם, גם כשהיה מגיע לטונים גבוהים יותר, הוא היה עושה זאת במקצועיות. ניל גם ידע לשיר בלוז במתכונת האפלולית שלו. ניל בא לניו יורק והתברג בה בזכות סגנון ה`פולק בתי קפה` שהיה לו, עוד לפני שהתנועה והסגנון האלה קמו ועמדו על רגליהם. ניל צבר לעצמו עדת מעריצים ומעריכים שכללה אנשים כמו דיוויד קרוסבי, ג`ון סבסטיאן (לפני שהקים את ה Loving' Spoonful ), פול קנטנר מהג`פרסון איירפליין, סטפן סטילס, דיוויד בלו ואחרים – כולם עדיין שמות עלומים לחלוטין, חובבנים בתחילת דרכם. מעל הכל, פרד נשמע אמיתי, הטקסטים שהיה שר, מתובלים במרירות עוקצנית המחפשת לעצמה מקום מילוט דרך הריאות הענקיות שלו, הגיעו ללבם של כל מאזיניו וחלחלו עמוק עמוק מכפות הרגליים שלהם והלאה. התמונות שניל צייר אצל מאזיניו נמשחו במכחול שחור חזק דרך סגנונות כמו גוספל, ג`אז והרבה הרבה בלוז אמיתי. לא היה מקום לטעויות, כשפרד ניל החל לתפוס קצת תאוצה, הוא צמח למימדי האיש הנערץ בכל פינה בווילאג` ומהר מאד בן בית במקומות נחשבים כמו Cafe Wha?. בהופעותיו במועדון זה, ליווה אותו במפוחית צעיר יהודי ששינה את שמו מצימרמן לדילן וכבש את העולם.

אלבום ראשון ושני ב Elektra

בשנת 1964 הוא חובר לזמר ווינס מרטין, והשניים מוציאים ב Elektra, את האלבום Tear Down The Walls ב 65`. התקליט שילב בין שירי פולק מסורתיים לבין שיריו של ניל עצמו. ווינס מרטין הצטיין בקול טנור והיה `קליל` בהגשה שלו בעוד שניל הוא כבד, נסחב כלאחר יום עבודה, אפל ומעושן ונראה כאילו עבר בסביבה אחרי חיסול של שתי בקבוקי בלאק לייבל ונכנס לאולפן כי רצה לראות מה הענינים, אז פתחו לו מיקרופון, אז הוא שר משהו.
ניל ומרטין שוטטו בין גזרת הפולק המסורתי והקל לעיכול יותר לבין הבלוזיות השוחטת של ניל וומיזוג האנרגיות האלה באלבום אחד הניבו אלבום לא רע בסה"כ. נוכחותם של פליקס פפלרדי על גיטרון (מעיין גיטרה מקסיקנית) וג`ון סבסטיאן במפוחית, ושני הזמרים עם 24 מיתרים (כל אחד חמוש בגיטרה 12 מיתרים) היו למעשה חצי דרך בתוך הפולק-רוק כאשר מה שהיה חסר בפועל, זה תופים. האלבום שהתקבל היה אלבום מיינסטרים לחלוטין, הרבה יותר מכל דבר שניל יעשה אחר כך כשיהיה לבד.

4

בשנת 1965 מקליט ניל בחברת `אלקטרה` שהחתימה כל אמן פולק שנראה היה שיש לו סיכוי טוב להצליח ולהגיד משהו חיובי לעולם (פיל אוקס, טום פקסטון, טים באקלי וכו`), את אלבום הסולו הראשון שלו – Bleecker And McDougal . האלבום הזה כבר נשלט ע"י אופיו של פרד ניל. הוא חתך את כל השירים המסורתיים והתמקד בפן הארטיסטי שלו עצמו ובמה שסובב אותו. בעוד שהפולקיסטים בסביבה עוד שרו שירי שמאל מחאתיים על שלום עולמי, העדיף ניל להתמקד בנושאים יותר פרובנציאלים, כמו בזבוז כספי ציבור על בית כלא עם מזגנים משוכללים. האלבום למעשה פותח פעם ראשונה לקהל הרחב את עולמו הפנימי של ניל באופן מלא ומרמז לבאות שניל יעסוק בבועה שלו עצמו וזה לא יראה אגואיסטי אלא הכי נכון בעולם. כאילו שניל סוחב על גבו את משקל העולם כשהוא עצמו לא יכול להכיל את השק של בעיותיו, והוא הרבה פעמים מוצא את עצמו הולך לאיבוד בתוך בד היוטה הזה (פרטים אח"כ) . אלקטרה שיחררה את האלבום הזה יחד עם אלבומו עם מרטין במסגרת סדרת הריאישיו של אלבומי פולק פנטסטים מהסיקסטיז, בולט לטובה שבהם הוא הריאישיו לשני אלבומיו הראשונים של טים באקלי, ואלה של פיל אוקס, אבל מעל הכל, שני האלבומים של ניל ובמיוחד Bleecker הם אולי הריאישיו הכי טוב שהוציאו אלקטרה בסדרה הזו.

5

המעבר לקפיטול והחישמול

לאחר צאת אלבום הסולו הראשון שלו ב`אלקטרה` ותפיסת מעמד של גיבור תרבות לכל שוכני ביצת הווילאג`, ובמקביל להופעותיו כיחיד ב Cafe Wha?( לעתים, כאמור, בליווי של צימרמן הצעיר), החל ניל להופיע במועדון Night Owl עם ליווי של באזי לינהארט, ועיבודים הדורשים תמיכה יותר רצינית של להקה. פה למעשה החל ניל להדביק בצעדיו הגדולים של המרחק שנשאר מהגדרתו `פולק-רוק`. את מלוא המרחק גמע ניל כאשר חתם על חוזה בחברת Capitol והוצאת האלבום הטוב ביותר שלו Fred Neil, 1967.
6
המעבר לקפיטול עשה לניל טוב, הוא חבר למפיק הנחשב Nik Venet שכבר הספיק להפיק לביץ` בויז כמה וכמה להיטים.
בנוסף לעבודתו עם הביץ` בויז, עסק וונט בחומרים פחות מיינסטרימים ויותר חלוצים ונסיונים כמו ההרכב הפסיכדלי Mad River, שאולי היו מתקבלים בזרועות פתוחות לאחר יציאת סג`ט פפר, אבל דאז הם היו בהחלט ביזארים. וונט עשה לפרד ניל מה שעשה ג`ו בויד לג`ון מרטין ב`סוליד אייר` – לקח את יסודות הבלוז והג`אז שהיו קיימים אצל היוצר, יחד עם גוון הקול וההגשה הייחודים, חיבר אותם ללהקה וסאונד נכון והוציא מהם את המיטב שהם לא ידעו שקיים אצלם.

האלבום נפתח עם אחד מלהיטיו הגדולים של ניל The Dolphins (שזכה לביצוע יפהפה במיוחד באלבום ההופעה של טים באקלי). כבר עם פתיחת האלבום יש לנו את הצהרת הכוונות של ניל. את מקום הגיטרה האקוסטית הפשוטה והפולקיסטית תופסת גיטרה עם אפקט טרמולו ודיליי, תופים ובס. מעל הכל כמו מנצח על תזמורת נמצא קולו של ניל שמשתלח ונכנס לסדק שנשאר פרוץ וממלא אותו בגבס שחור משחור. שיר קינה לאהובה, שזור בעיסוק תכני בעולם הדולפינים.

עולם הדולפינים אגב, הוא נושא שיעסיק את ניל מאד שהקדיש את חייו להצלתם והופיע בהופעות צדקה למען המטרה ופתח קרנות ודאג להזכיר דולפין בכל פעם שנשאל מה השעה. I've been searchin' for the dolphins in the sea, and sometimes I wonder do you ever think of me ? שואל ניל בכאב לב . ניל נע באלבום הזה בין כאב על המציאות לבין מחאה שקטה שלה. הוא לא מתפרץ ולא צועק ובסה"כ חוזר לאלמנט ה-שירה-לאחר-לילה-של-שתיה. גישתו היא `תעזבו אותי בשקט, ותנו לי להתלונן`.

הוא לא ישנה את העולם, הוא רק בנאדם. דאגותיו הם דאגות של איש מהיוםיום והוא לא מבקש לטרוח בעניינים פוליטים, כמו למשל בשיר The Bag I'm In הוא שר "שרפתי את אצבעותיי בספל הקפה, הטוסט קר ומיץ התפוזים חם, אני צריך להתחיל מחדש אבל את יודעת שלא כדאי, אותו דבר קורה שוב, כי זו הצרה בה אני נמצא" . השיר הזה, לחובבי הפסיכדליה בינינו זכה לגרסה עצבנית במיוחד ומעולה באלבום הבכורה של H.P. Lovecraft ובמקומות נוספים.

ניל ממשיך בבעסה הקטנה שלו שאולי מתגמדת לנוכח האיום של המלחמה הקרה או צרות וויטנאם, אבל היא ממלאת את עולמו, הוא לא מוצא את מקומו בעיר ורק מבקש לברוח (מוטיב חוזר בשיריו), כמו לדוגמה באחד הקטעים הטובים באלבום Ba-De-Da . באלבום מתחבא השיר שהפך להיות ה-הליט של האלבום – Everybody's Talkin .

השיר, מוכר לעולם בגרסתו המהירה יותר של הארי נילסון שהוקלטה לפסקול הסרט `קאובוי של חצות` ואף זכתה בפרס על כך, שם את פרד ניל על המפה ולנצח יהיה הסממן הבולט של ניל.
מלות השיר "כולם מדברים עלי, אני לא שומע מה הם אומרים, רק הדים בראש שלי" מבטא במפורש את המודעות של ניל למעמדו ככוכב פולק, שהרצון והעניין שלו להיות כוכב פולק פשוט לא מענינים אותו. הדברים חולפים על פניו וניכר שהיה מעדיף שמיץ התפוזים שלו יהיה קר באמת, על פני העובדה ש`בוב דילן ניגן איתו מפוחית והעריץ אותו`.

בנוסף, מבטא ניל את הרצון שלו להמלט משאון העיר I'm going where the sun keeps shining, through the pouring rain, going where the weather suits my clothes. אבל היות והסרט יצא רק שנתים לאחר צאת האלבום הזה, השיר לא זכה לתשומת לב מיוחדת בזמן אמת ופרד ניל נשאר עדיין המוזיקאי של המוזיקאים, פרובנציאלי למוות בעיר הגדולה. האלבום נחתם בצורה מפתיעה ומהפכנית למדי, ב 8 דקות של ספק ג`אם, ספק פסיכדליה, ספק ראגה-רוק, ספק מה-זה-אמור-להיות, שכבות על שכבות של גיטרות 12 מיתרים ומפוחית.

אלבום שני בקפיטול
7

פרד ניל הוא לא איש רגיל. בדומה לארת`ור לי, הוא מבקש להשאר בסצנה שכבר מכירים אותו, מסרב לנדוד בסיבובי הופעות ולצאת מהעיר הגדולה, וזאת לאחר ששפך אינספור מלים על התיעוב והייאוש שלו מהעיר הגדולה. ודומה כי ניל מנסה לירות לעצמו ברגל ההצלחה, אחרת אי אפשר להסביר את האלבום התמוה שיצא אחרי "פרד ניל" -Sessions שיצא באותה השנה. ניל של `סשנז` מציג שבעה שירים בלבד, בעיבודים מאד משוחררים בהשוואה לאלבום הקודם עם העיבודים ההדוקים. שומעים דיבורים בין השירים, בחירת השירים לא צפויה, שלושה שירים הם בני מעל שבע דקות ובכלל האווירה הכללית שנוטפת מהאלבום היא של ג`ם סשן, שם האלבום מצדיק את אופיו.

דומה כי האלבום התחיל בתור משהו מאד טוב והלהקה המלווה הכניסה את הפן שלה לאלבום בצורה מצויינת, הכתיבה של ניל נשארה מעולה אבל פתאום משהו קרה והאלבום שוחרר הרבה לפני הזמן, תחושה של יהלום שלא מלוטש בכלל וצריך לקלף ממנו שכבות כדי להגיע לעיקרו אם כי יש נקודות שבהן הוא נוצץ למרחקים.
השיר הפותח את האלבום Felicity שהוקדש לפליסיטי ג`ונסון, זמרת פולק בריטית הוא אחד השירים היפים ביותר של ניל. עצוב ומלנכולי כמו שרק הוא יכול להיות, הוא פונה ספק לאהובתו וספק לעולם כקונספט כללי Even though rain my fall, somewhere the sun will shine, מלודיה כובשת כמו שניל כבר הראה שהוא יכול ב`דולפינים`. השיר יצא כסינגל יחד עם השיר Please Send Me Somebody To Love של פרסי מייפילד, שזכה לעיבוד בלוזי מבריק ומרתק.

ניל לא מפחד להשבר גם כאן ומוציא את כולו החוצה, הייאוש והדיפרסיה שלו ענקיים, אבל הוא לא מדכא, הוא לא מעציב כמו שניק דרייק מעציב. הוא מצדיק את הפראזה `מלנכוליה אהובתי` ומוצא את הטעם המתוק בשוקולד המריר . ברגע שהוא מגיע ל Merry Go Round, ניל מעצב את האלבום לכיוון מסוים, הרבה יותר איטי, שקט ומהורהר. מזכיר שיחותיו של ג`ים מוריסון עם המיקרופון ב American Prayer, דומה כי ניל נמצא לבד באולפן ופתחו לו מיקרופון וביקשו שיידבר. מיהי היד הנעלמת מאחורי זה ? אנשי אלקטרה. מי מספק את המלנכוליה ? פרד ניל. מי נשבה אחרי זה כמו כלבלב אחרי נקניקיה בסרט מצויר ? אנחנו. הוא משלב את השיר המסורתי In The Pines (שנודע שנים אחר כך כ Where Did You Sleep Last Night) בביצוע האנפלאגד של `נירוונה`.

המלמולים של ניל וההשתפכות שלו כאילו הוא לבד בעולם ואנחנו מקשיבים כבדרך אגב יכולים להיות טרחנים בצורה קשה עד שבשלב מסוים ירצה המאזין לזרוק את הסטריאו מהחלון, או שהם יכולים להיות רותמים והוליך את המאזין לתוך העולם של ניל. עולם שאפשר לסכמו במשפט אחד שהוא אומר Mama, aren't you sorry I'm your son? .

סוף הדרך

8

 

שנת 1969, הוציאה `קפיטול` מחדש את אלבומו הראשון איתם Fred Neil תחת השם Everybody Talkin לאחר הצלחת השיר בגרסה של נילסון, ובשנת 1971 הוציא פרד ניל את אלבומו האחרון בלייבל – The Other Side Of This Life . אלבום שחציו הופעה חיה, וחציו כל מיני קטעים שנשארו על רצפת חדר העריכה ולא נכנסו לאלבומים האחרים שלו. האלבום הזה הוא מעין סיכום עגום בחלקו לקריירה שהייתה יכולה להיות הרבה יותר מרשימה מבחינת פרסום ותהילה גדולים יותר. למרות שהגרסאות החיות ללהיטים כמו The Dolphins, The Bag I'm In, Everybody Talkin ואחרים, הם גרסאות מצויינות ומביאות את תחושת הפאבים האפלולים מתחת לאדמה בהם ניגן ניל, וברגע שמתחילות מחיאות כפיים אחרי שמציגים אותו על הבמה, זה עוד יותר מקרב את המאזין לנוכחות הפיזית שלו בקהל, כך שנשמע כאילו אנחנו באמת שם והוא שר בשבילנו.

שלושת האלבומים של ניל בחברת `קפיטול` יצאו במלואם, בתוספת קטעים שלא שוחררו וסינגלים ועוד כל מיני תופינים (חלקם שוים ביותר, חלקם על תקן נחמד-שיש-בבית), באלבום הכפול The Many Sides Of Fred Neil שיצא ב 1998. האלבום הזה מומלץ במיוחד כיוון שהוא מעניק הזמדנות להציץ לעולם של ניל בצורה המושלמת ביותר, השלמה ביותר, כשהיה בתקופה הפורה והמרתקת ביותר שלו. בנוסף לאוסף הכפול, יצאו שלושת אלבומיו גם על גבי דיסקים וגם על גבי ווינילים מפנקים של 180 ג' וריח של חדש. וזה מומלץ.

ניל פרש מעולם המוזיקה לאחר צאת אלבומו The Other Side Of This Life והלך לעסוק בחיי משפחה, כאשר הוא ממשיך להופיע כאמור באירועי צדקה והתרמה למען הדולפינים ובעיקר ממשיך לחיות בחשיכה שהוא עצמו יצר לעולם שלו. פרד ניל נפטר באופן מפתיע ב 2001, מוות טבעי. הגיע בשקט, הלך בשקט, השאיר שק של בלוז ומיץ תפוזים חם.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה כללי, סקירת אמנים | להגיב

שערות חשמליות – מיקסטייפ אורח של רועי פרייליך

בזמנו נשפכתי לגמרי על האלבום השני של נערות ריינס 'לשמור על החברים'. שהיה אלבום אדיר ואחד הטובים בסצנה המקומית לטעמי.
עכשיו, רועי פרייליך, הקול והכותב של הנערות הוציא אלבום סולו מאד מאד מומלץ בשם 'מעלה עשן'. אלבום שכתוב היטב ונע בין המודרן לאברז, לקליק לנייל רוג'רס בתקופת שיק.

רועי פרייליך
כשאני מקשיב למשל ל'הלילה היא תרקוד', אני רואה בדמיון שלי את דני דותן עומד גב אל גב עם דורון 'שולץ' ושניהם עושים את התנועות הרובוטיות האלה, וכל זה קורה בסטודיו 54 בניו יורק של ערב ראש השנה 1979. ייתכן שראיתי יותר מדי פעמים את Boogie Nights.
כך או כך, אלבום פיצוץ למי שכל הנייםדרופינג חסר הבושה שלי מדבר אליו. ביקשתי מפרייליך שיכין מיקסטייפ לבלוג כדי שתוכלו לשמוע בזמן שאתם מתלבשים ומתכוננים לצאת להופעת ההשקה החגיגית שהוא עורך מחר באוזן בר (שישי, 21:30).

אז הוא הכין ורשימת השירים פה למטה

Dawn Storm – A Guest Mixtape by Roei Freilich by Yair Yona on Mixcloud

1.  Astral plane- the modern lovers

2.  Touch and go- the cars

3.  I need a doctor- the drums

4.  Dawn storm – t. rex

5.  Hot love drama – mgmt.

6.  You came out – we have band

7.  I never said I was deep- Jarvis cocker

8.  Re-invent your second wheel- wire

9.  Adult book – x

10.              Save yourself- the make up

11.              Joy in repetition – prince

12.              My mind is connected- the soft boys

13.              All the young dudes – david bowie live

14.              The very modern dance- destroyer

15.               Houses in motion – talking heads

16.              Someone great- lcd soundsystem

17.              The 15th – fischerspooner

18.              Rough news – gramme

19.              Heart of a song- josef k

20.              Happy house – the juan maclean

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

אולי דרך מוזיקה, זה יעבוד. פסטיבל העוד 2014

unnamed (8)

אני הולך להתעלם לחלוטין מהעובדה שאנחנו חיים בתוך אחת התקופות השחורות של ישראל שאני מכיר ב 33 השנים שאני כאן והולך לדבר אך ורק על מוזיקה. לשמחתי, המוזיקה שאני מדבר עליה היא פסטיבל העוד, שמתחיל היום וימשך עד יום שבת. אני מאמין בכח של מוזיקה לגשר בין פערי מחשבות ואמונות ופחדים. הפסטיבל הזה מגיע ברגע הנכון.

זו מסורת נפלאה של קונצרטים מעולים בניהולו האומנותי של אלי גרינפלד ובהפקה של צוותא, שמחברים מוזיקה קלאסית ערבית יהודית פרסית, יוונית ועוד ועוד. הקשר לעוד הוא היום קצת יותר רופף, בדומה לקשר שבין פסטיבל הפסנתר למופעי סולו פסנתר. אבל המילה עוד זורקת את הקונטקסט האמנותי פנימה, ממש כמו שהמילה פסנתר הופכת את העסק לאקוסטי\אינטימי.

לא יופיע השנה אבל תמיד יש מקום להקשיב ליאיר

מהצצה בתכניית הפסטיבל, המופע שצד את עיני אוטומטית ולצערי לא אוכל להגיע אליו:
זיו יחזקאל במופע "ליאלי" - מחווה לגדולי המוסיקה הערבית: מוחמד עבאד אלוהאב, אל חלים חאפז, מלחם בראקת, וודיע אלסאפי, כארם מחמוד ואחרים בליווי 15 נגנים בשיתוף תזמורת נצרת ביום רביעי 9 ביולי , שעה 20:30.

חוץ מהמופע המעניין הזה, יש תוכניה עשירה שאני ממליץ לכם לבדוק כאן למטה.
לקוראי הבלוג יש אפשרות לכרטיסים מוזלים לכל המופעים. ציינו את הקוד 2014 בעת ההזמנה בקופות (036950156).

unnamed (9)

 

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה הופעות | עם התגים , | להגיב

אסופת סדקים

10356308_10152559196477386_437494981192028677_n
(צילום: יפעת גריצמן)

אני שמתי לב לדרך שבה הוא החזיק את כפות ידיו ונענע אותם במחווה מול הקהל. ככל שידיו היו קפוצות יותר ושריריו מתוחים יותר בזמן שהיחידה הזו של שתי ידיים משולבות נעות ביחד, כך יכולתי להרגיש את ההערכה הענקית שהוא מרגיש ליושבים מולו.

שמעתי כבר אינספור פעמים על מוזיקאים מחו"ל שמגיעים לישראל ונדהמים מהקהל ומהחום שלו. החום הים תיכוני שנפלט החוצה כגוש אחד, ללא מילים ועם מחיאות כפיים בלבד, פוגש אדם מפורטלנד אורגון שלא יודע איך להכיל את כל זה. ורואים שהוא היה מת להפתח קצת יותר מול הקהל, וכנראה שבמילים הספורות שהוא כן אמר, זה המקום הפתוח ביותר שלו.
ככה, כשהתחיל לנגן שיר והבין שזה זמן סיפור ושהקהל יוכל לקבל את הסיפור, הוא פשוט עצר והתחיל לספר על נסיעה ארוכה שבה הבין שג'ורג' האריסון מת. כי הוא מספר סיפורים שכזה. את השירים לא תמיד אפשר להבין אבל הסיפור הוא קל.

ואין הפרדה בין האיש על הבמה שעומד ושר לבין אותה נפש בצורת גוף שהולכת ברחוב וקונה פלאפל או ממלאת את הפרטים למשלוח בסופרמרקט. הוא אחד. ולא רק שהוא אחד, הוא גם אחד שלא שאל שאלות אף פעם. הוא נולד לעשות את החרא הזה, והטוטאליות שלו מורגשת בכל תו שניגן, ובכל מילה שהוציא מהפה והתרגמה לעיוות בפנים. הוא היה טוטאלי אך לא הירואי. הוא היה השכן המצחיקול הסטלן והמוזר שאף פעם אתה לא מבין באמת מה הקטע שלו, אבל הוא זה שבא להחליף איתך מילים בשעות קשות, ויש לו הרבה מילים להחלפה.

והוא עשה כבוד לגיבורים המוזיקלים שלו, והוא אירח מעריץ מהקהל על פסנתר, והוא ניגן את השיר הזה וניגן גם את השיר ההוא והבהיר למה הוא סטאר ולמה הוא תמיד ישאר במימדים האלה ולא יתנפח יותר מזה, וילבש ג'ינס וחולצה מכופתרת, והגיטרה שלו תעשה פידבק והמתקן של המפוחית שעל הצוואר שלו לא ישב ישר וזה יהיה לו לא נח, והוא יהיה דלוק מהתשוקה של עצמו ככה שהוא לא יבדוק את הכיוון של הגיטרה ולא ישים לב שהיא מזייפת במיתר אחד, וגם כשישים לב לזיוף אז על הזין שלו ועל הזין של כל תאטרון גשר שצופה בו, כי מה זה חשוב בעצם כשאתה לא שואל שאלות ונולדת לעשות את החרא הזה.

ואתה יוצא החוצה והעולם שלך כרגיל והוא ימריא על מטוס ויסע מפה בדרך לעוד לקוח מרוצה וישאיר אלף איש עם סדק קטן בלב, כזה שרק אנשים שלא שואלים שאלות ומגשימים את המהות שלהם כי אין להם משהו אחר לעשות, יכולים ליצור. ואתה מבין שבסופו של דבר הכל באמת כל כך קטן, החיים ממשיכים איתך ובלעדיך והם אסופה של סדקים קטנים בלב שרק אנשים כמו אם וורד יכולים לגרום לך.

 

Photo: Yuval Erel

Photo: Yuval Erel


הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | 2 תגובות

המון דברים מקומיים ועוד קצת מחו"ל

הצטברה פה כמות כזו יפה של דברים ששווה לדבר עליהם אז חשבתי, היי, וואט דה הק, הבה נרשום רשימה מגוונת בכל מיני דברים.


ונתחיל בכך שאמן הפולק דמיאן ג'ורארדו הולך להגיע לישראל בספטמבר, להופעה בבארבי.
אני מחבב את ג'ורארדו, יש לו קטע אינטימי רך מספיק כדי לבוא לי טוב אבל לא להיות סיסי מדי כדי לבוא לי רע. חוץ מזה שיש לו טכניקת גיטרה מעולה, והם כתבו עליו ב Dusted Magazine שהוא מביא קצת מריצ'ארד ת'ומפסון. אני לא שמעתי את ת'ומפסון שם, אבל מספיק שזרקו את השם שלו באוויר כדי שזה יגרום לי ללכת להתעמק במוזיקה שלו יותר. את ההופעה מביא פרומוטר חדש אוהד עזרתי, עם החברה החדשה שלו ZUZZ Agency. אשרו את ההגעה שלכם באיוונט כאן.

10304974_10152608321587224_6866722799867879065_n

ואם כבר, זה הזמן להזכיר את ההופעה המרגשת המתרגשת עלינו ביום רביעי, של אם וורד, האיש שהביא את הלב שלו למרכז העולם וכבש איתו יבשות. הוא יופיע כאן בתאטרון גשר, ועד אז שווה לעקוב אחרי פועלו של אורי זר אביב שגם דאג לראיון איתו בטיים אאוט של היום (נכון לרגעים אלה, עוד לא אלה באתר שלהם), וגם לספיישל מאלף (אורי, מסיר אלף כובעים בפניך על התוכנית) ברדיו הקצה.
35268_banners_1200x573_03

עונת התרבות בירושלים הוא אחד ממפעלי התרבות המסקרנים ביותר שקורים פה בקיץ. יש כל כך הרבה דברים מעניינים ששווה לבדוק.
בציטוט ישיר מהקומוניקט:

נקודת מפגש על קו התפר, שבה שף כאמל השלמון ושף אסף גרניט יחקרו, יבשלו ויארחו את המטבח הירושלמי שלהם;
חוויה אינטימית ומפתיעה במלון ירושלמי – במסגרת פסטיבל בבית;
טכס חנוכת תחנת מחאה חדשה מול בית ראש הממשלה, בעיצוב סטודנטים מבצלאל, במסגרת מתחת להר לאמנות ציבורית חדשה;
הצצה אל קווי המתאר של סצינת המוסיקה העכשווית בעיר, בשבוע השידורים, ההופעות והחפירות- במסגרת החזית
וכמובן- פסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת, בפסיפס של מופעי מוסיקה מהארץ והעולם, סיורים ומפגשים הקוראים לאמני ואזרחי כל העולם – בואו בשלום
בין היתר תוכלו לפגוש השנה את: עזיזה ברהים (סהרה המערבית) |הדיי עפאים | חיים לוק יחד עם תזמורת שבאב אל אנדלוס, (מרוקו) | עידית הרמן | באלקה סיסוקו (מאלי) ווינסנט סגל (צרפת) | נעמי יואלי | דומיניק הובר (שוויץ) | אניה בוקשטיין | צבי אלחייני | רדיו תדר | טניה ברוגרה(קובה) | סנטיאגו סיירה (ספרד) | צביה מרגליות | רייסקינדר | טל ארז וגלית שאבו | פרץ אליהו | מיכל ואעקנין | אילנית תדמור | בינת אל פאנק | מוג'הדין | תלמידי התכנית לתואר שני בעיצוב, בצלאל | גילה בשארי | על- פיקרה | גבריאל בן-חורין | דנה רוטנברג |שלמה בר והברירה הטבעית – ורבים אחרים.
אתם שוב מוזמנים לנדוד בין בתים פרטיים, כנסיות עתיקות, צלילי מואזין ובית המשפט העליון. בין גנים נוסטלגיים להר הזיכרון, בין מזרח למערב העיר, בין קודש לחול, בין קמאי לעכשווי.

10262235_722477204457414_3743207379710264760_n

עופר טל ואורי וורטהיים, הלא הם רדיו טריפ משיקים מיקסטייפ חדש, שני במספר של גרוב ישראלי בסט תקלוט במסעדת האחים, ביום שני הקרוב. ההמלצה שלי – אל תרשו לעצמכם לפספס. כי כשיבוא השיר Mas Matiasaan של אריס סאן ואתם תהיו בעראק השלישי שלכם, אתם תרגישו שהגעתם ל gadda da vida שלכם.
זה גם זמן טוב להזכיר שאורי וורטהיים ואריאל תגר (כלבתא) הוציאו אלבום ראבאדאב פאנקי גרובי ג'מיקני מתובל בבהרט ובנשמה ים תיכונית.
הם משיקים אותו היום אם אתם עוד מספיקים. האלבום ניתן להאזנה כאן.

ולאלבום קטן ומלא בקסם ונשמה שלא יקבל חשיפה גדולה מדי וחבל כי הוא באמת יציאה מקסימה, של נדי בילו ואמן כלי המיתר גלעד וייס שהביאו אלבום מוזיקה טורקית עם טאצ' פסיכדלי. נפלא, קנו אותו בסבבה בכמה כסף שתרצו לקנות אותו

ובפינת הדברים שקורים מעבר לים, הלייבל האמריקאי הקטנטן GrassTops הוציא הקלטה נדירה אש (1982) של הגיטריסט רובי באשו. אם אתם לא מכירים את באשו, אספר ממש בקצרה שמדובר באחד המוזיקאים הנערצים עלי, אדם ששילב בנגינת הגיטרה שלו פולק אמריקאי, מוזיקה יפנית, פרסית, קלאסית, בלוז, בשילובים מוזרים ומרתקים. הלייבל גם הולך להוציא ריאישיו בספטמבר של אחד האלבומים היפים של באשו The Art Of 6 and 12 Strings Guitar. כל תיעוד של יצירתו של באשו הוא מכרה של זהב.

ונחתום עם כבוד גדול להוראס סילבר, פסנתרן הג'אז הנפלא שנפטר אתמול בגיל 85. אין טעם לדבר על הוראס סילבר, מספיק להקשיב לאלבום המופת Blues For My Father, כסיפתח לעולם המוזיקלי הנפלא והעשיר שלו.

אני חושב שזה מספיק להיום.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פורסם בקטגוריה הופעות | עם התגים , , | 2 תגובות