למי שמכיר ועוקב אחרי הבלוג, הכותרת מספקת.
למי שלא מכיר, יצפה בוידאו הזה.
Best of 2011
Banner
לינק לבלוג באנגלית
מיילינג ליסט,
מיקסטייפ
המציא לי מחילה, אביתר בנאי
בזמן אמת, כשהאלבום הראשון של אביתר בנאי יצא, היינו קרועים עליו, אני ואלי. לא הפסקנו להקשיב לו.
זו הייתה תקופה של גילויים מוזיקלים. היינו בני 16 או 17. למדנו בפעם הראשונה מי זה רוברט וויאט, גילינו את הסמיתס ואת Yes.
התרגשנו מהאלבום, אבל זו הייתה התרגשות אחרת. לא עוד כותב טוב, מלחין טוב, זמר טוב. אלא הד שיוצא מרמקולים, ומסתנכרן עם הקרביים, מרפרף בהם. לא באמת ידענו, לא באמת יכולנו להכיל את מה שיצא מהרמקולים. ילד בן 16 או 17 לא יכול להכיל את האלבום הראשון של אביתר בנאי. יכולנו רק לחשוב שאנחנו מבינים את משמעות הביטוי 'איך הכל במעגלים, מפתיע אותי כל פעם'. אבל לא באמת יכולנו להבין, נכון? מה ידענו על מעגלים? אולי לחשב רדיוס.
מה יכולנו לדעת על יחסי הורים-ילדים\נערים? הרי חווינו אותם בדיוק באותם ימים. יכולנו להבין את 'אבא מחייך ובוכה לפעמים'? לא, לא יכולנו. גם לא יכולנו להבין את 'שנה אני גר פה, לא עבר אף אחד, דקה נסדר'. לא באמת יכולנו להבין את עומק הבדידות התהומית ואת התחינה הזו 'תני לי דקה' (רק בבקשה אל תלכי).
אבל משהו באלבום הזה חילחל אצלי וזעזע את התודעה. התרחקתי. האלבום הזה, על הטקסטים שלו, הרגש והכנות שלו, שהיו זרים לי כל כך בכל המוזיקה ששמעתי דאז, גרם לי לאנטי גדול אחרי כמה חודשים. שמתי על אביתר בנאי איקס. לא בצורה מודעת, לא מוכרזת, לא במובן רע. לא חזרתי לשמוע את אביתר בנאי יותר. במרוצת השנים לא באמת ידעתי להסתכל פנימה ולהתבונן ולמצא מהי הסיבה האמיתית להתרחקות שלי מיוצר שכל כך אהבתי.
קיימות ווריאציות שונות לאנרגית פחד, געגוע, זעם, אלימות, מיניות, שמחה, קנאה, תסכול ועצב.
הפחדים בנפש, עצורים בשרירי הגוף. הכתפיים קשיחות, הצוואר מאובן, המתח כמו לילה אחד ארוך שממתין כבר שנים להגמר. כהשרירים בגוף לאט לאט מומסים, וכל המוגלה יוצאת החוצה ומתפרקת לכדי שומנים בדם, שיסתלקו להם בדרכים שלהם, ופתאום אני מוצא עצמי מתבונן בלבן של העינים לשטן התורן שעלה למשמרת.
איך הכל במעגלים, מפתיע אותי כל פעם. כמה טבעי זה שבדיוק בימים גדולים ונוראים של התבוננות גדולה, האלבום הזה ייצא מחדש ויציב מולי את האמת -- האלבום הראשון הוא הסיפור שלי, לא רק שלו. מי רוצה להסתכל בכלל, עדיף להפנות מבט ימינה, לירוק על הרצפה ולגרד את החזה השעיר. זה צ'יינהטאון.
הגבר של הדור החדש, מותר לו לצאת נגד האתוס, זה בסדר ובאירופה זה מקובל.
אבל הגבר הישראלי של הדור החדש, המלאכה שלו קשה מנשוא. לא רק שצריך להמיס את האתוס הגברי, צריך גם לעמוד איתן מול סופות הישראליות שמשתוללות בחוץ. והסופות האלה מצפות שתעמוד מולן, תירק הצידה ותינוק יניקה ממרלבורו אדום. הפסקתי לעשן כמעט לפני שנה ולאחרונה הפכתי טבעוני. אני תומך בזכויות אדם ומתעב את ציפורני ממסד הדת ואת הבינוניות הישראלית. אני לא מתאים לפרופיל המקומי, אני גבר של הדור החדש. מעולם לא התאמתי לפרופיל. גם אביתר של האלבום הראשון הפתיע בהצלחתו, כאלבום שלא התאים לפרופיל של גבר ישראלי. בטח שלא לפני 15 שנים. ספק אם היו קוראים לו בשם אחר, מישהו לא היה זורק עליו משהו בגלל הרגישות שלו. המדינה הזו לא יודעת לאכול רגישות, אלא אם היא תהיה לבושה במדי צהל וסטיקר של דם המכבים, קרית שאול, חודש מאי.
אז האלבום הזה חזר לתודעה וברגעים אלה אני מקשיב לו שוב, בפעם הראשונה ב-15 השנים האחרונות.
היום, אני קצת יותר חכם, קצת יותר מודע, קצת מבין את הפצעים שנפערו, מבין איך נשברתי לאט. למה רציתי שיוותרו וילכו, שאוכל ללחוש בשקט, כי אני לא צועק. כי אני לא יודע איך עושים את זה.
אני מבין למה לא יכולתי להקשיב לאביתר בנאי יותר. הפסקול של אביתר הוא הפסקול שלי. זה הפסקול של כל הפחד. הסיפור שלנו שונה, אבל ה DNA דומה והאנרגיות אותן אנרגיות. לו הייתי אמיץ מספיק, גם אני הייתי כותב את האלבום הזה. אבל אני פחדן. קיבלתי אגרוף לפנים,הלכתי הצידה ולא חזרתי להתעמת עם הגוליית הזה.
אני בריא והולך בדרך נכונה, בתהליכי תשובה לא יהודיים, אבל יש עוד כל כך הרבה נקיונות שצריך לעשות. לבעוט בגאווה ובתאווה החוצה ובכל יתר האויבים הגדולים שטיפחתי, לאמץ את הענווה פנימה. לחזור לבסיס, לאכול מהאדמה, ולחיות את מה שניתן לנו, באהבה גדולה ובאור. ועד אז, צריך לעבוד.
רק הזמן יעיד אם יכולתי לחזור לשמוע את האלבום הראשון של אביתר בנאי. המציא לנו מחילה.
חריקות טייפ, לופים וכל האוונגרד הזה
Simon H Fell הוא קונטרה בסיסט ומלחין וותיק מתחום האוונגרד והפרי ג'אז.
הוא שיתף פעולה עם כל המי ומי של התחום, כמו פיטר ברוצמן, ג'ון זורן, אליוט שארפ ואחרים והקים את ה London Improvisers Orchestra.
לפני כחודשיים, נתקלתי בעמוד הבנדקמפ שלו והתחלתי לחגוג. כמה דברים מדהימים יש שם, איזו תשוקה אוחזת בגוף למשמע הדיסהרמוניות והחריקות, התרגשתי. על אמת.
נפלתי על אלבום בשם Nightall Two, שהוא בעצם אלבום שלם שמורכב ממניפולציות טייפ ומשחקים בטייפ שעשה האדון Fell. התוצאה היא מאד מוזרה, לעתים מרתקת, לעתים מעצבנת. זה אלבום שנשמע כאילו מתנגנים במהלכו שני אלבומים שונים במקביל. הפליימינג ליפס עשו את האלבום ההוא שצריך לנגן את ארבע חלקיו ביחד כדי ליצור הגיון -- זה לא הקייס. באלבום Nightfall Two, המוזיקה היא חסרת הגיון אבל, לטעמי, מרתקת (כשהיא לא חופרת מדי). הסאונד קצת מעפן, כי החומרים הועלו מקסטה (זה יצא על קסטה), ואין מאסטר, כך שההעברה לדיגיטל הועברה מ'דור שני' של סאונד, אבל מצד שני, באלבום כזה, הסאונד הוא הפקטור האחרון.
לא אשקר, זה ממש למשוגעים לתחום, אבל זה שווה הצצה למי שמעולם לא טעם סגנון כזה.
Simon H. Fell -- The World Is Full Of (Fretless) Wonders
Simon H. Fell -- Stop Animal Experiments
והנה עוד משהו של האיש, דווקא לא עם טייפים אבל לא פחות מעוות
Cleared – Breaking Day
לאחרונה אני מקשיב הרבה למוזיקה של Kluster, ההרכב הגרמני המשפיע, במיוחד מאז שהאיש מאחורי ההרכב, קונראד שניצלר, מת לפני מספר חודשים.
יש יופי של קופסה עם שישה תקליטים נדירים שלו שכדאי לכם לשים אליה לב, בשם Kluster And Friends, והיא מלאה בנסיונות סאונד, מכונות כבדות ומוזריות שונות שזוחלות במסדרונות הלב האפורים, מאיימים להפוך אותו מעלה מטה.
לאחרונה אני חושב על לעשות פרויקט שבו לא אנגן גיטרה ופשוט אצלול לעולם של נסיונות סאונד משלי, וממש כסימן שאני צודק, קיבלתי מייל מאריק מהלייבל Immune Recordings, לייבל שאני מאד אוהב, שאלבום חדש של הצמד Cleared הולך לצאת. בא בזמן.
Cleared הם מצד משיקגו (Steven Hess ו-Michael Vallera), שיוצרים נסיונות סאונד עם חיתוכים ושברים של תופים וגיטרות שמודבקים אחד על השני ויוצרים שכבה של אלוהים אדירים איזה יופי.
האלבום הראשון שלהם יצא לפני שנה וקיבל ריספקט גדול בבלוג הזה, וגם נכנס לסיכום השנה. אבל האלבום החדש, Breaking Day הוא צעד נוסף לתוך הסיוטים שלהם.
הייתי נותן הרבה כדי לראות שיתוף פעולה בין שניצלר לבין Cleared. אנחנו מדברים פה על גברים. גברים אמיתים. אמיצים. חזקים. שהולכים במסדרונות הלב החשוכים שלהם ומפזמים שירה. השירה שלהם היא שכבות דחוסות, רעש לבן וגם טרור. כן, אני בהחלט חייב לעשות אלבום כזה.
