הסיפור האישי שלי עם זוהר לוי

מלכת אמבטיה - פרונט אלבום

לפני ארבע שנים, כשעוד עבדתי באוזן השלישית וניהלתי את הלייבל האלטרנטיבי שלה Earsay, פנו אלי קברניטי החברה עם רעיון מעניין – הוצאה מחודשת של אלבום שירי המחזה 'מלכת אמבטיה', אולי המחזה המושמץ והפרובוקטיבי ביותר שעלה בתאטרון ממסדי בישראל..
בתור חופר שכמותי, לא היה צריך יותר מהמשפט המקרי הזה במסדרון כדי להדליק אותי. שירי המחזה הפרובקטיבי של חנוך לוין יצאו על תקליט ב-15.5 עותקים בערך, והתקליט הפך פריט אספנים נדיר שאנשים שמתעניינים בפריטי אספנים ימכרו את אמא שלהם בשבילו.
יצנרו קשר עם מנהל הקאמרי, נועם סמל שאישר שלקאמרי אין בעלות על המאסטר (או לפחות שהוא לא משוכנע שיש להם בעלות כזו, סלחו לי, הזכרון לא טוב כשהיה). אלמנתו של חנוך לוין, ליליאן, נתנה את בירכתה לפרויקט והפנתה אותי לכתובת אחת –  זוהר לוי, מלחין שירי ההצגה ומתופף הלהקה שליוותה אותה. אז יצאתי לחיפושים.
זוהר לוי

את זוהר לוי הכרתי כמו רוב רובם של הישראלים שמכירים את שמו – בתור מתופף 'אחרית הימים', להקת הרוק שהביטוי 'הקדימה את זמנה' מתאים לה כמו פרובוקציה לחנוך לוין וכאיש שאחר כך ניסה לעשות סבב ב' ולהרים את 'כיף התקוה הטובה', מה שהסתכם במספר שירים נפלאים שהוקלטו שיצאו באוסף אחד בשם 'שבעים שמונים'.
שמעתי המון שמועות על לוי, שהוא איש קשה, מנותק, קיצוני. זה רק הדליק אותי יותר והלכתי לאתר אותו.

אני לא ממש זוכר איך, אבל הגעתי לכך שהוא גר בתל אביב, יצרתי איתו קשר. התרגשתי כשדיברנו בטלפון. גם הייתי צעיר יותר מהיום וגם דיברתי עם מה שאני תפסתי כאייקון. הוא לא היה נחמד, ממש לא. הוא פטר אותי ב'עזוב אותי באמאשך', רק אגרסיבי מאד ומתגונן. התחננתי לפגוש אותו ובסופו של דבר הוא הסכים.
אז הלכתי לזוהר לוי הביתה. מצאתי את עצמי יושב בדירה קטנה, ומסביר לו את האידיאל שמאחורי האוזן השלישית וזה שאף אחד לא רוצה לעשות פה כסף על חשבונו ושאני רק רוצה לעשות צדק אמנותי. זוהר לוי שפך את משנתו בפני, והסביר לי איך עזב את שוק המוזיקה כי נכווה. מבלי להכנס לפרטים ורכילויות, לוי סחב על הגב שלו פצעים רבים משותפים ישנים בתעשיה, מוזיקאים ואנשי תעשיה שלטענתו רימו אותו, לא נתנו לו קרדיט והשאירו אותו באפלה.
אחרי שעתיים שישבנו והרגשתי שהצלחתי להמיס טיפה את הקרח, לוי התרצה והסכים לתת לי את השימוש במאסטר של שירי ההצגה, כדי להעלות אותם על הדיסק פעם אחת ולתמיד. לאף אחד לא הייתה זכות בעלים על ההקלטה, חוץ מללוי עצמו שטען כי הקליט את הביצועים מכספו, כדי שלא יאבד, ובאחר צהריים אחד, במהלך הסערה התקשורתית סביב ההצגה.
זוהר לוי

שני אתגרים היו לפני. האחד, דיגיטציה של החומר והשני עיצוב עטיפה שתהיה מעניינת ומקורית ותספר את הסיפור של המחזה החשוב שהפך להיות אבן דרך ושיעור בדמוקרטיה ובטעם הקהל.
לוי טען בתוקף כי המאסטרים לא קיימים ואבדו\נאכלו עם הזמן והתברר כי נצטרך לעשות העלאה של החומרים מתקליטים. גייסתי שני עותקים של התקליט, זימנתי את איש האולפן איתי טרגנו, שהביא איתו לפטופ וממירים דיגיטלים איכותיים, ישבנו עם פטיפון של אספנים כבדים, כזה שהמחט עולה כמה אלפי שקלים, והרצנו את התקליט ודגמנו למחשב.
אחר כך איתי ישב וניקה רעשים, כל קליק וכל פופ שרק אפשר היה, מבלי לפגוע בדינמיות ההקלטה, שמראש לא הייתה טובה במיוחד, עד שבסוף התהליך – היה לנו מאסטר חדש ביד, באיכות סאונד משובחת, ביחס לעובדה שהשירים הועלו מתקליטים.

במקביל, היה את אתגר העטיפה. החלטתי שבמקום לעשות חוברת של 4 עמודים, פשוטה ובנאלית, שבו נכתוב את סיפור ימי המחזה או משהו כזה, פשוט אתן לדברי הימים להיות מתועדים על ידי מי שכתב אותם במקור – כלומר העיתונות.
סרתי לארכיון תאטרון הקאמרי, הוציאו לי שם את תיק העיתונות, גזרי נייר עם חצאי משפטים, קריקטורות, פרשנויות, מאמרים – כל מה שנגע למחזה. פרסתי הכל על שולחן גדול בחרדת קודש תוך פחד שהדפים האלה יתפוררו לי ביד. סידרתי אותם בסדר כרונולוגי הגיוני, המאמרים הראשונים על עליית ההצגה, התיעוד פעם אחר פעם על איך ההצגה פוצצה באמצע על ידי צופים זועמים, עד להחלטת הקאמרי להוריד את ההצגה והמכתב הציני האדיר שכתב לוין לעיתון ובו הוא מודה על החינוך הקלוקל שקיבל בבית, שהביא אותו לכדי כתיבת מחזה כה נאלח. זה היה מדהים. ההיסטוריה הייתה פרוסה בפניי ועשתה לי כל העבודה.  הקאמרי אישרו לי באופן די נדיר להוציא את קטעי הארכיון החוצה, סרקתי אותם והלכתי לגרפיקאית, עליזה חיון.
מלכת אמבטיה - חנוך לוין מתנצל

אצל עליזה ישבנו וסידרנו את הסריקות לפי הסדר, והיא בנתה מזה עטיפה יפה שהמושג 'קונספטואלית' זולג ממנה – הייתה לנו עטיפה מוכנה. זה היה השלב שבו התחלתי להתרגש, כבר הייתי חודש וחצי בתוך העשיה של הפרויקט הזה והנה הכל גמור. חשבתי שלמרות הכל, כדאי לכתוב כמה מילים על ההצגה והפסקול וכך עשיתי, הורדנו את הכל לדפוס ובתוך שבוע עשינו היסטוריה – בכל חנות דיסקים היה עותק של מלכת אמבטיה. פס הקול האבוד כמעט ארבעים שנה, עכשיו היה שוב זמין באופן חופשי לכל מיני מדריכים בצופים, מורים לתאטרון, חובבי תרבות ישראלית וסתם שמאלנים שחיפשו משהו להזדהות איתו.

כשהלכתי לפגוש את זוהר לוי עם עותק של האלבום, מצאתי אדם שלא עניין אותו כל זה. הוא שמח, כמובן, בדרכו הלא מופגנת, אבל ניכר בו עצב גדול בעיניים. הוא החזיק דיסק של יצירת מופת, לא פחות, של תרבות ישראלית במיטבה, וזה לא דגדג לו – למרות שהשם שלו חתום על זה ובענק, בתור מי שהלחין את כל השירים הללו.
פעם בכמה חודשים אני נזכר בזוהר לוי וחושב מה קורה איתו היום והאם הוא אי פעם יחזור לעשות מוזיקה והאם אוכל להגשים את החלום של עריכת אוסף שיריו ואולי אפילו להכניס אותו לאולפן שוב להקליט חומרים חדשים, של אחד מגדולי המתופפים, חלוץ בתחומו.
כל משאלות הלב האלה התנפצו בשישי האחרון, כשקראתי את כתבתו של שגיא בן נון בתרבות מעריב על זוהר לוי. בכתבה, המתפרסת על ארבעה עמודים, ונראית כאילו היא מתן הכבוד הנרחב ביותר שקיבל לוי בימי חייו מהתקשורת שהקפידה להתעלם כמעט תמיד מכל מה שעשה – מספר בן נון על חייו של לוי ועל נפילתו והפסדיו הכלכלים ועל איש מרתק, אקסצנטרי, אמן אמיתי בלב ובנפש, שלא שוכח. לוי חטף שבץ והתקף לב, היום הוא חציו משותק ויושב בכסא גלגלים ונתמך על ידי מטפל סיעודי.
מלכת האמבטיה-דבר המפיק

הכתבה הזו שברה לי את הלב. ממש. הכותרת 'מה נשאר מהזוהר', מדויקת. שמחתי לפחות שזכיתי לראות אותו אדם בריא שצועק עלי לעזוב אותו בשקט אבל תחושת ההחמצה הגדולה לא עזבה אותי בכל השנים מאז שפגשתי אותו, והיא התנפצה עלי בבום גדול כשקראתי את הכתבה. התרבות הישראלית לא ידעה מעולם לכבד את גיבורי העבר שלה, אמרו את זה כבר לפני רבים וטובים. אבל לוי, שהיה הרוח החיה מאחורי אחת מלהקות הרוק הראשונות בארץ (אחרית הימים) וחתום על קלאסיקות כמו 'אמבטיה' או 'אני בדרכי למוסד הסגור', לא יקבל את ההכרה שלו מהממסד, כך זה נראה. לא נתפסת אצלי חוסר ההגינות של החיים שאדם כל כך חשוב תרבותית, ישב כל חייו בכסא גלגלים. אדם שאיבד את הכל פרט לגאוותו שנשארה עמוד האש שלו ונשאה אותו בגאון לכל מקום אשר הלך, וויתר עליה לטובת מטפל סיעודי.

וזה שבר לי את הלב.

מלכת אמבטיה – אנשי בסדר

מלכת אמבטיה – רגעים יפים

מלכת אמבטיה – אבי היקר

[לינק] לכתבה המקוצרת און ליין ב NRG

[לינק] רכשו את הדיסק, זה חובה בכל בית

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על הסיפור האישי שלי עם זוהר לוי

  1. מאת Jack-In-Box‏:

    עבודתך מבורכת, אין ספק שראוי שפסקול של הצגה כל כך חשובה בהיסטוריה של המדינה הזאת ראוי להיות זמין לכל דורש.

    מה שכן, אף פעם לא הייתה ברורה לי הגישה הזאת ש"התרבות הישראלית לא ידעה מעולם לכבד את גיבורי העבר שלה" – נכון שהסיפור עצוב, ונכון שמגיע לזוהר לוי יותר, אבל מצד שני כל מי שעוסק בתחום הזה של מוזיקה צריך לדעת מראש שהסיכוי שחשבון הבנק שלו יהיה קרוב לזה של בונו או מקרטני הוא נמוך, ואותו דבר לגבי הערכה ציבורית שהיא דבר שבא או לא בא, ולוזהר לוי בהחלט הגיע, אבל להתלונן על זה יהיה קצת לא לעניין. לא חסרים סיפורים גם באנגליה וארה"ב על מוזיקאיים ענקיים שלא זכו להערכה בחייהם, כלכלית או ציבורית. זה עניין שאי אפשר לדרוש, רק לקבל (או שלא). אם היה רוצה להיות עשיר קצת יותר או בעל הערכה ציבורית גדולה יותר, היה הולך להיות איש עסקים.

    • מאת Small Town Romance‏:

      ג'ק – לא דיברתי על כסף, ברור שבעסק הזה אין בטחונות.
      אבל אני חושב שהיה יכול להיות מאד ראוי אם לנוכח מצבו של לוי, משרד הלבנת היה מרים טקס גדול לכבודו, מעניקים לו פרס, לא חשוב מה רק שיחזור לתודעה.
      אני כמובן לא חושב שהמדינה צריכה לפרנס את גימלאי הרוח שלה (למרות שהיה יכול להיות נחמד אם המדינה היתה משלמת נניח 1000 ש"ח חודשי, זה לא שיש לנו כל כך הרבה אייקונים)

  2. חבל שאנחנו לא יודעים להעריך את היוצרים הגדולים החיים ביננו… הדיסק היפה הזה הוא רק מחווה קטנה. אבל לשם דיוק ומתן קרדיט לכל גיבורי התרבות, מתקנת לך עובדה אחת: את העטיפה המקורית יצר דוד טרטקובר, ועבודתי הגרפית היתה הוספה ליצירה המקורית תוך שמירה על אותה רוח עיצובית. עליזה

  3. מאת דודי לוי‏:

    כל הכבוד על היוזמה .
    עצוב ……

  4. מאת ערן‏:

    כתבת מקסים. סיפור עצוב, מרגש, מרתק.

  5. מאת בוחבוט‏:

    האלבום נהדר, והעטיפה מבריקה.

  6. מאת בועז כהן‏:

    חזק מאוד. עצוב מאוד. כתבת מצוין. תודה

  7. מאת עידו הראל‏:

    כל הכבוד על הוצאת הדיסק וגם על המאמר,
    מדובר במפעל חשוב.

  8. מאת גלעד‏:

    ביוני 1972 שרתתי בתעלת סואץ במוצב באזור הדרומי. המוצב אוייש על ידינחלאים וחלק מהחיילים היו מהשומר הצעיר . באחד הימים הודיעו לנו כי סאדאת יגיע לביקור בתעלה , כמובן בצד המצרי
    בבוקר ביקורו של סאדאת המצרים הציבו רמקולים גדולים בגדות התעלה והחלו לקרוא לנו קריאות כמו איפה הבן של דיין ואיפה הבן של גולדה ולמה אתם לבד בתעלה ועוד מעט נחסל אותכם ואז להפתעתינו הם החלו בהשמעת שירים של מלכת האמבטיה
    מכוון שחלק מאיתנו הכירו את השירים עמדנו על גדת התעלה מול המצרים ושרנו את האחים צמבללו ואת את אנשי הבסדר
    לאחר מכן הופיע סאדאת במדי קצין עם עם פרנזים ומדליות עמד לבדו מספר דקות מולינו והביט במשקפת עלינו ונעלם…

  9. מאת שי‏:

    מישהו יכול לסרוק ולהעלות את הכתבה במלואה בבקשה???

  10. פינגבאק: הופעות מומלצות 1-8.7.11 « אפרכסת

  11. מאת רייוי‏:

    כואב הלב על זהר לוי.

כתיבת תגובה