וגם קולנוע רקס כבר לא קיים

אתמול צפיתי בסרט שהגיע אלי מאנגליה, I Need That Record שמו.
הסרט נעשה על ידי Brendan Toller ויצא ממש עכשיו, ומתעד בצורה עצמאית וללא גב הפקתי, את קריסתן של 3000 חנויות תקליטים עצמאיות ברחבי ארה"ב.
בסרט מרגש, מצחיק לפעמים, מדכא לרוב, מתאר יוצר\במאי\מפיק הסרט את הסיבות ההיסטוריות לנפילתן בזו אחר זו של חנויות אייקוניות מאד בארה"ב וחושף אמת שונה קצת ממה שאנחנו רגילים להכיר כ'אשמת נאפסטר'. כלומר, זו גם אשמת נאפסטר (כמייצגת הפיראטים של תחילת העשור) וגם אשמת הלייבלים הגדולים והשמנים אבל גם קריסת מעמד הרדיו ואובדן החשיבות לחיי קהילה אצל רוב האנשים.

I Need That Record!

בסרט, שבו מתראיינים בעלי חנויות מפורסמות, לצד מוזיקאים כמו גלן ברנקה (כבוד), ת'ורסטון מור, מייק וואט, לני קיי (פאטי סמית' גרופ), כריס פרנץ (ראשים מדברים) ואחרים, מנסה טולר לתאר בצורה מלאת חן שאינה מרירה לרגע, איך האנושות מפסידה לטובת הקורפורייט אמריקה המסואב. ממש כמו שחנויות המכולת הקטנות, אלא המכונות mom&pops, נסגרות לטובת מרכולים גדולים וסופר מרקטים שמתפרשים על פני מאות דונמים, כך גם חנויות המוזיקה, פעם מקום מפגש למשוגעים שמחפשים תקליט של ה-Deviants ומתים ללכת מכות על איזה תקליט של הוקווינד יותר טוב – כך גם סגירתן היא פגיעה ממשית בחיי קהילה. מעבר לענין הכלכלי שבו מתואר סבל המוכרים ובעלי החנויות, זה הפסד של האדם הפרטי שכבר כמעט ולא יכול ללכת לחנות ולשבת שעה עם המוכר ולגלות דברים חדשים. החנות היחידה שאני יכול לחשוב עליה בישראל שעדיין מתפקדת ככה, היא 'קצת אחרת' אבל זה בעיקר מהסיבה שקצת אחרת היא באמת חנות למשוגעים לדבר ולז'אנרים מסוימים (פסיכדליה,פרוג, פולק). בחנות כללית כמו 'דיסק סנטר', עד כמה שאני באמת אוהב את האנשים בה – זה לא יעבוד. גם אין שם מקום לשים כיסא.

אפשר להתווכח על נחיצות הקהילה הזו, שכן תחושת הקהילתיות התחלפה בבלוגים, פורומים, קבוצות דיון ופייסבוק וכבר לא באמת צריך לצאת מהבית. אבל תסכימו איתי, אתם שקוראים את הפוסט הזה וסביר שאתם ילידי שנות השמונים ומטה או לא הרבה למעלה, שאתם מסתכלים על הדור הזה שגדל לנו בין הרגליים ומרחמים עליהם, על העובדה שהם לא מבלים בשכונה, לא משחקים בכדור, ורק אחוז קטנטן באמת פותח את הראש, מה שפעם היה קורה לכל ילד שני שעף מהנדנדה.

אני יכול להעיד על עצמי כקונה בן 17 באוזן השלישית, שממש הרגשתי עונג כשהמוכרים הסכימו לדבר איתי שלוש דקות ולנזוף בי שאני לא מכיר את סופט מאשין שלוש. שנים אחר כך, מהצד השני של הדלפק באותה חנות ממש, ועדיין בשינקיין, אני זוכר את התענוג של לעזור (באמת) לילד בן 17 שמחפש מה רוברט וויאט עשה חוץ מ'רוק בוטום'. הקהילה הזו חשובה וכמו שאמרתי – היא לא נעלמת אלא רק משנה צורה, אבל עדיין, בפורומים אף אחד לא מציע לי קפה שחור ואי אפשר למצא פלייארים של להקות מעניינות על הדלפק. יש ת'רדים להופעות, אבל זה לא אותו הדבר.

על כל הדברים האלה מדבר הסרט I Need That Record! ! The Death (Or Possible Survival) Of The Independent Record Store.
אורך הסרט קצת מעל שעה והוא מכיל מעל שעתיים ראיונות עם כל המוזיקאים שמתראיינים בסרט.
סרט חובה לכל אחד שהייתה לו 'חנות הבית' שבה היה קונה מוזיקה ולומד על דברים חדשים ולמי שמתגעגע לפעם, כשהכל היה פשוט יותר וגם קולנוע רקס היה עוד קיים.

רכשו את הסרט

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה חדשות, כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על וגם קולנוע רקס כבר לא קיים

  1. פינגבאק: Tweets that mention וגם קולנוע רקס כבר לא קיים | Small Town Romance -- Topsy.com

  2. היי יאיר,
    סיקרנת אותי לגבי הסרט.
    יש איך להשיג אותו?

  3. מאת שחר‏:

    אחח מה שכתבת בהחלט מעורר נוסטלגיה,
    איפה הימים שהייתי רץ ללחנות התקליטים בחיפוש אחרי תקליטים שקשה להשיג,
    ואפילו לפעמים למוכר היה קשה להיפרד מהתקליט…
    איכשהו …גם שהגעתי הביתה זה נשמע אחרת מהיום וכמובן היה צריך להחליף צד:)
    הצעירים לא יבינו:) ולא שאנחנו כל כך זקנים…

  4. מאת Jack-In-Box‏:

    היי יאיר, יופי של דבר, לא הכרתי.
    אגב, אשמח לדעת איזה שיר מתנגן בטריילר אם מישהו יודע?

  5. מאת gs1234‏:

    יאיר שלום,

    אפשר להשאיל ממך את הסרט, על מנת לצפות בו?

    תודה.

  6. מאת אסף‏:

    לשיר קוראים "i need that record" וביצעה אותו להקה די אלמונית בשם the tweeds.

    בתור אחד שגם כן זכה לעמוד מעבר לשני צידי הדלפק ו-"זכה" לראות את החנות שבא עבד נסגרת, הסרט הזה עורר בי לא מעט רגשות עצב. אנחנו חיים בעידן שבו הממשי מפנה את מקומו לטובת הוירטואלי ומאמץ והשקעה מפנים את מקומם לטובת הסיפוק המיידי.

    מידי פעם הפנטזיה של לפתוח חנות "כמו שצריך" שבה ותוקפת איתי, אבל אז אני מעיף לעצמי שתי כאפות וירטואליות ומזכיר לעצמי שזו התאבדות מסחרית.

  7. מאת גילי‏:

    סתם כי אני מסוקרנת, תוכל לבאר את המשפט הזה:
    "אורך הסרט קצת מעל שעה והוא מכיל מעל שעתיים ראיונות" ??

  8. מאת מלוסינקי‏:

    מצחיקול. אחרי השקט שהתפשט בי תוך כדי קריאה הגעתי לתגובה שלך לרועי ויצא שצחקתי בקול באמצע המשרד…
    אני מסכימה כמעט עם כל מילה בפוסט. פשוט גדלתי בעיר פיצפונת שכל חנות תקליטים בה היתה בסטייל מכולתי ותמיד הייתי ביישנית כך שאם כבר שאלתי משהו מעולם לא העזתי לחפור. בקטע הזה אני מאוד שמחה על רחבות הידיים של האינטרנט. גם אנשים שקטים יכולים להגיע למידע, בלי להרים אף או מרפק או קול :)

כתיבת תגובה