אמביציה

בימי הפרוג-רוק, אלבומי קונספט היו דבר שבשגרה. סג'ט פפר היה הראשון (?) לפתוח עם הקונספט, אחריו הגיעו קרימזון, המי, הפלויד, וכמובן – הפרוגיסטים : ג'נסיס, יס, אמרסון לייק ופאלמר וכו'. כשהגיעו המנוקבים מלונדון בשנת 77 וחירבנו על הפרוג-רוק, זה היה נראה כמו סופו של אלבום הקונספט כפי שאנחנו מכירים אותו. זה הזמן לשינוי.

ועדיין, אם בוחנים טוב את ההיסטוריה מאז, אפשר לראות שיצאו אלבומי קונספט מאז שפיטר גבריאל עלה עם פרח על הראש לבמה, אבל כדי להמנע מההשוואה המתבקשת-אך-מעליבה ל-Tales Of Topographic Oceans, הם כבר לא נקראו אלבומי קונספט. שינו להם את השם ל'אלבומים מבוססים על תמה מרכזית'.
זה בסדר, אין מה לעקם את המצח, גם לי לא ברור מה ההבדל. בביקורות על האלבומים האלה, נכנסה המילה 'מעיין' באופן די חזק. כי המילה 'מעיין' היא לא מחייבת, לא קושרת, היא מדמה משהו למשהו, ומאפשרת רגל-פה-רגל-שם עם הקירבה לפרוגיסטים. ובואו נודה על האמת, המנוקבים Rottern ו-ווישס, עשו עבודה די טובה בלהגחיך את הז'אנר מאז ואילך. אז, לצורך העניין, Parklife של בלר הוא לא אלבום קונספט על החיים בממלכה האנגלית ובמיוחד בעיר הבירה שלה. הוא 'מעיין-אלבום-עם-תמה-מרכזית-העוסקת-בחיים-בלונדון'.

אז מה עשו היוצרים שרצו בכל זאת לרכז יצירה ארוכה מהרגיל סביב רעיון\קונספט\תמה מרכזים? המציאו את הטרילוגיה.

הטרילוגיה היא סה"כ משהו שהיה יכול לצאת כאלבום משולש, עם קונספט. אבל מכיוון שזה יותר נרקסיסטי מקית' אמרסון שמוצנח מהשמיים עם חבלים, ויותר מגלומני ממשאיות הציוד של אמרסון לייק ופאלמר בטור של 1972 כשהם הפסידו את התחתונים שלהם – יש צורך לחלק את הקונספט לשלושה חלקים. כמו כל דבר בצבאות העולם.

אני יכול לצחוק עליהם עד מחר, אבל הם כל כך נרקסיסטים עד שאפילו המציאו אלבום בודד בשם 'טרילוג'י'.
elp-trilogy.jpg

כך למשל, Ulaan Khol אהוב לבי, שהוא בעצם שם הבמה של Steven R Smith, הוציא שני חלקים בשנה שעברה, והאחרון עתיד לצאת השנה. אני מודה שבמקרה שלו, שלושה חלקים שהיו יוצאים יחד, לא היו עוברים את סף האוזן שלי. ואני עוד מת עליו.
ועכשיו, גם הטריו ה-מ-ד-ה-י-ם Oneida, מווילאמסבורג, ברוקלין, נמצא באמצע הטרילוגיה וזה נשמע בשרני, עסיסי, מרגש, אנרגטי ומחרמן, כמו כל דבר שהלהקה הזאת עשתה.

לגמרי נראים כמו ילדי כאפות, אבל הגיטרות שלהם ירצחו את אמא שלכם
dayjob_oneida.jpg

Thank Your Parents הוא שמה של הטרילוגיה שעליה התחייבה Oneida, כשפתחה את חלקה הראשון באוגוסט שעבר, עם Preteen Weaponry המשובח. שלושה קטעים (שימו לב למוטיב השלוש) נגועים וספוגים באסיד-קראוט-פסיכדלי-מדיטטיבי-מלודי-גרובי-ג'אזי, כל קטע בין 11-14 דקות ממיטב מסורת האונידה.
לפני מספר ימים, הוציאה אונידה סאמפלר, עם שלושה קטעים מתוך החלק השני של הטרילוגיה – Rated O. האלבום, הולך להיות אלבום משולש (כמה חומר הלהקה הזאת כותבת??), ולפי הסאמפלר שניתן חינם להורדה באייטיונז, אימיוזיק, אבל חופשי מחשבון ומנויים, דרך האתר של Other Music – זה הולך להיות אלבום מעיף, עוד אחד מבית אונידה.

עטיפת הסאמפלר. כיף חיים (איחוד).

oneida.JPG

I Will Haunt You נשמע כמו שיר קלאסי של הלהקה, מהאיזור של האלבומים Secret Wars ו-The Wedding. הגיטרות עבות ובשרניות, חותכות את האוזן אך לא צורמות, מזכירות קצת Tv On The Radio (ככה זה כשאתה גר בצ'כונה). כמו תמיד, המתופף המעולה שלהם Kid Millions עם הסאונד הג'אזי-חם שלו וגרוב רפיטטיבי. לחן של אקורד אחד אבל אינסוף צבעים ווריאציות עליו. Saturday נשמע כמו איזה קטע אבוד של הקוסמיס ג'וקרס פוגשים את Hawkwind ומשלבים ב  Popul Vuh ו-What's Up Jackal כבר מבליט עבודת קלידים דומיננטית וריפטיטיבית שמכניסה לאיזה טראנס קל שבתחילה מעצבן את האוזן אבל אחר כך זה כבר עובד טוב.
לפי הסאמפלר, יש הרבה למה לחכות באונידה החדש, ואני מראש מסמן אותו כאחד האלבומים הטובים של השנה. ככה זה, כשאתה מתעסק עם אחת מלהקות הפסיכדליה הטובות ביותר שקיימות בארה"ב היום, ומאחוריך גב של לייבל משובח כמו Jagjaguwar (שימו לב ילדים, בקרוב מגיח דינוזאור ג'ר חדש) – כל אלבום שלך הוא נושא לציפיה גדולה. רק שמישהו כבר יביא אותם לארץ ונסגור עניין.

I Will Haunt You

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Saturday

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה מתחרים על אלבום השנה ל 2009, סקירת אלבומים, סקירת אמנים, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על אמביציה

  1. מאת Jack-In-Box‏:

    הבעיה עם אונידה זה שכל הקטעים שלהם נפתחים באופן מדהים ומוטרף, ואתה אומר לעצמך "או-אה מה הולך להיות פה עכשיו" ואז הקטע ממשיך, והוא בדר"כ לא מתפתח בכלל, מעבר לעוד שכבות על הגרוב והריפ שקיים. אז אני מאוד אוהב קראוט, אבל אצל Neu! זה לא ככה, וגם לא אצל Can. מה שגורם לי לחשוב שיש מצב שמדובר בעוד חבורת וואנאביז מוויליאמסבורג עם יומרה גדולה בהרבה משל החבר'ה מלונדון של 1973. לפחות יס ידעו להלחין, מה שאני לא יכול להגיד על אונידה.

  2. מאת אודיני‏:

    למרות החיבה שלי ל Steven R Smith – איכשהו, Ulaan Khol, לא הצליח לתפוס אותי חזק כמו שתפס אותך – אבל הוא כן גרם לי להוציא שוב את psychic ills מהמדף

    יש הרבה במה שג'ק אומר לגבי היצירות של אונידה- אבל הקשבות מעמיקות חושפות שלעיתים גם תוספות של שכבות.. מספיקות כדי לחזור ולהאזין לאלבום.
    אגב,
    Jack-In (A)-Box- זה שם של רשת חנויות אוכל מאוד זולות ומאוד לא טעימות במערב ארה"ב והוואי ..(סתם זכרונות .. אפרופו פסיכדליה)
    חג שמייח

  3. מאת Jack-In-Box‏:

    אם אני זוכר נכון, זאת רשת של המבורגרים זולים, סטייל ווייט קאסל, אפילו פחות טוב, לא?
    בכל מקרה, ההשראה לשם היא מקטע של אריק סאטי.

  4. מאת יאיר‏:

    אני מסכים חלקית עם מה שאתה אומר. אבל להשוות את אונידה לנפילים כמו can או neu, זה לא כוחות.
    אני גם לא חושב שהם מנסים להיות הלהקות האלה, הם בסה"כ עוד להקה פוסט מודרניסטית שלוקחת את סך ההשפעות שלהם ומנסה לעשות משהו חדש.
    אני באופן אישי מצליח לצלול לתוך מה שהם עושים, אבל אני יכול לראות את חוסר המלודיה וההתפתחות שאף פעם איננה גדולה.

כתיבת תגובה