הקונצרט הגדול ביותר בעולם.

(אזהרה : ביקורת ג'אז ארוכה)

לפני הכל, שימו Play. זה קטע ארוך שילווה אתכם במהלך הקריאה. זה יכול לקחת קצת זמן עד שייטען, בכל זאת, קטע של 14 דקות (והוא אחד הקצרים)

Orange Was The Color Of Her Dress Then Blue Silk

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 

ב 1964, כינס צ'ארלס מינגוס, אחד מגאוני הג'אז שידעה האנושות (וללא ספק אחד המוזיקאים הכי פוריים, משפיעים ומעוררי ההשראה שהאנושות ידעה), את להקתו שמנתה אז את אריק דולפי (חליל, סקסופון ובס קלרינט), קליפורד ג'ורדן (סקסופון טנור), ג'קי בייארד (פסנתר), ג'וני קולס (חצוצרה) ודני ריצ'מונד (תופים) והם עשו את דרכם לטור באירופה, שיסתיים בערב ב Theatre Des Champs-Elysees בפריז, בשביל להעמיד את הקונצרט הגדול של צ'ארלס מינגוס – The Great Concert Of Charles Mingus
great-concert.jpg
מינגוס עזב את ניו יורק, עם אחד ההרכבים הגדולים ביותר שגיבש סביבו. זו הייתה תקופה היסטורית. רגע לפני שקולטריין ואורנט קולמן יזעזעו את יסודות הג'אז כפי שהיו ידועים עד אז, כשהם גם ככה כבר עובדים חזק באיזורי ה-Free Jazz. הוא גם לא ידע עד כמה הטור המתקרב מולו, יהיה אינטנסטיבי. כלומר, הוא שיער ש-12 הופעות, יום רודף יום, בתוך 14 ימים, כל הופעה מעל שעתיים, יהיו מפרכות. אבל הוא לא יכל לחזות את הקריסה של החצוצרן שלו, כשהם התחילו לנגן את  Orange Was The Color Of Her Dress Then Blue Silk. הוא התאושש מניתוח ממש לפני הטור הזה, אבל לא ידע שהאולקוס מכרסם בו, עד שהובהל לטיפול נמרץ, כאשר חייו עומדים בסכנה ממשית, מבלי שהוא יכול להסביר לרופאים איפה כואב לו, עד שפלט משהו על הבטן וחייו ניצלו.
כשהלהקה ניגנה את הקטע הזה במשך הטור, הוא נשמע אחרת ומוטרד, כאשר צלו של המוות תלוי מעל ראשיהם ומעל ראשו של קולס. דולפי רצה לעזוב את הלהקה מייד אחרי הטור, אבל שוכנע על ידי מינגוס להשאר, עכשיו כשהוא בלי חצוצרן. דולפי הסכים, ומינגוס המשיך עם הפעילות האינטנסיבית מבלי לדעת שבאמצע הקיץ, רק חודשיים אחר כך, דולפי ימות עקב סכרת קשה בה לקה.
ואם כל זה לא מספיק, מינגוס הסתבך עם הרשויות בהולנד ובגרמניה, טען שהכל על רקע אישי ועוד התפחלץ בכל פעם שנאלץ להתמודד עם פיראטים שהסריטו את ההופעות שלו, או בוטלגרים שהכניסו ציוד הקלטה לאולפן וגם לא טרחו להסתיר אותו. מינגוס נהיה מתוסכל, מאד מתוסכל. וכשאתה נכנס להופעה כל כך ארוכה, עם כ-ז-ה סיפור מאחורה, אתה כנראה עולה עם דם של כרישים על השיניים, רעל בעיינים, ותשוקה מינית רצחנית שפירושה הרס, הרג ו-ווידוא הריגה. אחרת, אני לא יכול להסביר איך באפריל 1964, יצאה להם הופעה כזו.

זו הקלטה שיצאה במקור בתקליט משולש, באיכות סאונד בינונית. ב 2004, ההקלטה עברה שיפוץ סאונד, התווספו בונוסים, יצאה בדיגיפק מפנק עם חוברת מידע ושני דיסקים, ותיעדה לנצח את אחת ההופעות הטובות ביותר שתועדו, לצד רגעים מרגשים כמו המי בלידס, ג'ון מרטין בלידס, וארבעת הערבים שערך ג'ון קולטריין בווילאג' וואנגרד (שיצאו בקופסה המפנקת הזו, שכל חובב ג'אז חייב לעצמו) ועוד אחרים.
אחת הלהקות הטובות ביותר שהיו למינגוס
httpv://www.youtube.com/watch?v=SzqVXvwMHCU

כדי לדבר על הקונצרט הגדול ביותר חייבים לזרוק כמה מלים על צ'ארלס מינגוס. קונטרה בסיסט, פסנתרן, מלחין, מעבד ומנהיג להקה. לפעמים היו שלושה אנשים איתו על הבמה, לפעמים עשרה.  הוא עשה תקליטים מחורפנים לגמרי (Mingus! Mingus! Mingus! Mingus! Mingus!) לצד תקליטים וורסטילים ומסחרים (Ah Um), הופעות חיות משובחות (כמו זו, או Live in Antibes), אלמנטים דרום-אמריקאים (Tijuana Moods), בלוז (Blues and Roots) ועוד המון המון דברים. כל הלחנים שלו היו תמיד מתובלים בקריצה הומוריסטית מסוג כלשהו, מעיין אי-לקיחת-עצמי-ברצינות וכל ההקלטות שלו היו תמיד משולהבות עם עוצמה, תשוקה וסינרגיה אדירה בין הנגנים. זו הייתה האישיות הכובשת של מינגוס, אך גם ובעיקר בחירת הנגנים המשובחת שלו, והיכולת לחדד את הרצון שלו לאותו פרוייקט ספציפי והיכולת למצא את הנגן שיתאים.
mingusahum.jpg

אם כך, אנחנו מגיעים לקונצרט הגדול של צ'ארלס מינגוס, שמתחיל עם הקטע A.T.F.W.  קטע סולו פסנתר של ג'קי בייארד שמשלב את כל האלמנטים של הג'אז שהיו ידועים עד אז. בכשרונו האדיר, בייארד שולט בסגנונות מגוונים בין אולמות הריקודים, צ'ארלסטון וניו אורלינס, בי-בופ, הארד בופ, ג'אז מודאלי ועוד, בקטע שהוא כולו טריביוט לשני הענקים Fats Weller ו-Art Tatum.
ג'וני קולס, כאמור היה אמור לנגן חצוצרה, אבל היות ונעדר בגלל אשפוזו לילה קודם, מינגוס החליט שצריך להביא את החצוצרה שלו לאולם. וכך היה, ובעת הצגת הנגנים, מינגוס גם מציג לראווה את 'החצוצרה של ג'וני קולס'.
ג'קי בייארד

jackie.jpg

So Long Eric (Don't Stay there Too Long), הוא קטע בן 21 דקות, המובל על ידי הסקסופון של אריק דולפי, כאשר מדי פעם ג'ורדן מגיח עם הסקסופון שלו והשניים מנהלים קרב, שלעתים נשמע כאיליו הצלחת הערב תלויה בהם, ומדי פעם הם נשמעים כאילו עושים תחרות השתנות. הקטע נפתח עם מהלך של מינגוס ואז האנסמבל כולו נכנס בכניסת מינגוס טיפוסית (דיסוננסים, ליינים רפיטטיבים ואמוק. הרבה הרבה אמוק). פה מגיעה החוכמה של מינגוס בבחירת הנגנים שלו, כאשר ריצ'מונד מתאים את עצמו לשגעונות של דולפי שזז בין הארד בופ מהיר, למהלכי בלוז, כאשר את הכל מוביל מינגוס עם לייני בס דומיננטים. הלהקה רצה, עוצרת, מאיטה, מאיצה, טסה, מפסיקה. מינגוס ממלמל משהו, וקליפורד גורדן נכנס בריצת אמוק בתוך אריק דולפי, והכל נשמע נכון, במקום, כמעט מתוזמר. ואחרי 16 דקות של משחקים מבוססי אימפרוביזציה ואקספירמנטליות מושכלת בגבולות מוסכמים מראש אך לא ניתנים להגדרה, מגיע מינגוס לסולו הבס שלו, כאשר ריצ'מונד עונה לו מדי פעם ומעביר את שדה הקרב הדולפי-ג'ורדני, לחטיבת הבס נגד התופים במשחק שני דגלים.  כמקובל, בדקה האחרונה, חוזר האנסמבל לנגן את הליין הפשוט, המיידי והקליט שעליו מבוסס כל המשחק הזה. למזלנו, לדיסק יש יותר נפח, כי בהדפסה המקורית, כל הקטע הזה נבצר, מפאת אורכו.

Orange Was The Color of Her Dress Then Blue Silk, הוא פשוט 14 וחצי דקות מאסטרפיס. אין לי מה להגיד מעבר לזה.  טוב, יש לי הרבה מה להגיד. זה מסוג הקטעים שאתה חייב לעצום עיניים ולצלול למדיטציה הזו שהיא כולה בלוז מינגוסי טיפוסי, מה שאומר שאין פה שום דבר טיפוסי. בסוף הקטע הקודם, מינגוס מספר שבגלל שקולס החצוצרן לא נמצא, ג'קי בייארד מנגן את קטעי החצוצרה שלו. והוא עושה עבודה מדהימה אבל נגיע לזה. בייארד פותח עם מהלך פסנתר בלוזי, שעונים לו הצמד דולפי-ג'ורדן עם תשובה בת שלושה תווים שתחזור לאורך כל הקטע. כל הפואנטה בקטע היא בעצם שני מהלכים שקורים שם. המקצב האיטי\סווינגי מתחלף לריקוד מהיר, חוזר לאיטי, עובר מודולציה על אותו הקונספט, וחוזר חלילה. וכל אחד מהנגנים פשוט מנגן כאילו החיים שלו תלויים על הכף. אחרי האקספוזיציה, מגיח ג'ורדן ומנגן ליינים שובבים של late night, ג'קי בייארד ממשיך אותו עם ליין פסנתר שבכל אמור להיות חצוצרה, הוא מצליח להכניס את ה-coolness שהיה אמור להמצא פה, דרך הפסנתר ועושה עבודה מדהימה כשהוא מפריד את עצמו הפרוע שיגיע יותר מאוחר בקטע, לקטע ה-smooth של קולס. מאחוריו מינגוס ספק מלווה, ספק נותן סליידים דיסוננסים ונגינה-הקשה תשוקתית. אחר כך הוא הופך חזרה לג'קי בייארד עם נגינה מודאלית, אקורדים, דיסוננסים ומינגוס כל הזמן גונח ומדבר וממלמל. בשלב מסוים הם יוצאים לקטע קצת לטיני וחוזרים לסווינג בלוז. דולפי נכנס עם קלרינט בס, והופך את הקטע הזה, אחרי כמעט שמונה דקות לקטע הארד-בופ של סולן, מגובה בלהקה שמנגנת סווינג-בלוז איטי ומדויק ונותנת לו את הקרקע הנוחה לטוס עם הכלי שלו. אבל אחרי כל זה, מגיע מינגוס לסולו של שלוש דקות. בהתתחלה הוא פרוע, ובייארד נותן לו אקורדים חלומיים עם sustain, ולא מצטרף לסווינג גם כשהוא נכנס, אבל ככל שהקטע מתקדם, בייארד הופך דומיננטי יותר ויותר. בערך בדקה ה 11:30, מינגוס מנסה להגיע לתווים הגבוהים ביותר שהכלי שלו יכול להוציא, העץ חורק, מינגוס מתנשף וממלמל כל הדרך, והמאמץ שלו נשמע אותנטי ומשכנע.  עוד שתי דקות של עבודת להקה שחוזרת על הליין, והקטע מסתיים. אני יודע שזה נשמע יותר כמו משחק כדורגל, אבל ברמת הסינרגיה של הלהקה של מינגוס, אני לא אהיה מופתע אם הם סגרו על שיטת משחק של 3-3-4, או משהו כזה.

דולפי
dolphy.jpg

הקטע שסוגר את הדיסק הראשון הוא גרסת 27 דקות של Fables Of Faubus, מתוך תקליט המופת שלו Ah Um. פשוט צ'כונה, אין לי איך לתאר את זה. הלהקה פשוט כולה מדברת. מינגוס משלהב את כולם עם צעקות מהבמה וזה פשוט נשמע כמו משחק סטנגה מתחת לבניין, עם פסקול של סווינג למעלה. ריצ'מונד מנגן כמו השטן פה, מינגוס מוביל את העסק, לוקח את כל העסק בהומור. הלהקה נעה בין מהירות טוטאלית להאטה מוחלטת כאשר שג'ורדן נשאר להוביל עם סולו שמאחוריו רק דולפי נותן לו שטיח בס, ומינגוס עם הקשת עוזר לו שם, ריצ'מונד דרמטי בדפיקות הבודדות שלו מדי פעם. יש אלמנטים מאויימים או מפוחדים בקטע הזה, שנפתרים על ידי היציאה לקטעי הסווינג המהיר ששופכים אופטימיות ופותרים את הרתיעה מפאובוס, מושל ארקנסו, שעליו נכתב הקטע הזה כפארודיה. אני לא אמשיך לתאר את הקטע הזה, שמרובה באלמנטים שונים ומשונים, הוא צבעוני ומגוון ומדויק אבל חופשי באותו הזמן. מלא תשוקה, זעם, חוצפה, הומור, לעג, ראוותנות, צניעות ומה לא. אלו 27 דקות שנשמעים כמו צעידה בתוך יריד, ומעבר בין המתקנים, החיות, הנקניקיות והפטיש שאיתו מנסים להרביץ לקוף.
הקטע הזה נגמר כמו בלאגן אטומי סטייל מינגוס באלבומים המחורפנים שלו, וכשהלהקה מנגנת את המלודיה, שומעים את מינגוס נהנה מכל רגע מאחורה וחוזר לצעקות צ'כונה שלו. אכן, קלאסיקה שהונצחה בזמן הנכון ובמקום הנכון. הקהל על הרצפה, צריך לשמוע את התגובות שלהם כדי להבין.

Sophisticated Lady הוא קטע סולו בס של שבע דקות, שמראה לכל נגני הבס איך צריך להשמע סולו בס. הוא וורבלי, דומיננטי ואגרסיבי מצד אחד, אבל גם רומנטי ואווירתי מצד שני, כשהוא נתמך בהרמוניה שנותן לו ג'קי בייארד בעדינות ששמורה לאחד שיודע את הפוזיציה שלו ולצעוד אחורה ולתת לבנאדם לדבר. זהו המונולוג של מינגוס עם עצמו, קטע ששווה להעמיד עבורו את כל הקונצרט הזה.

Parkeriana נשען על קטע של צ'רלי פרקר שמינגוס והלהקה מותחים ומשנים ועושים אדאפטציה לאנסמבל של משוגעים שמובל על ידי המשוגע הגדול מכולם. פראנק זאפה של הג'אז, אם תרצו.
בייארד מנגן פה את התפקיד הטוב ביותר באלבום, כשהוא נכנס לסחרור בופ משובח שמושלם על ידי סולו של דלפי כאשר מינגוס מאחורה ממשיך לגנוח ולצעוק כמו ילד מתלהב, במובן הטוב של המילה. גם פה, אחרי 24 דקות, הקהל על הרצפה ומריע. זו ה-הופעה להיות בה.
בהופעה הזו הוא מנגן את אחד הקטעים היפים שלו Meditations On Integration, שסוגר את הסט השני.

קטע מתוך Meditations
httpv://www.youtube.com/watch?v=SwelF_sHoL4

מינגוס אומר שבדרך כלל הם סוגרים את הסט עם Parkeraiana אבל הם מספיק נהנים, כך שהם מנגנים את הקטע העצוב Mediatations, ששווה לשמוע את הסיפור שמינגוס מספר לפניו, על מחנות ריכוז בדרום ארה"ב שמוקפים בחוטי תיל חשמלים כאשר הוא רומז על אפשרויות של רצח עם שמתבצע (אני לא יודע על מה הוא מדבר, אבל זה מה שהוא מדבר).  קליפורד ג'ורדן מתחיל את הקטע עם ריף רפיטטיבי ומטריד, כאשר דולפי נכנס עם החליל ומנגינה עצובה שנשמעת מאוימת, ורוויות מלנכוליה וסבל. כאשר פתאום, הקצב משתנה והופך להיות נרדף, מהיר ומזמן פעולה. ואז זה שוב מאיט, נעצר, ומגיח פתאום walking bass שעליו ג'ורדן רוכב עם סולו מהורהר. בסוף בייארד נשאר עם פסקול של אחרי מלחמה, ומשרה אווירה של רחובות עם ואקום של 'פעם היה פה משהו'. דולפי עם החליל עוזר לו ומכניס קצת אופטימיות לתוך ההרס. מינגוס נכנס שם עם נגינה על קשת ונותן קו מלנכולי קודר וקשה, כאשר דולפי כל הזמן מכניס רגרסיה לדכאון לטובת אופטימיות, ציוץ של ציפורים ומלודיות שמחות וקופצניות, עד שגם הוא מתרצה והופך ליבבה אחת שנשמעת כמו אוניסונו עם הקשת הבוכיה של מינגוס. בייארד חותם את הדקה האחרונה בדואו פסנתר-בס וסוגר את הגולל על המלנכוליה של הקטע. אבל אז, פתאום, לשניה, נכנס ההרכב, מנגן שלושה תווים נוספים והקטע מסתיים במכת סנר של ריצ'מונד.

הקהל על הרגליים, הגג הועף מהמקום. אחד הקונצרטים הגדולים ביותר בכל הזמנים בג'אז וגם בכלל, מגיע לסיומו.
זהו אלבום חובה לכל חובב ג'אז, מתחיל ומתקדם ואחת ההוכחות המוצקות, איך מוזיקה שנשמעת בהקלטה מלפני 45 שנה,  יכולה להיות רלוונטית ומרגשת עד היום – ומעל הכל, ציורית, מוחשית ומלאת השראה.

אמאזון

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, סקירת אלבומים, סקירת אמנים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על הקונצרט הגדול ביותר בעולם.

  1. מאת Jack-In-Box‏:

    מצויין. יש בראשותי את ההופעה באוניברסיטת קורנל שמדינת ניו יורק, מ1964, ולמרות שזה יושב אצלי יותר משנה על המדף, עוד לא שמעתי אותה ברצינות הראויה. אני הולך לעשות זאת בימים הקרובים.
    בכל מקרה, תודה על הכתבה המרתקת.

    ההופעה בקורנל: http://www.allmusic.com/cg/amg.dll?p=amg&sql=10:knfixzq5ldde

  2. מאת יאיר‏:

    זו גם כן הופעה מעולה. שמעתיעליה דברים טובים אבל לא שמעתי אותה. אני אקנה אותה.
    יהיה מעניין להקשיב לשתי ההופעות האלה בק-טו-בק

  3. מאת נועה‏:

    הו וואו! 14 דקות שלקחו אותי היישר לציפור הכחולה.
    בינתיים אאזין *שוב* ל- live at the bohemia הנהדר שברשותי :)

  4. מאת יאיר שפיגל‏:

    יאיר,
    כתיבה נהדרת על נושא נהדר !
    עשית לי את השבת.

    תודה

כתיבת תגובה