על אלי גורנשטיין וההבדל בין זמר למגיש

אלי גורנשטיין. השם הזה מוכר לכם בגלל שגם אתם ילידי פוסט שנת 75 והוא היה חלק מפסקול הילדות שלכם בזכות הפתיח של 'רכבת ההפתעות' (שהוא שר), ובזכות הדמות החביבה של דוד פסח, ב'פרפר נחמד'. מי שנולד לפני כן, מכיר אותו מטלפלא .
כשהתבגרתם קצת וראיתם לראשונה את הסרט 'הלהקה', הוא היה הדמות הנוגעת ללב של הטכנאי השקט שלא אומר כלום במהלך הסרט ורק לקרא הסוף מתפרץ על טוביה צפיר ומרסק על עצמו גביע לבן.
כשהתבגרתם קצת יותר והתחלתם לראות הצגות בתאטרון, פגשתם את אלי גורנשטיין ב'גטו' של סובול או ב'טרטיף', 'חלום ליל קיץ' ובמחזות זמר. כן, אלי גורנשטיין הקיף אתכם אבל לא בטוח שעצרתם להבחין בכך.

אני זוכר שלפני עשר שנים שאלתי את עצמי מה הופך זמר טוב לענק, המעמד הזה שבו ה'זמר' מתבטל וה'מגיש' תופס את מקומו. התשובה שהגעתי אליה, מעבר לאופי ונפש ייחודיים, הייתה פשוטה – יכולת משחק. לימודי משחק מלמדים התחברות אחרת לטקסט, כזו שמתייחסת אליו כמדיום בודד ולאו דווקא כחלק מקומבינציה שכוללת לחן ועיבוד. התייחסות כזו מאפשרת לתת לטקסט את הכבוד ואת היחס שמגיע לו, ומאפשרת לשחקן לחיות כל מילה. וכשזמר שר טקסט שהוא ממש חי אותו – קיבלתם מגיש גדול. ואם אתם רוצים דוגמאות, תחשבו על סינטרה, פיאף, ברל, עדנה גורן, אריק אינשטיין ואסף אבידן. אפשר לחלוק על טעם מוזיקלי, אבל אי אפשר להתווכח על ההגשה.

בישראל, יש המון זמרים טובים. אנשים שלמדו פיתוח קול ברימון או אצל רחל הוכמן, ושולטים במיתרי הקול שלהם בצורה מושלמת. לא יזייפו בתו אחד, אבל יהיו ריקים מתוכן לחלוטין.
שאלו את עצמכם מה הסיבה לכך בעצם. מדוע אין כמעט 'מגישים' באיזורינו?

אמנות, כידוע לכולכם, חייבת להיעשות ממקום כן ואמיתי, רק כך היא תוכל לפגוע. סוד האמנות הגדולה שנשארת שנים היא בדיוק זה. כשהאנרגיה הרגשית של היוצר עוברת מורפוזה ומתנסחת בצורת שיר\סרט\סיפור\פסל\ציור או כל דבר אחר.
אז מהי הסיבה שבישראל יש כל כך מעטים שחיים את הטקסט? ציניות. ואת זה כותב בן אדם ציני.
בהתחברות לפנימי גובלן שלנו, יש וויתור מאד גדול על מגננות ועל דפוסים עתיקים שבנינו ושאימצנו מהחוץ. בישראל, המדינה בה בכל מקום אתה יכול לחטוף שטוזה לא נורמאלית (כלכלה, ביטחון, חברה, דת, מחק את המיותר), יש צורך עז בכסות של פוך שמנמן במיוחד כדי לשמור על שפיות שתציל אותו משיגעון ותאפשר לנו להמשיך להתבשל במרק הסמיך של סיר הלחץ, אחרת נתאדה ביחד עם המלפפונים האחרים.
וזו הציניות הזו שמרחיקה אותנו, היוצרים, מהאמת. כל אחד פותר את זה בדרך אחרת, אבל בסופו של דבר אנחנו לא 'בחוץ' כמו שהיינו רוצים להיות או לפחות כמו שהאמנות שלנו מצריכה. והרבה יותר קל להגיד I love you, אותו משפט חצי סתמי, מאשר להישיר מבט ולהגיד 'אני אוהב אותך'. רגש אמיתי שיוצא החוצה מקלף שכבות ומשאיר אותנו ערומים כמו בטיול השנתי כשגונבים לך את הבגדים ליד האדם. ואז כולם רואים לנו. ומי רוצה שיראו לו.
וכמובן, יש את אלמנט ה'מי אתה חושב שאתה', אותו משפט מסרס ונוראי שלא מאפשר ליוצרים לעבור שינוים. זו חברה שמצטיינת בכיבוי צופי של הנפש שלך. ביקורת זה כמובן לגיטימי, אבל כשעשרה אנשים עומדים במעגל ומשתינים לך על הרגל, זה צורב ולא נעים ומשפיל. אולי בגלל זה האינטרפטציה של המונח 'שירה עוצמתית עם רגש' כאן אצלנו מפורשת כ'צעקות\צרחות'. שמעו את רות דולורס וייס, ילדי כוכב נולד, ותבינו שאפשר גם אחרת.

לפני שלוש שנים פגשתי את אלי גורנשטיין, אז עוד הייתי שותף לניהול של אנובה ורציתי להגיד לו שאני חושב שהוא מלך. ראיתי אותו במופע ה'שר סינטרה' שלו וראיתי אותו במופע שלו עם אקורדיוניסט, והוא היה מלך. הוא היה ענק, והוא התעלה מעבר לשני המטרים שלו.
חשבתי שלדור שלי של המוזיקאים יש המון מה ללמוד על משחק של מילה, על כנות ועל במה ולהיות גדול, גם כשאתה עושה תפקידון קטנטן. לצאת מנצח גם כשאתה שר שירים של לוזרים. בוקובסקי הוא מנצח והוא לוזר. זה אפשרי.
הצעתי לו שיאסוף חומרים אלטרנטיבים מחו"ל ומישראל, ויעשה אלבום קאוורים שיגשים שתי מטרות – האחת, תכניס אותו לתודעה של הדור שלא קלט כמה שאלי גורנשטיין הוא זמר-שחקן מיוחד. השניה, להראות לנו מה זה, וכמה אנחנו המוזיקאים רחוקים מלהיות מגישים. אנחנו אולי שולטים בקול שלנו, אבל אנחנו לא חיים את הטקסט. האלבום הזה לא יצא לפועל.

ואז בשנת 2009, גורנשטיין ניצל בנס בתאונת דרכים קשה ביחד עם שחקני הקאמרי שחזרו מהצגה.
החוויה הזו טילטלה אותו כהוגן. ואז הוא פתח ספר של אברהם חלפי והשורה הראשונה שקרא הייתה "אבדו החיים, אבדו – ונחייה". פתאום גם יצאה לו מנגינה ואז נולד גם הרעיון להקליט אלבום בכורה, בגיל 58, משירי משוררים.
אחד הדברים המהנים בלהיות שייך לגוורדיה הוותיקה, היא ההתגייסות של החבר'ה הוותיקים. וזה אומר שיש מלחינים כמו רכטר, יידוב, אבנר קנר ואולארצ'יק שמתגייסים להלחין את הטקסטים שגורנשטיין בחר לשחק ושאמורים להרכיב חלק מהפאזל של האישיות שלו.  את הטקסטים האלה שבחר גורנשטיין בקפידה, כתבו אברהם חלפי, יהונתן גפן, אלתרמן, עמיחי, דוד אבידן, נתן יונתן, ויזלטיר, חנוך לוין ועוד.
את שאר הלחנים ואת ההפקה המוזיקלית עשה גיא וינגרטן. אני לא מכיר אותו, אבל הוא היה בדיוק מה שגורנשטיין צריך. הלחנים נעים בין בלוז לג'אז, פופ קליל, רוק קליל – בהפקה עגולה ומיינסטרימית – במובן הטוב ביותר שאפשר למצא במילה הזו.

זה אלבום שבקלות יידחק לפינת ה'אלבומים למבוגרים בלבד', יש בו משהו מאד לא 'צעיר' או היפ, והוא מריח כמו קלאסיקה למרות שיצא ממש עכשיו. אבל, אלה מביניכם שישימו בצד את החיפוש אחרי ה'חידוש' ויאזינו לגורנשטיין הזמר עם קול הבס הבריטון האדיר מחד, ולגורנשטיין השחקן הנפלא והרגיש והחי כל כך – ימצאו שבעצם זה אלבום מאד מאד חדשני למחוזותינו. אני מסתכן בלסמוך על הזכרון שלי, אבל נדמה לי שחוץ מיוסי בנאי והצגות הברסנס שלו ותקליטיו האחרים, לא זכינו לשחקן-זמר כה אייקוני כאן. אני טועה? תקנו אותי בתגובות.

גורנשטיין חי כל מילה ומילה שיוצאת לו מהפה. הוא בעל תשוקה ורוך, ממזריות ושמחה, מלנכוליה והפתעה.
המוזיקה הישראלית חסרה שחקני נשמה מהסוג הזה. וגורנשטיין, וזו לא בדיחה על הגובה שלו, יכול להוות בדיוק את המגדלור שהדור הצעיר צריך

ובעניין נוסף, הייתי מת לשמוע את אלי גורנשטיין עושה אלבום של שירי פרד ניל, תקשיבו לשיר הזה ותבינו למה.

[אודיו]
אלי גורנשטיין – כי גם במלחמה צודקת
אלי גורנשטיין – מה אתה בוכה
Fred Neil – Please Send Me Somebody To Love

[קנו] מוזיקהנטו

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, סקירת אמנים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על על אלי גורנשטיין וההבדל בין זמר למגיש

  1. מאת xaim‏:

    גם אורלי זילברשץ וליאור ייני יושבים במשבצת הזאת לדעתי.

  2. מאת מיכל‏:

    האלבום נרכש ואכן- כל מילה. תודה על הסבת תשומת הלב…
    בעניין פרד ניל- כן! כן! כן!
    אגב, עוד מקום בו אפשר היה להיתקל בו באחרונה (לבעלי אחיינים מגניבים בלבד)- האופרה "איתמר פוגש ארנב" לגרוסמן/ רכטר. הוא היה ארנב נהדר :)

  3. מאת קרל‏:

    כתבה נהדרת. לאלי אין קול בס אלא בריטון, אגב.

  4. מאת רותי ינאי-שטרסמן‏:

    תודה על כתבה חמה, מפרגנת המהללת רב-אמן כמו אלי באכסניה שהיא כל כך הרבה יותר מהיכל ארוג תהילה. בהיותי מדור הקדם – 1975, אף אני נמשכתי לקולו ולכישורי ההגשה של אלי מאז ימי הלהקה הצבאית, וכל צעד מקצועי שעשה מאז (בעיתות שהייתי בארץ) גרם לי עונג צרוף, התרגשות ותחושת הודייה על הנאה עמוקה מיכולות רגישות , אנושיות, אינטליגנטיות ומקצועיות כל כך. השיר המתנגן ברקע עודי מקלידה מילים אלו, מוליך אותי בשביל של דמעות אל יום הכיפורים הזה. תודה לך. ולך אלי, על כל היופי הזה.

  5. מאת Dhyan‏:

    תודה.
    זו שאלה ששאלתי את עצמי הרבה זמן.

  6. מאת Idit Paran‏:

    אני תוהה אם רק עכשיו מצאתי את זה פה
    אם לא היה קר בחוץ הייתי יוצאת עם הדיסק (שקניתי במקרה לפני כמה חודשים אחרי ששמעתי ברדיו את "ירח" שהוא שר עם שלמה יידוב ואפשר לשמוע אותו בלופ ולא להרדם כדי לא להפסיק לשמוע)
    ומשוויצה שיש לי את זה

    וגם
    איך אתה כותב

  7. מאת Idit Paran‏:

    אני עדיין (אוהבת את הדיסק, ברור!!). צריך בטח להחליף לי את השם סופית

כתיבת תגובה