אלבום השנה שלי

בד"כ לא בעניני סיכומי שנה של מוזיקה ישראלית. אתם יודעים, חבר בסצנה מצומצמת וזה, מישהו עוד ייפגע שלא הכנסתי אותו לרשימת עשיריית אלבומי השנה וכל זה. אז אני מתמקד באלבום אחד הפעם.
היו כמה אלבומים אדירים, והאמת שהתנדנדתי קשות בין האלבום החדש של שלום גד במסגרת פרויקט העבד עם 'שירי ארץ ישראל' המופתי שלו, לבין הבחירה הסופית.

שירי ארץ ישראל הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שכתב שלום, והוא כולו, לתפיסתי, קינה למדינת ישראל השוקעת. למרות, שאם מסתכלים היטב, מגלים שיש באלבום מספר סיפורים קטנים ששזורים בו, וכל מפח נפש קטן באלבום, הוא בעצם חצי סיכה על מפת מדינת ישראל השוקעת. בתקופה זו של חיינו, ובמיוחד בתקופה זו של חיי, אלבומי 'שקיעתה של הזריחה' כאלה, עושים לי את זה הרבה יותר. הפכתי אפוקליפטי בשנה האחרונה. אולי זה בגלל שהכרמל נשרף וראשו של אלי ישי לא נדרש לשפיטת הציבור, אולי זה בגלל ההשתנה הגדולה על רגלינו, הציבור המוחה, ואולי זה סממני הגיל, האחריות והשאלות הגדולות שצצות בחיים.

אבל בעוד ש'שירי ארץ ישראל' (שאני אומר שוב – קנו, קנו וקנו, זה כלום כסף לאמנות גבוהה) מתאר בעיני מציאות יומיומית אפוקליפטית שכזו, מבלי להתחייב למסר שאני דגתי ממנו, הרי שאלבומם השלישי של קטב מריריקסמים לסבל, הוא האפוקליפטיקה עצמה. וזהו אלבום השנה שלי.

קטב מרירי (פירוש המושג נתון לוויכוח, ייתכן וזהו חץ מורעל, ויתכן וזהו שד תנכ"י) הוא תוצר המוח הקודח של חיים רחמני, יהוא ירון, שי לוינשטין וקרן פמפימון זהבי. זהו גם ההרכב המרתק והמעז ביותר שקיים כיום במוזיקה הישראלית והוא גם ההרכב שבו הייתי רוצה להיות חבר.
קסמים לסבל מתקיל אותי באותה בעיה שבה נתקעתי עם האלבום הקודם המושלם שלהם – על חורבות האביב. זו בעיה שפתרונה יכול להיות מוסבר על ידי שתי מילים של פראנק זאפה – לרקוד לארכיטקטורה. איך כותבים, ומה כותבים על אלבום שכזה.

קסמים לסבל, כמו קודמו, מורכב בחלקו מקטעים אינסטרומנטלים, ובחלקו משירים מולחנים לטקסטים של יאיר הורביץ, ט.כרמי, רחל חלפי, מאיר ויזלטיר ונתן זך. שי לוינשטין הוא גיטריסט פוצע, שהגיטרה שלו היא כידון. הוא לא מוציא סאונד, הוא מרחיב את החור שבאישון לאט לאט.
הסאונדים שחיים רחמני לא מוציא, משחיזים את הנפש. לא מחשלים אותה. מגלפים ממנה. ההרכב הזה כבד. הוא רציני. הוא סיכום מקרה בוחן של נפש.
הלחנים הזויים, חסרי פאנץ', לא מכווננים, ללא עוגנים, נטולי זהות, ז'אנר ותקופה. נטולי מבנה. נטולי ביצוע. אבסטרקטים, רוגמים, משליכים, מלכלכים, צורבים ומבטלים את מה שנקרה בדרכם. זו אנטי מוזיקה, או פוסט מוזיקה. האופל שולט בכל תו שיוצא מהבס של יהוא ירון, נרגנות נמחצת בין מקל לעור תוף.
השיניים חורקות כשאתה מאזין לזה. זו לא מוזיקה. זו טלטלה.

ויש גם את העיצוב. מרב שחם התחברה באופן טוטאלי לקצב ולחוסר הקצב הטוטאלי של האלבום הזה, וציירה אותו. היא ציירה שם כפריים שוטים. אנשי פיל. אנשים של עיירה מעוותת שקיבלה 7000 ליטרים של גז חנק בכל בית ובית. שקט מטריד שוטף את הרחובות המסריחים של העיירה הזו. והיא הצליחה למצא את האנשים האלה, שיככבו בהצגה על עצמם ועל המציאות שלהם.

המוח חדל. הלב שתק. הזמן קפא. האוזן נחרשה. ורק האישון שלי, קיבל עוד ועוד הרחבות. הורחב, ולא דימם לרגע, אחרי התקפות שקטות ואיטיות, של קסמים לסבל. וזה היה סבל.
אם אתם מחפשים מוזיקה, אל תאזינו לזה.
קסמים לסבל. אלבום השנה שלי.

כאן אני
ערירי
אני כאן ערירי ומדמה בעסיס את אסוני לששוני.
ואסוני על גבולי לקרבה פורט אהבה
באהבה לא מסרב
רוחש קסמים לסבל
אסוני נטיפות הדבש ואני

[אודיו] קטב מרירי – אבל אהבתי
קטב מרירי – מושלכים

[קנו] Bandcamp

[עוד] ראיון עם חיים רחמני

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, סקירת אמנים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על אלבום השנה שלי

  1. מאת בן‏:

    בדיוק קניתי אותו השבוע ועדיין לא הספקתי להאזין, כי אחרי האלבום הקודם הבנתי שאי אפשר לעשות את זה "על רגל אחת" עם הלהקה המופלאה הזו.

    בכל מקרה, העיצוב באמת מרהיב, הטוב ביותר שראיתי לאלבום ישראלי כבר הרבה זמן

  2. מאת גדליה‏:

    שמעתי בבנד קמפ, ולא ייאמן כמה הפוך ממך הייתי כותב אם היה לי בלוג.

  3. מאת גדליה‏:

    לא.
    אין מצב.

כתיבת תגובה